שגרירת גרמניה בישראל: "אי אפשר יהיה לכבות את האהבה שיש בלבי לארץ הזאת"

קונסטנטינוס ה־1, קיסר הקיסרות הרומית המערבית, היה רגיל לעשות היסטוריה. לאחר שהעניק לנצרות מעמד של דת מדינה, לאחר שהזהיר את מי שחשבו להתגייר "ולהתחבר אל הכת המקוללת שלהם...", החליט בכל זאת לשגר חיוך ליהודים. בצו שפרסם ב־11 בדצמבר 321 ומצוטט בפסקת הפתיחה (תרגם מלטינית ההיסטוריון קרל לאו נותליכס), התיר ליהודים להתיישב בקלן ולהיבחר למועצת העיר. המסמך שמור במרתפי הוותיקן והוא העדות העתיקה ביותר לחיים יהודיים במרכז אירופה ובצפונה.

את האירועים במלאת 1,700 שנות להתיישבות יהודים במה שקרוי כיום גרמניה פתח הנשיא פרנק־ולטר שטיינמאייר. שר החוץ הייקו מאס שחרר לרגל הפסטיבל שיארך כל השנה את המילים הכי יפות: "מה הייתה הפילוסופיה שלנו ללא החשיבה של משה מנדלסון או חנה ארנדט? מה היו מדעי הטבע ללא אלברט איינשטיין? עד כמה חיינו ותרבותנו היו עניים ללא המוזיקה של גוסטב מאהלר? ללא השירה של אלזה־לסקר שילר? ללא הסיפורים של היינריך היינה או פרנץ קפקא?".

תמונת ניצחון הרוח היהודית עמדה לבוא מקלן, העיר שאת שעריה פתח קונסטנטינוס הגדול ליהודים. הרכבות המחוזיות נצבעו כחול־לבן, ועליהן צוירו מגן דוד גדול ובית כנסת. אבל לפני כשבועיים, על מושבי אחת מהן - מסודרים למופת - התגלו כרוזי הסתה אנטישמיים: "מרקל יהודייה ממוצא פולני, ומאס צנזור ראשי שקרן". וזאת אולי תמצית הסיפור הגרמני, נכון לשורות הבאות. החוץ מרהיב אך הפנים דוחה. באמצעות הפסטיבל, גרמניה הנאורה מבקשת להוכיח שלא היו אלה 1,700 שנים של בדידות, להודות ליהודים שהשתלבו ולא רק ב"קולטור", לאשר שהרכבות שוב לא ייסעו במסלולי הרשע. אבל במושבים האחוריים מנשבות רוחות רפאים. עדיין.

על המסיכה של שגרירת גרמניה ד"ר סוזנה ואזום־ריינר דגלונים של ישראל, של גרמניה ושל האיחוד האירופי. "אני לא אדם של ליפסטיק", צוחקות עיניה, "אבל אני אדם של עגילים, ומסיכות לא מתאימות לעגילים". בגלל המגיפה אינה מזמינה אותי לקומת השגרירות, ואנחנו נפגשים למרגלות המגדל שבו היא שוכנת. שמיים תל אביביים בישרו סערה, אך לצדנו התרוצצה החדווה. ישראלים שבין הסגרים אחזו קופי טו גו ומיהרו למשרדים שנפתחו מחדש.

סוזנה ואזום־ריינר בת 65, אלמנה, אם לבת, וזאת תקופת שירותה השנייה בארץ בשליחות משרד החוץ בברלין. באמצע שנות ה־90 הייתה כאן כנספחת תרבות. כגרמנייה היה רק הגיוני שתלמד יידיש. יש בה יסודות ודפוסי חשיבה דומים לגרמנית, והיא נמשכת לשורשיה. אנחנו משוחחים באנגלית, אך העברית השגורה בפיה מפגינה נוכחות. "לא חשוב", "אין ברירה", ו"תודה רבה על הסבלנות" יסתננו אל חילופי דברינו. ד"ר ואזום־ריינר הרשתה לעצמה לכאוב. לא ייפתה ולא חמקה. לא תפסה מחסה במדרון האחורי של הדיפלומטיה. לא שמעתי משפטי נדנדה כמו: "זה עלול להיות כך אך גם להפך", לא נחשפתי לקונסטרוקציות מילוליות שדופות כ"יחסים בילטראליים" או "אינטרסים משותפים".

סוזנה ואזום־ריינר נולדה במיינץ, עיר שמתכתבת עם הווה ישראלי מתעתע ועם עבר יהודי מדמם. כשפרקי ידיו ורגליו כרותים בהוראת ההגמון - כך האגדה - אמר רבי אמנון ממגנצא (מיינץ במקורות היהודיים) את "ונתנה תוקף". וברחוב Goldgrube (מכרה זהב בגרמנית) פותח החיסון של פייזר בידי זוג מהגרים טורקים. ישראלים היו בין הראשונים להשתמש בו.

כאן, בשולי קורות הזמן, עברה על סוזנה ואזום "ילדות מערב־גרמנית די רגילה". היא למדה בבית ספר לבנות בהנהלת נזירות קתוליות. "ולמרות שזה נשמע מוזר, למדתי הרבה דברים חיוביים מהנשים החזקות האלה".

היא השכילה להבין שלנשים תפקיד חשוב בחברה, שהן עצמאיות, שהן יכולות לעשות כל דבר, ללמוד כל דבר, שיש להן אפשרויות, שעליהן לחפש אחריות ולקחת אותה. "וזה דיבר אליי, כי במשפחה שלנו יש נשים חזקות. אמי וסבתי מייצגות היסטוריה של נשים חזקות".

אמך הייתה אישה חזקה?
"היא עדיין חזקה. היא כמעט בת 90".

מבחינה היסטורית הנציונל־סוציאליזם (המפלגה הנאצית) מילא, לצערה, תפקיד גדול במשפחתה. הצד של אביה נמנה עמו, הצד של אמה היו נגד ולא נתנו לילדים לחבור לארגוני הנוער של המפלגה. "היו הרבה דיונים פוליטיים במשפחה מה צריכה גרמניה לעשות כדי להתקבל חזרה למשפחת העמים".

איך עברה על משפחתך המלחמה?
"כשאבי היה בן 17, הוא נשלח למלחמה. בקרבות בגרמניה, כשצבאות הברית כבר היו בתחומה, נפצע קשה. רסיסים התפזרו בעיניו והוא איבד את ראייתו".

מה סיפר לך על המלחמה?
"הוא לא דיבר הרבה על המלחמה. הייתי שואלת, אך הוא לא התנדב לדבר. לדעתי זה היה אופייני לגברים רבים בדור ההוא".

מה שאלת אותו?
"שאלתי בעיקר איך התמודד עם פציעתו. לא חושבת שחש אשמה, מפני שהיה צעיר מאוד. אחרי המלחמה היינו באזור הכיבוש הצרפתי ומההתחלה הייתה חברות עם החיילים הצרפתים. במשפחה הייתה נכונות לשיקום ולשלום עם כל המדינות. לצערי מעולם לא ידעתי או הבנתי מה ידעו על השואה".

הם לא הזכירו את זה?
"איני זוכרת את עצמי שואלת אותם 'מה ידעתם?'".

הם לא אמרו ואת לא שאלת.
"איני זוכרת באיזו נחישות תחקרתי. אבל מה שאני זוכרת זה שמצדם לא היו תשובות".

איך פציעת אביך, הוויכוחים במשפחה, השפיעו על חייך?
"לא היו אלה החוויות האישיות שלי בלבד שגרמו לי לשאול איך ייתכן שזה קרה ומה צריך לעשות אחרי שזה קרה".

מעל לכל, שאלה את עצמה איך אפשר למנוע מדברים כאלה להתרחש בכל מקום בעולם ומה על גרמניה לתקן. היא אימצה את תיאוריית אדנאוור (קונראד אדנאוור, הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית), שהמשימה העליונה של גרמניה היא לחפש את הפיוס עם העם היהודי, עם פולין ועם צרפת. "כנערה חשתי כאילו הדברים נאמרו לי אישית".

אבל לא תיאוריית אדנאוור הביאה אותה בפעם הראשונה לישראל. בשנות ה־80, כסטודנטית למשפטים, רצתה להתמחות בארץ, ועורך דין ירושלמי הסכים לקבל אותה. היא זוכרת את הלילה שבו נחתה לראשונה בארץ. "עליתי בבן־גוריון הישן על אוטובוס שטיפס לירושלים. משום מה הנהג נסע סביב העיר העתיקה וראיתי את חומותיה. זה היה 1 בינואר, והיה מאוד קר והיה מאוד לח".

וכך הגיעה לבית עורך הדין, שעל פרטיותו היא מבקשת לשמור. האיש, שאיבד את משפחתו הגדולה באושוויץ ובתחילה לא רצה לקבל אותה, פתח לה את ביתו והתייחס אליה כאל בת. מאז שהלך לעולמו היא שומרת על קשר הדוק עם משפחתו. "החבר הכי חשוב של חיי", היא מגדירה אותו, "הרבה למדתי ממנו ועד היום אני אסירת תודה על כך מעומק לבי".

מה למדת ממנו?
"ממנו ואיתו למדתי על יהודים ויהדות. המפגש איתו עשה אותי מעורבת רגשית וגרם לי להגיש מועמדות למשרד החוץ".

מחשבות אידיאליסטיות גרמו לך להצטרף לשירות החוץ?
"הייתי אז בן אדם מאוד אידיאליסטי. מחשבות כמו: 'אני יכולה לתרום לפיוס בין גרמניה לעולם היהודי, לישראל'. אני עדיין אדם אידיאליסטי. מאמינה אמונה עמוקה בדיפלומטיה, מאמינה שאנשים יכולים לשנות ולהשתנות".

עברנו לדבר על יובל ה־1,700 ומטעני הצד סביבו. שאלתי בעקבות הספר "רקוויאם גרמני" המעולה של עמוס אילון, אם נכון שככל שרצו לתרום יותר, כך היהודים נדחו יותר. ד"ר ואזום־ריינר שלפה מנגד את הקיסר קונסטנטינוס. על יסוד הצו שלו, כך אמרה, רוצים להראות את הנוכחות הארוכה, את השורשיות המתמשכת של תרבות יהודית בגרמניה, את התרומה בהיקף עצום ולא ייאמן של יהודים לתרבות, לחשיבה המדינית ולכלכלה הגרמנית. הפסטיבל נועד להגביר מודעות למה שקוראים "שורשים יהודיים־נוצריים" של גרמניה ואירופה, "בלי להסתיר את המאורעות הנוראים בהיסטוריה".

וזאת גם יוזמה מבורכת שתסייע למאבק באנטישמיות. היא מציגה יהדות שהיא חלק מהתרבות הגרמנית. חשוב, לדעתה, שגרמנים יבינו מה זה יום כיפור או שבת או חנוכה. בכיפור לפני שנתיים תקף איש הימין הקיצוני שטפן באלייט, בן 27, בית כנסת בעיר האלה שבמזרח גרמניה. מעבר לזעזוע מעצם הפיגוע, שבו נרצחו שני בני אדם, הבינה שאין האנשים יודעים כלל מה המשמעות של יום כיפור.

היא עצמה קראה את ספרו של אילון ואהבה אותו. הוא מציג, לדעתה, עד כמה היו החיים היהודיים עשירים בגרמניה שלפני הנציונל־סוציאליזם. אף שהיהודים היו מיעוט קטן - רובו בברלין - ברחוב ידעו מהו יום כיפור ומה הן תורה וסוכה. "אז היובל הזה", היא אומרת, "הוא הזדמנות לדבר על הרבה דברים. קודם כל שואה, אבל גם על התרומה לספרות ולמוזיקה".

לאחר שתצפיות אסטרונומיות אישרו את תורת היחסות שלו, היה איינשטיין לסלבריטי גרמני ובינלאומי. תיירים שלא ויתרו על הצגה של יהודי אחר - מקס ריינהרדט (במאי, שחקן ומפיק סרטים) - התייצבו באודיטוריום 122 באוניברסיטת ברלין לראות את אלברט בהופעה. אבל באחד הסמינרים של אלברט איינשטיין קמו סטודנטים וצעקו לעברו: "Juden Raus! (יהודים החוצה)".

שר התרבות הגרמני מיהר לזחול אל גאון הגאונים. במכתב התנצלות הביע תקווה שהשמועות על כך שהוא מבקש להגר חסרות כל שחר. "גרמניה", טען השר, "הייתה ותהיה לנצח גאה למנות אותך, הר פרופסור הנכבד, בין המאורות המדעיים הדגולים ביותר שלה".

את יכולה להסביר את הפער בין כבוד להשפלה, בין תהילה לדחייה?
"דומתני שהיו לכך הרבה סיבות. אלברט איינשטיין היה רק בסוף 1,700 השנים האלה. בימיו הייתה כבר קיצוניות לאומנית בגרמניה. הנציונל־סוציאליזם עמד בתום התפתחות ארוכה".

איזו התפתחות?
"אנשים ניסו להאשים אחרים באומללות שלהם. לחפש שעיר לעזאזל. בסוף מלחמת העולם הראשונה הייתה מגיפה, פתאום האשימו את היהודים באחריות למלחמה שבה התחילה גרמניה. לאורך כל ההיסטוריה יהודים הואשמו באחריות למה שלא יכלו להיות לו אחראים. רבים מנסים לנסח הסברים, אך כמובן שאין סיבות הגיוניות".

ממשלת גרמניה מגויסת למלחמה בשנאה. 27 מפקחים מונו לנהל את המאבק ברחבי המדינה, מנסים לגייס מדינות אחרות להתנגח באופל, מסתערים על הרשתות החברתיות כדי לבלום אנטישמיות ללא גבולות, מגבשים פתרונות בחקיקה ומפנים תקציבים. "ועדיין מספר התקריות מאמיר", קובע דוח של משרד התפוצות, "אנטישמיות 2020".

בשלושת הרבעונים הראשונים של השנה התרחשו בגרמניה 1,393 תקריות אנטישמיות (בהן 35 תקיפות אלימות), בכ־200 יותר מבאותה תקופה אשתקד. המספרים האלה מייצגים רק את מה שדווח למשטרה, אך למעשה השיעור גבוה בהרבה. RIAS, "מרכז המחקר והמידע על אנטישמיות" דיווח על 410 תקריות בברלין במחצית הראשונה של השנה שעברה, ובמשטרה נרשמו רק 130.

אז בכיסיו של מי ארוז חומר הנפץ? "אלה אנשים בודדים עם נסיבות חיים קשות שעברו הקצנה", הזהיר ראש ה־BFV, המשרד הפדרלי להגנת החוקה הממונה על ביטחון פנים ומודיעין פנים.

פעילים שמפניהם הזהיר מצאו בית ב"אלטרנטיבה לגרמניה". ה־AFD היא מפלגת ימין קיצוני, השלישית בגודלה בבונדסטאג. משערים שבמזרח גרמניה הקומוניסטית לשעבר היא חזקה אף יותר. "לא כל מצביעיה אנטישמיים", אומר לי ישראלי שחי בגרמניה, "אבל תמצא שם לא מעט אנטישמיים".

בעיני גרמנים רבים, ה־AFD שובר את תקרת הפוליטיקלי קורקט כשהוא מבקר מהגרים שאינם רוצים להשתלב. "גרמניה מחסלת את עצמה", רב־מכר שכתב טילו סרצין, שהיה איש הבית העליון של הבונדסטאג, קובע כי הם שאחראים לכישלון האינטגרציה הגרמנית.

האנטישמיות בגרמניה משנה צורה. תוכלי להגדיר את האנטישמיות החדשה?
"היא ניזונה משורשים שונים ורבים. זה הימין, זה השמאל, זה אנטי־ישראליות, לפעמים זה מהגרים בגרמניה עם רקע שונה לחלוטין במעורבות פוליטית־חברתית. למרבה הצער, ברוב המכריע של המקרים זה עדיין הימין הקיצוני".

הוא המקור? לא מהגרים מארצות כמו סוריה, עיראק, אפגניסטן?
"לא המהגרים. מובן שלבאים מארצות האסלאם יש הסתכלות פוליטית אחרת על העולם. הם גם חונכו שישראל היא אויב. אנחנו מודעים לזה. בתוכניות הקליטה אנו משתדלים להסביר להם את אופי היחסים המיוחדים שלנו עם ישראל. אבל האנטישמיות מתוצרת בית הרבה יותר מסוכנת והרבה יותר נוכחת".

למה שוב גרמניה?
"אני לא יודעת. כואב מאוד שגם לאחר השואה נמשכת האנטישמיות בגרמניה. זה גם עקב פופוליזם גואה בעולם. גרמניה אינה יחידה. ב'אלטרנטיבה לגרמניה' יש קבוצת 'יהודים ב־AFD'. יש בגרמניה מי שסבורים שהם סותרים את החוקה ושירות הביטחון BFV צריך לפקוח עליהם עין".

היא מזכירה שבספטמבר יהיו בחירות בגרמניה, ואז יהיה אפשר לדעת לאן פני הדברים. בינתיים מתנהל דיון כמו במקרה של דונלד טראמפ. למרות הקיטוב שזרע, יותר מ־70 מיליון לצדו. "אינך יכול לומר שהתנועה הזאת אסורה, יש להילחם נגדה באמצעים אחרים".

איך את רואה את הישראלים שבאים לחיות בגרמניה אחרי כל ההיסטוריה?
"אני מכבדת מאוד ושמחה מאוד על כל ישראלי שבא לגרמניה. מכבדת, כי זאת החלטה נגד כל הסיכויים, נגד ההיסטוריה. שמחה, כי אני אוהבת לראות ישראלים בגרמניה, אוהבת ללכת ולשמוע עברית באזורים מסוימים. שמחה ומכבדת, מפני שקרוב לוודאי הם מעריכים את שניסתה גרמניה לעשות אחרי המלחמה, אחרי השואה. תרומתם לגרמניה גורמת לי קורת רוח".

מה הם תורמים?
"נהדר לראות את ברלין מושכת צעירים מהעולם כולו בגלל היצירתיות שהישראלים מביאים איתם".

מביאים את החומוס.
"ממש ליד הדירה שלי בברלין יש מקום של חומוס".

בפעם האחרונה שבאה לארצה היה המטוס עמוס חרדים. חשבה שהם יורדים בפרנקפורט כדי להמשיך לארצות הברית, אבל הם דילגו לברלין. בו ברגע אמרה לעצמה: "הבה נקווה שיהיו להם חוויות טובות בגרמניה, שאף אנטישמי, שאף פושע ימני קיצוני, לא יעליב או חס ושלום לא יתקוף אותם". "אין לי יחסים אישיים הדוקים עם הרבה משפחות אולטרה־אורתודוקסיות, אבל אני מרגישה שאני אישית קצת אחראית לשלומם בגרמניה. שהם באחריותי".

לא עברה לך אף פעם בראש המחשבה שאולי הנהירה הישראלית לגרמניה מעוררת את האנטישמיות?
"לא חושבת שזה המצב. לדעתי כל האנשים האלה שמתנגדים ליהודים לא פגשו יהודי בחייהם. היעדר הידע הוא שגורם לחשיבה כזאת. כך זה גם כשמדובר בגזענות".

האם ישראלים, יהודים בכלל, בטוחים כיום בגרמניה?
"ממשלת גרמניה עושה כל שביכולתה להבטיח זאת. אני מכירה ישראלים רבים שמרגישים בטוחים בגרמניה. בו בזמן ידוע לנו שמתקפות אנטישמיות עלולות להתרחש. בתי ספר, בתי כנסת וכל המוסדות היהודיים מקבלים הגנה של המשטרה. אני מודה לאנשי המשטרה שמגינים על האתרים האלה ומקווה שמתישהו, בעתיד הרחוק, לא יהיה עוד צורך בהגנה שכזאת".

גם שוטרים וחיילים, על פי דוח משרד התפוצות, בין הפעילים הקיצונים. הם מנצלים את תחומי אחריותם כדי להגיע למידע דרך מסופי המשטרה, לצבור נשק, להתאמן בלחימה. כוחות ימניים בצבא ובמשטרה, כך נאמר, רוקמים תוכניות להפיל את הממשלה, מרכיבים רשימות מתנגדים שהם זוממים לחסל בבוא היום. שרי הפנים בכמה מדינות פדרליות הודיעו שיקימו ועדות לחקר אנטישמיות מוסדית, גזענות ושנאת זרים במשטרה. בבתי הספר ובאקדמיות לשוטרים מלמדים על השואה.

על פי שר החוץ מאס, כ־200 אלף יהודים "הם כיום חלק מהחברה הגרמנית". הקהילה מתחזקת קשר מעולה עם הממשל. נציגיו משתתפים באירועי דת יהודיים, בצבא ובמשטרה ממנים רבנים צבאיים. הקנצלרית מרקל הסמיכה את פליקס קליין לנציב פדרלי למאבק באנטישמיות. קליין המליץ ליהודים לשקול אם לחבוש כיפה ברחוב. לגבי רוב יהודי גרמניה אין הופעתם מסגירה את יהדותם. מאמצים מבלי דעת את המלצת משה מנדלסון, מאבות תנועת ההשכלה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" (הביטוי נזכר גם ב"הקיצה עמי", שירו של יהודה לייב גורדון - יל"ג).

על פי משנתו של מי שכונה "סוקרטס היהודי", מתנהל גם ניסן שטראוכלר (41). הוא שומר שבת וכשרות, וזה 15 שנה שהוא חובש כובע. מודה שלו היה שם כיפה, היה מסתיר אותה מתחת. "זה לא שאין כאן תקריות אנטישמיות, אז למה לי להראות כיפה?". שטראוכלר, שהיה סטודנט שלי במכללת ספיר, חי כבר ארבע וחצי שנים בקלן. הגיע לאחר שתהליך הגיור של אשתו נתקע בגלל עזיבת רב הקהילה. כשהתברר שהגיור בישראל יארך יותר, החליטו להמתין בקלן לרב חדש. אך החליפי בושש לבוא. רק לאחר חמש שנים הייתה אשת שטראוכלר ליהודייה.

בסביבת מגוריו אין הוא מסתיר את זהותו. העיראקים מהפלאפל, המרוקאי והתוניסאית מבית המרקחת, הספר הגרמני־פלסטיני ועד לא מכבר גם בדואי ששב לארץ והיה חברו הטוב ביותר למפגשי החומוס - כולם ידעו שהוא יהודי וישראלי. אין בסביבתו אנשי ימין קיצוני רבים או מהגרים מהמזרח התיכון. ברחוב הוא מדבר עם בנו שלו (Shalev) רק עברית וללא חשש. בדרך כלל צועד איתו במסלול קבוע לגן הילדים היהודי. "אבל כשיש מתח בישראל או התקפות אנטישמיות, כאן אני משנה מסלול".

אתה לא מפחד לחיות בגרמניה?
"נכון להיום היא בעיניי המדינה הבטוחה ביותר באירופה לישראלים. בעיקר בגלל העבר. מצד שני איני יודע מה יקרה בעתיד".

אז איפה הבית, פה או בישראל?
"אני ישראלי ותמיד אשאר כזה. אני גר בבית בגרמניה, אבל תחושת הבית האמיתית שלי היא בישראל".

השיחה עם שטראוכלר מעלה שאלות, שלא לומר חשש. עד כמה יתקיימו התנאים שמאששים את תחושת הביטחון הזאת? האם לא תתהפך ברגע ותתנקם במי שתמיד היו מטרת נקמה?

"האם ההיסטוריה זקוקה תמיד לשעיר לעזאזל?", אני שואל את סוזנה ואזום־ריינר. "כן", היא משיבה לי, "כרגע רואים זאת, לצערי, ברשתות החברתיות. אנשים שמאשימים יהודים באחריות ל־Covid 19. אי אפשר להבין את קו המחשבה מאחורי זה. זה לא רציונלי, זה לגמרי הזוי".

"היהודים אשמים בקורונה", נאמר בעלונים שהונחו על מושבי אותה רכבת מחוזית בקלן והוזכרו למעלה. את התועבה חשף ארגון ושמו אומאס גגן רכטס, סבתות נגד הימין. ראש העיר הזדעזעה והבטיחה שהמשטרה תהפוך עולמות. אבל בינתיים נעצר רק חבר בקהילה היהודית שראה פוסט על הכרזה האנטישמית הנ"ל, העלה בטוויטר צילום שלה ונחקר בעוון "הפצת הסתה אנטישמית". במוקד כרגע - יש לומר - לא מי שברא את החרפה אלא מי שהביא אותה לידיעת הכלל.

התפרצות הנגיף העלתה מיד תיאוריות קונספירציה אנטישמיות. בדוח "אנטישמיות 2020" נאמר שיהודים וציונים נאשמים שבראו במזיד את הנגיף. כך יעשו כסף ממכירת חיסונים ומהמפולת הכלכלית בעקבות המגיפה. הנגיף, נטען עוד, התפיח את כיסיו התפוחים של ג'ורג' סורוס, שמזוהה בגרמניה עם יהדותו. ברחובות ברלין נראים אנשי ימין נושאי תגים Impfen macht frei ("החיסונים משחררים"), שמתכתבים עם Arbeit macht frei ("העבודה משחררת"), משערי הגיהינום של אושוויץ.

האם הקורונה האיצה לדעתך את האנטישמיות בגרמניה?
"אני חוששת שכן, לפחות זמנית. המגיפה הגבירה כללית את הפופוליזם, אנשים הוכו והם מחפשים תשובה, פתרון, את ההסבר הקל למצב: שיש מישהו שאחראי לכל זה".

קריקטורות של חסידים עבי זקן.
"זה היה מצב מאוד מורכב, שבו הבנו שלקהילות האולטרה־אורתודוקסיות היה קשה מאוד לקיים את מגבלות הקורונה שהטילה המדינה כי סתרו את אורח חייהם הסובב סביב החיים בקהילה".

קשה מאוד, היא מוסיפה, למי שחושבים בהיגיון להבין את שקורה ברשתות החברתיות. "איני תופסת מה מקבלים האנשים האלה שמצביעים על מי שאשם".

התחושה שמצאו את השעיר לעזאזל.
"כן, זאת העובדה לפחות, ועלינו להיות מאוד זהירים".

היא מספרת לי על קבוצה גרמנית של מכחישי קורונה שקוראת לעצמה "קווירדנקר" (חושבים מחוץ לקופסה). אלפים מחבריה יוצאים לרחובות וניתן להבחין ברעיונות של הימין הקיצוני מתרוצצים בקרבה, מיני תיאוריות חתרניות. "למרבה הצער הם חווים את מגבלות הקורונה כמשהו בעייתי ביותר".

מה למשל?
"כשמצווים על מישהו לא לשוב לבית בוער, הוא לא יכול לכנות את זה 'הגבלה על החופש שלו'. כשאנו מבקשים מהאנשים לקבל עליהם מגבלות כי אחרת לא נוכל להשתלט על המגיפה, חלקם מתרשמים ש'אלה שם למעלה' מנסים לדכא את 'אלה שם למטה'. זאת הכחשה טוטאלית של סיכונים אמיתיים. חלק מהאנשים לא רואים מציאות כפי שהיא - וזה יכול להיות מסוכן בזמן מגיפה".

כשפרץ משבר הקורונה, גרמניה זכתה כאן לשבחים על יעילותה, עכשיו ניסן שטראוכלר שהתראיין לעיל סיפר לי שרק בספטמבר יחוסן. מה קרה ל"אורדינונג" הגרמני?
"הרשה לי לפני הכל לומר עד כמה אני מעריצה את מבצע החיסונים הישראלי עם חומר שפותח במיינץ. אצלנו איני חושבת שהיה כישלון. יש שוני מבני. ישראל מדינה קטנה מאוד, אתה יכול לסגור את נמל התעופה היחיד, הגבולות היבשתיים ממילא סגורים".

לא ממש סגרנו את שדה התעופה.
"לגרמניה יש שמונה מדינות שכנות ואנחנו בלב האיחוד האירופי. לדעתי, ההחלטה לעשות את מבצע החיסונים לא כגרמניה אלא כאחת מ־27 מדינות האיחוד, היא אחת הסיבות לכך שהיה קשה לארגן את זה".

ההחלטה לפעול בצוותא הייתה, לדעתה, חשובה לרעיון האירופי. במיוחד בימי משבר, חשובה הסולידריות. זה היה רע לאחדות האירופית לו גרמניה הייתה קונה ומחסנת את כל הגרמנים ובדרך הזאת אף לא הייתה חומקת מהמגיפה. חייבים לעשות את זה כקהילה. "אין ברירה", היא מוסיפה בעברית.

הימין בישראל מאשים את גרמניה שאימצה את העמדה הפלסטינית. הצבעותיה באו"ם, השגריר שדימה את ישראל לקוריאה הצפונית, האם גרמניה איבדה חלק ממחויבותה לישראל לטובת הפלסטינים?
"יש לנו יחסים קונסטרוקטיביים מאוד עם הפלסטינים ויחסים מיוחדים מאוד עם ישראל. מוטעה לחלוטין לומר שאנחנו פרו־פלסטינים, ומעולם גם לא שמעתי את הטענה הזאת כך. אנחנו עושים הכל לתמוך בישראל ובביטחונה. מבחינתנו, הנאום של אנגלה מרקל בכנסת ב־2008 הוא שקובע. היא הדגישה בו שביטחון ישראל הוא חלק מה־raison d'etat (מטרת מדינה, הגיון מדינה - מ"ח) של גרמניה. הוא הקו המנחה לעבודתי במשרד החוץ הגרמני בישראל. אבל כמו עם רבים אחרים יש לנו יחסים גם עם הפלסטינים. ואנו רואים שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים לא יושב וחוששים שלטווח ארוך זה לא יועיל לביטחונה של ישראל. איננו משתפים פעולה עם ארגונים בחברה האזרחית שמכוונים נגד ישראל או נגד קיומה".

לו היית שגרירה באו"ם היית אומרת משפט כמו: "ישראל היא קוריאה הצפונית"?
"ברור שלא".

לעתים קרובות, היא מסבירה, ישראל מבקרת את המכניזם של קבלת ההחלטות. כאשר רק שתי מדינות מצביעות נגד החלטה של הפלסטינים, לא ניתן להסיק ששאר המדינות נגד ישראל. זה פשטני מדי. כל כך הרבה עבודה נעשתה לפני כן. דנו על ניסוח טקסטים, נעשו פשרות. "איננו חושבים שהיה נכון להאשים את השגריר שלנו באו"ם, כריסטוף הויסגן - שהוא קומפטנטי ביותר - באנטישמיות", היא אומרת, "הוא אחד האנשים שעמד מאחורי נאומה של מרקל ב־2008, שהוא הצהרה ברורה למחויבות כלפי ישראל".

BDS היא תנועה אנטישמית?
"יש לנו החלטה של הבונדסטאג ש־BDS עלולה להיות אנטישמית".

במאי 2019 קרא הבונדסטאג למשרדי הממשלה ולגופים ממשלתיים פדרליים לא לשתף פעולה בשום דרך עם אירועים המקדמים דה־לגיטימציה וחרמות נגד ישראל. בכך הייתה גרמניה למדינה המרכזית הראשונה באירופה המגדירה את ה־BDS אנטישמי. "המסמך הזה", מוסיפה סוזנה ואזום־ריינר, "מנחה את פעילותנו: אנחנו לא עובדים עם ארגונים שקוראים לחרם על ישראל ולא נעשה זאת גם בעתיד. לא נשתף עם זה פעולה".

הימין בישראל טוען שגרמניה מממנת ארגונים כשוברים שתיקה, שחותרים תחת ריבונותה. יאיר נתניהו אף טען שלדעת גרמניה ישראל היא קולוניה גרמנית.
"אנחנו לא מממנים שום ארגון בישראל שאינו פועל כאן כדת וכדין ועל פי חוק. מה שנעשה זה שארגונים בחברה האזרחית בגרמניה משתפים פעולה עם החברה האזרחית כאן. ארגונים אלה ממומנים חלקית בכסף ציבורי ואנחנו עושים זאת ברחבי העולם כולו. מצרפת ועד זמביה. מובן שבתוך כך אנחנו מרשים לעבוד ולשתף פעולה רק עם ארגונים חוקיים ושפעילותיהם חוקית".

אתם עושים אותו דבר גם בארצות הברית, למשל?
"כן, כדי לחזק חברות אזרחיות אנחנו עושים את זה בכל העולם. התרומה לחיים תוססים בחברה האזרחית היא יעד מובהק של מדיניות החוץ שלנו. גם השותפים שלנו עושים זאת בתורם בגרמניה. זאת לא התערבות בענייני פנים. טוב שחברות אזרחיות ממדינות שונות עובדות יחד ולומדות זו מזו".

ממשלת גרמניה, היא מוסיפה, עובדת עם חברות אזרחיות גם בתחומה. למשל, עם הארגון הישראלי ישראייד (IsraAid), שטיפל במהגרים שהגיעו לגרמניה.

לישראל הגיעה בספטמבר 2018, לאחר ששירתה בפריז וברומא. המגיפה השאירה טביעת אצבעות בחייה האישיים ובחייה המקצועיים כאן. דיפלומטים צריכים בדרך כלל לנסוע הרבה, אך בשנה שחלפה הייתה "כדג שאמור ללמוד לשחות בחולות הסהרה". היא מתמודדת אבל זה סגנון אחר, דרך עבודה אחרת. "אני אוהבת לחבק אנשים, זה נותן את טעם החיים, ועכשיו אי אפשר".

הקורונה מונעת ממנה גם לבקר את אמה הקשישה ואת בתה שחיה בפריז. קוראים לה קלרה־פליציה. את ה"פליציה" הביאה מכאן. באחת מתקופותיה בארץ שמעה קונצרט נפלא של פליציה בלומנטל (פסנתרנית ופרשנית חשובה של שופן שנפטרה ב־1991 בתל אביב בעת סיבוב הופעות) והחליטה לשלב בחייה את זכר הערב המרנין ההוא.

את חייה מרנינים גם הספרים של עמוס עוז, דויד גרוסמן, והצעירים יותר כמו איילת גונדר־גושן. את כולם היא קוראת בתרגום. וחוץ מזה היא מתלהבת מהאומנות, מהמחול ומחוברת לכל החברים והחברות שלה כאן, ואומרת: "אי אפשר יהיה לכבות את האהבה שיש בלבי לארץ הזאת. זה מזג האוויר, אלה האורות, האנשים, הריבים, הוויכוחים, שני יהודים וחמש דעות, האוכל כמובן".

משהו מיוחד?
"היצירתיות עם האוכל, הטריות שלו, השווקים".

את הולכת לשוק הכרמל?
"גם לשוק לוינסקי". 