ב–10 באפריל 1961, ערב משפטו של אדולף אייכמן, נסע התובע הראשי גדעון האוזנר ממשרדו בירושלים לבית לוחמי הגטאות שבגליל. בסיום הביקור חתם בספר המבקרים. ״הוא הגיע כדי לשאוב השראה״, מתאר מנכ״ל בית לוחמי הגטאות יגאל כהן.
ביום שלמחרת עמד האוזנר והקריא בפני הנוכחים באולם בית המשפט את הדברים שכתב. "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים". לא רק קורבנות השואה עמדו לצדו, גם צוות התביעה, היחידה המשטרתית המיוחדת ״לשכה 06״ וצוות בית לוחמי הגטאות.
אייכמן נתפס ב־11 במאי 1960, כשנה לפני פתיחת משפטו. באותו יום, תחת השם ״ריקרדו קלמנט״, הגיע לביתו ברחוב גריבלדי שבפרברי בואנוס איירס. הוא כנראה לא העניק תשומת לב רבה לשתי המכוניות שהתקדמו לעברו. תוך רגעים ספורים מצא עצמו כפות ומכוסה בשמיכה באחת מהן בדרכו לדירת מסתור, שממנה כבר הוטס ביחד עם חוטפיו לירושלים, שם עמד למשפט.
כשבועיים לאחר החטיפה הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון בלקוניות על התפיסה הדרמטית: ״עליי להודיע בכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי - יחד עם ראשי הנאצים - למה שהם קראו הפתרון הסופי של בעיית היהודים, כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש״י־1950״.
״שלושה ימים לאחר הכרזתו של בן־גוריון הגיע לשר המשפטים פנחס רוזן מכתב מבית לוחמי הגטאות, שבעצם אומר 'מה שתצטרכו׳", אומר ליאור ענבר, חוקר בארכיון לוחמי הגטאות. "במשך שנתיים הייתה כאן התגייסות טוטאלית, מרשימה. הייתה התגייסות מתוך הבנת גודל השעה. האמינו שמדינת ישראל החלה מהלך של צדק היסטורי. יש לנו בארכיון אוסף גדול של תכתובות בין בית לוחמי הגטאות לצוות התביעה, הקשר ביניהם היה רציף״.
"לבית לוחמי הגטאות היה חלק משמעותי במשפט, בהעברת הראיות, המסמכים והעדים", מוסיף כהן. "החיבור שלנו למשפט אייכמן הוא הרבה מעבר לעוד מכון או מוסד שואה, מעצם הקשר של המייסדים, שהם בעצם היו שורדי שואה שהעידו במשפט".
לא ניצלנו – שרדנו
את קירות משרדו הביתי של מיכאל (מיקי) גולדמן־גלעד, קצין חקירות בלשכה 06, היחידה המיוחדת מטעם משטרת ישראל שהוקמה לטובת איסוף הראיות וחקירתו של אייכמן, ממלאים קלסרים, ממצאים ארכיוניים והעתקים של חומרי החקירה, שעליה התבסס תיק התביעה במשפט אייכמן. קשה להתעלם מהמספר הצרוב בעורו כשהוא מתאר את תפקידו כחוקר בלשכה 06.
גולדמן־גלעד נולד ב־1925 בפולין. כשפרצה המלחמה היה רק בן 14. הוא נלקח למחנה עבודות כפייה בגטו פשמישל, משם גורש לאושוויץ. בינואר 1945, במהלך צעדת המוות, הצליח לברוח ביחד עם שני חברים. הם הסתתרו במשך שבוע בגג אסם של משפחה פולנית, עד שהצבא האדום שחרר את הכפר שבו שהו. ברגע שכוחותיו שבו אליו, גולדמן־גלעד התנדב לשורות הצבא.
בהמשך, בזכות ארגון ההגנה הוא הגיע למחנות העקורים בגרמניה וכעבור שנתיים חצה את האלפים ברגל כדי לעלות על ספינת המעפילים ״התקווה״, שיצאה לדרכה מאיטליה. נוסעי הספינה נתפסו על ידי הבריטים בלב ים ונשלחו לקפריסין ל־18 חודשים. ״כאילו שאושוויץ לא הספיק לי״, הוא אומר ומעיד כי אינו אוהב את הביטוי ״ניצול שואה״. ״אנחנו לא ניצלנו - אנחנו שרדנו״.
עם עלייתו לארץ התגייס גולדמן־גלעד למשטרה, אך לנוכח תנאי השכר פרש ממנה לטובת תפקיד בחברה מסחרית. ביום הודעת בן־גוריון על תפיסת אייכמן, בעודו יושב במשרדו במלון "דן" בתל אביב, הבין שעליו לשוב לשורות המשטרה ולהיות חלק מצוות החקירה. ״ידעתי מי זה אדולף אייכמן", הוא אומר.
"בפרוטוקולים של משפטי נירנברג שהופיעו בעיתונות היומית השם שלו עלה שוב ושוב. כתבתי מכתב למפקח הכללי של המשטרה ואמרתי לו שאני מוכן להתנדב ליחידה שתחקור את אייכמן, לאור ניסיון העבר שלי כקצין חקירות. הזומנתי לשיחה אצל סגן המפקח הכללי, שהסביר לי כי אין ביכולתם לקבל מתנדבים אבל שהוא מציע לי לחזור לעבוד במשטרה. היה לי מאוד חשוב להצטרף ולכן חזרתי בדרגת פקד״.
גולדמן־גלעד הצטרף ל"מבצע אייר", שנקרא על שם החודש העברי שבו נתפס אייכמן ושיצא לדרך ב־25 במאי עם העברת הפושע הנאצי ממתקן השב"כ ביפו לרשות המשטרה. "בפרשת אייכמן היו למשטרה ארבעה תפקידים מרכזיים", מונה פקד ד״ר יוסי המי, ראש חוליית הנחלת זיכרון השואה במשטרה, "השמירה על אייכמן; החקירה בהובלת לשכה 06, שפועלם היה עבודת הדגל של מבצע אייר; מנהל המשפט, שהיה אמון על ארגון האמצעים הדרושים למשפט; ו'מבצע X', ביצוע גזר הדין, תלייתו ופיזור אפרו של אייכמן שנעשה בשיתוף שב״ס".
החקירה התנהלה מבית המעצר ג'למה (קישון) ליד קיבוץ יגור, ונמשכה תשעה חודשים. ״לצד העדים הרבים, הגשנו קרוב ל־2,000 מסמכים באמצעות התביעה לבית המשפט״, מספר גולדמן־גלעד, ואומר שבתיק החקירה נכללו חומרים מ־17 מדינות. היחידה עצמה מנתה 40 איש, בהם 14 קציני חקירות, כולל מפקד וסגן מפקד הלשכה.
״היינו בסך הכל 12 קצינים שאספו את המסמכים, ראיינו את העדים וחקרו את אייכמן. בהתחלה לא ידענו איך לגשת לזה. היחידה חולקה לאזורים, ובראש כל אזור עמד קצין בכיר. אני הייתי אחראי על איסוף חומר הראיות נגד אייכמן על השמדת יהודי פולין, כולל אלה שהובאו לפולין, וגם על איסוף ראיות בנוגע לרצח יהודים בשטחי ברית המועצות, הארצות הלטביות ואיסוף ראיות על מחנות ההשמדה במזרח אירופה״.
כיצד מתמודדים עם היקף כזה של חומרים?
"הקושי לא היה רק מבחינת ההיקף - גם מבחינה נפשית. בתור מי שעבר את השואה בעצמו זה היה קשה. אבל זו לא הייתה עבודה, אלא שליחות. שליחות להוכיח את היקף ההשמדה באירופה, שעד אז לא הכירו בה, גם לא במדינת ישראל״.
איך היה המפגש הראשון שלך עם אייכמן?
"הכרתי את אייכמן רק לפי התמונה שלו במדי אס־אס. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, כמעט קיבלתי שוק. ראיתי בפניי יצור מסכן, רועד. לא יכולתי לתאר לעצמי שזה אותו אייכמן שאחראי למותם של מיליונים. אבל זה היה הוא״.
אלו היו תשעה חודשים של חקירה אינטנסיבית.
"במשך תשעה חודשים היינו בבית רק בשבתות. בכל יום שישי, לפני שיצאנו הביתה, מפקד הלשכה ניצב אברהם זלינגר היה מורה לנו לעצור בדרך ליד יער, לצאת מהרכב המשטרתי ולקטוף פטריות. זאת כדי לשחרר את הדיכאון, להוציא מהראש את הזוועות, לשכוח לרגע״.
מה אייכמן אמר במהלך חקירתו?
"הוא טען שכל מעשיו נעשו לפי פקודות שהוא קיבל. מבחינתו כולם היו אשמים, חוץ ממנו. הוא שיקר כדי לא לקחת אחריות אישית״.
בתום החקירה שבו רוב הקצינים ליחידותיהם. גולדמן־גלעד התבקש להיות עוזרו האישי של התובע הראשי. ״האוזנר ביקש אותי באופן אישי. וכך, ישבתי לידו במדים במשך כל המשפט״, הוא מספר.
במהלך המשפט עלה על דוכן העדים רופא השיניים ד״ר יוסף בוז'מינסקי (לשעבר דיאמנט). במהלך עדותו סיפר שראה את מפקד גטו פשמישל פרנץ שוומברגר מכה נער יהודי 80 מלקות. הוא הוסיף כי חשב שהנער מת, כי איך ניתן לשרוד 80 מלקות?
מה שלא ידעו הנוכחים בבית המשפט הוא שזמן קצר קודם לעדות, בדרכו למשרד של האוזנר פגש ד״ר בוז'מינסקי את גולדמן־גלעד. כשתהה העוזר האישי מדוע הד"ר מחפש את התובע הראשי, השיב העד כי עליו לשוחח איתו על עדותו בנוגע לגטו פשמישל. גולדמן־גלעד התפלא. הוא לא זכר את שמו של הדוקטור. "הייתי שם", אמר. "מה שמך?" שאל ד״ר בוז'מינסקי. ״גולדמן״, השיב השוטר.
״אני זוכר גולדמן אחד", אמר בוז'מינסקי. "נער שקיבל 80 מלקות ממפקד האס־אס של המחנה. אמרו שהוא מת״.
"הוא לא מת", ענה גולדמן־גלעד. "הוא עומד מולך״.
״הוא סיפר לי ששמו היה דיאמנט״, משחזר כעת גולדמן־גלעד. "׳דיאמנט רופא השיניים?', שאלתי, והוא השיב בחיוב. הזכרתי לו שלאחר המלקות שכבתי בפרוזדור של בניין המחנה והוא מרח לי משחה על הגב, שהיה כולו זב דם. הוא אישר את הדברים והמשיך לחדרו של האוזנר, ובזה נגמרה הפגישה בינינו. שמחתי שהוא נשאר בחיים והוא שמח שאני נשארתי בחיים".
"כשד״ר בוז'מינסקי עלה להעיד, ישבתי ליד האוזנר. לא ידעתי שהם דיברו על המקרה באותה פגישה. ׳אתה זוכר את הנער שקיבל 80 מלקות?' שאל האוזנר את ד״ר בוז'מינסקי. ׳כן׳, הוא ענה. 'אני קובע כרופא כי אחרי 50 מלקות הוא היה אמור למות׳. ׳אתה רואה את הנער הזה בציבור?׳, שאל אותו האוזנר. אולם בית המשפט היה מלא אנשים. ׳כן', ענה הד"ר. 'זה קצין המשטרה שיושב על ידך׳״.
790 מקומות ישיבה
מרגע תפיסתו של אייכמן הועלו לדיון סוגיות תפעוליות רבות, בהן שאלת מיקום המשפט. ״בישיבת הממשלה עלתה השאלה באיזו עיר לקיים את המשפט״, מציין ד״ר המי. ״התעוררה התנגדות לקיומו בירושלים, בשל הפחד שארגוני טרור יערכו פיגוע ראווה לאור קו הגבול הקרוב״. בן־גוריון התעקש על ירושלים. במכתב ששלח יום קודם למשפט כתב: "לא העונש פה הוא העיקר אלא דווקא המשפט, ודווקא המשפט בירושלים".
גם בחירת האולם עוררה מחלוקת. נשאלה השאלה אם לערוך את המשפט באולם הגדול של בנייני האומה, המכיל כ־3,000 מושבים, לאור ההנחה שיגיעו כתבים זרים מרחבי העולם, או להשתמש באולם הקטן. גם ״יד ושם״ ואפילו בניין משרד האוצר, שבנייתו טרם הושלמה, נבחנו כאפשרויות. לבסוף בחר טדי קולק, אז מנכ״ל משרד ראש הממשלה, באולם בית העם שברחוב בצלאל.
מבנה בית העם, שעמד ריק באותה תקופה, היה עתיד להיות אולם מופעים. בנייתו הופסקה בשל בעיות תקציב. יש הטוענים כי קולק ראה בכך הזדמנות להשלים את הבנייה והשיפוץ, ולהבטיח אולם תרבות לירושלים לאחר המשפט.
״אין סימוכין לכך", אמר ד"ר המי, שספרו "מבצע אייר", שמתאר את הפרשה, עתיד לצאת בחודש מאי. "אבל אני מאמין שזה היה בין השיקולים. הרי עיריית ירושלים נתקעה עם המבנה בשל בעיות תקציב ולאחר הבחירה בו ניתנה לה הלוואה בסך 200 אלף לירות להשלמת העבודות. אני סבור כי המבנה נבחר בעיקר כי היה ריק ואפשר היה לעצב אותו כרצונם״.
ד"ר המי מספר כי המבנה כלל כ־790 מקומות ישיבה והיו בו אולמות וחדרים שהתאימו לדרישות המשפט. כמו כן, הבניין היה חדש, ובנוסף, הוא ניצב כבניין בודד, ואלמלא היה כזה עלולות היו לצוץ בעיות ביטחון נוספות.
בספרו חושף ד"ר המי פרטים חדשים הנוגעים לפעילות המשטרה, שנדחקו לשולי ההיסטוריה. ״כמה ימים לאחר תחילת החקירה של אייכמן בלשכה 06 החלה ההיערכות לקראת המשפט ההיסטורי", הוא מתאר בספרו.
"על משטרת ישראל הוטלה משימה שחרגה הרבה מעבר לתחום אחריותה ותפקידה: ארגון וניהול המשפט על כל היבטיו הלוגיסטיים והביטחוניים. לשם כך הוקמה יחידה נוספת שנקראה 'מנהל המשפט'... למעשה, המשטרה עשתה את התפקיד הקלאסי של הנהלת בתי המשפט, היא הייתה אמונה על הפעולות הביטחוניות, עבודות בנייה, מערכת התרגום הסימולטני, ארגון הפרוטוקול, תחזוקה, תשלומים, סיקור עיתונאי ועוד״.
כחלק מההכנות למשפט הייתה משטרת ישראל אמונה גם על בניית תא הזכוכית הממוגן, שנועד להגן על אייכמן. משטרת ישראל רכשה שתי פלטות זכוכית ממוגנת ממפעל והתא עצמו הורכב בנגריית המשטרה. בספר מצוטט איש המשטרה אריה וולף שאמר: "לאחר שהרכיבו את התא היינו צריכים לבחון את עמידותו לירי. תודה לאל הזכוכית עמדה במשימה".
ד"ר המי, מדוע הפרטים הללו נחשפים רק עכשיו, 60 שנה אחרי?
״סמוך למשפט אייכמן המשטרה קיבלה תשבחות מראשי המדינה. כולם הסכימו שלולא המשטרה אי אפשר היה לקיים את המשפט. אבל עם השנים מה שנשאר בזיכרון ההיסטורי אלו הסיפורים האמוציונליים. מבצע החטיפה או סיפורם של העדים. כל אותם פרטים טכניים ומסמכים ׳יבשים׳ שהוצגו כראיות במשפט בזכות החקירה של לשכה 06 ולבסוף הם אלה שהובילו להרשעתו של אייכמן - נותרו שקופים״.
עם שלם בתא זכוכית
העיצוב של אולם בית המשפט שנבנה במיוחד היה פונקציונלי ונועד לדמות בית משפט, אך מצד שני היה רווי במרכיבי תפאורה סימבוליים, בהם במה מוגבהת, שטיח אדום ותא הזכוכית שהוצב מול דוכן העדים.
"מי שתכנן את האודיטוריום הזה בבניין החדש של בית העם חשב על תיאטרון, מלא בתזמורת ויציעים, עם קדמת במה ובמה, ועם דלתות צדדיות לכניסת השחקנים", תיארה חנה ארנדט, שנשלחה לסקר את המשפט מטעם "הניו יורקר".
נדרשו חודשים של דיונים והכנות ותקציב של כשני מיליון לירות. ב־11 באפריל 1961 בשעה תשע בבוקר, "בבניין חדש ונאה, הבנוי אבני שיש לבן מחוטבות״, כפי שתיאר האוזנר - נכנס אייכמן לתא הזכוכית, מלווה בשוטרים. "עם שלם נכנס לתא הזכוכית", תיאר המשורר חיים גורי. והאוזנר הוסיף לתאר: ״כשהגיע בשקט לאולם המלא קהל, קפאה שם לפתע דממת מוות״.
האולם היה תמיד מלא. הקהל הורכב מניצולי שואה, אזרחים ועיתונאים זרים. הביקוש לתעודות כניסה היה גבוה עד כדי כך שנטען כי אפילו משה שרת לא הצליח להשיג כרטיס נוסף. ״גם במשפטים אחרים שיש להם פרופיל תקשורתי יושב קהל״, מחדדת פרופ' חנה יבלונקה, מחברת הספר ״מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן״. ״אבל בניגוד למשפט דמיאניוק שהתקיים ב־1987, לא התירו לצעירים מתחת לגיל 17 להיכנס״.
"עצם ההקשבה הייתה עינוי", אמר האוזנר. "חשתי כמעט שאני נושם את הגזים ואת צחנת הבשר החשוף". מפעם לפעם נדרשו הסדרנים לסייע לאנשים שהתעלפו בזמן שמיעת העדויות. גם הפרות סדר נרשמו.
עו״ד עמוס האוזנר, בנו של גדעון האוזנר, היה בן 11 כשהחל המשפט. ״כמעט מהיום שהוא התמנה לתפקיד זה העסיק אותו״, הוא מספר. ״הוא התנתק מכל הדברים שהיו לו ונסע להתבודד במלון 'השרון' בהרצליה. החומר היה כה רב שהתפקיד הכריח אותו לעשות זאת. לא ראינו אותו למעט סופי השבוע לאורך תקופה ממושכת״.
מה הזיכרון הכי מוחשי שלך מאותם ימים?
״אני זוכר את הרתיעה של אבי מעונש המוות. הוא היה ליברל, לא במקרה המפלגה שלו נקראה ׳המפלגה הליברלית העצמאית׳, ולפני זה ׳המפלגה הפרוגרסיבית׳. האוזנר דגל בביטול עונש המוות כחלק מתפיסת העולם הליברלית שלו. הוא אמר לי בתור ילד, הרבה לפני משפט אייכמן, שהמדינה איננה אמורה לקחת חיים של בן אדם, זה לא התפקיד שלה. הרי מה אם יתברר אחרי זה שהאיש אינו אשם, לא יוכלו להחזיר לו את חייו. והנה קרה הדבר האירוני שדווקא עליו הוטל לבקש את עונש המוות היחיד בתולדות המדינה. רק מפני שבמקרה זה, שום עונש אחר לא בא בחשבון״.
לפי כל הכללים
המשפט היה האירוע התקשורתי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. הלימודים הופסקו על מנת לאפשר לתלמידים להאזין לשידורים, בעלי עסקים סגרו את חנויותיהם כדי להגיע למקלט רדיו ולהקשיב לדיונים, ואזרחים הגיעו למנזר רטיסבון, שבאחד מאולמותיו הוקרנו הדיונים שצולמו במצלמה במעגל סגור.
אלא שכפי שציינה העיתונאית אורה הרמן בספרה ״הכבשן והכור״, מתוך 60 ימי דיונים, שודרו רק 12 ישיבות לציבור. ולמרות לחץ הציבור, לא ניתן אישור לשדר מעבר לכך. עימות התחולל אז בין התקשורת, שביקשה לדווח לציבור באופן רציף וישיר, לבין מנהלי המשפט, שחששו שהכנסת מצלמות ומיקרופונים תהפוך את המשפט למשפט ראווה. הפתרון של איש קול ישראל נקדימון רוגל היה פשוט: "מערכת הברזים" - מיקרופון שהוצב בחדר התקשורת מחוץ לאולם בית המשפט ואפשר לכתבים להקליט את מהלך המשפט ולשדר אותו כראות עיניהם.
״בעגה המשפטית לא נמצא את המונחים ׳משפט ראווה׳ ו׳משפט היסטורי׳, אלו הם מושגים תרבותיים", מחדדת פרופ' יבלונקה. "לכן, כשאנחנו משתמשים במונחים האלה אנחנו מתרחקים מהגדרתו של משפט פלילי הוגן. אבל בכל מקרה לא היה בעניינו של אייכמן משפט ראווה״.
מדוע?
״במשפט ראווה ההודאות נלקחות מהנאשמים בכוח או באלימות קשה, לרוב אין להם סנגוריה, אין מי שמשלם על הגנתם, פסק הדין ברור מראש והמטרה היא שלטונית. במקרה של אייכמן, מההתחלה היה ברור שאייכמן הוא איש מרכזי בפתרון הסופי. הוא לא עונה בצורה פיזית. אף אחד לא הרביץ לו".
"בנוסף, מדינת ישראל שילמה לסנגור שלו. היא התעקשה שיהיה לו סנגור, ולמעשה היה לו צוות סנגוריה. אם נשווה זאת למשפט הרופאים במוסקבה ב־1953, אז הרופאים לא עשו דבר, הם עונו כדי להוציא מהם הודאות ולא הייתה להם הגנה - ולכן המשפט שלהם היה משפט ראווה. במשפט אייכמן התובע הראשי גדעון האוזנר לא הצליח לשבור אותו בחקירה הנגדית, אייכמן לא הודה".
״החקירה של אייכמן לא הייתה כמו כל חקירת רצח - היא הייתה תשאול", מעיד גולדמן־גלעד. "היו לנו הוראות חמורות מאוד, להתנהג איתו באופן כזה שלא יוכל להגיד אחר כך בבית המשפט שהופעל עליו לחץ, בטח שלא לחץ פיזי. ואכן, הוא לא אמר. זה עלה לנו בבריאות, אבל נהגנו בו כמו בביצה רכה. אייכמן אף היה מקבל את תמליל החקירה ומוסיף את הערותיו על הרשימות, מוחק, משנה, מנסח מחדש״.
"מדינת ישראל רצתה להראות במשפט אייכמן שאנחנו פועלים לפי כל הכללים", מוסיף עמוס האוזנר. "אבי כתב מכתב לגולדה מאיר, שהייתה שרת החוץ, וביקש כי יוקצו במשפט ארבעה מושבים לארבע מדינות בנות הברית שהיו חלק ממשפטי נירנברג: ברית המועצות, צרפת, ארצות הברית ובריטניה, וכן שיהיה מקום גם לממשלת גרמניה המערבית״.
למה?
״כי אבא ראה את משפט אייכמן כהמשך של משפטי נירנברג, והרעיון היה שאנחנו ממשיכים את המהלך של העמדת הנאצים לדין. אבל זה לא מה שקרה, המושבים לא הוקצו, ומשפט אייכמן לבש צורה שונה לחלוטין מאשר משפטי נירנברג. משפט אייכמן לא היה משפט של הנאצים, אלא משפט של העם היהודי נגד המערכת הנאצית, ומכאן ייחודו. גם השיטה שבה התנהל הייתה שונה לחלוטין. אם הדגש בנירנברג היה על המסמכים, במשפט אייכמן הדגש היה על העדים״.
"היו כמה פגמים מבחינה משפטית טהורה בניהול התקין של המשפט", מסבירה פרופ' יבלונקה. "למשל, אין לנו אף משפט בישראל שיושבים בו שופטים משתי ערכאות, כמו שישבו במקרה הזה. שנית, השופט בנימין הלוי כבר קבע את דעתו על אייכמן במשפט אחר, ושלישית, אי אפשר היה להביא עדי הגנה. יותר מזה, חלק מהעדים שהופיעו מטעם התביעה בכלל לא ידעו מי זה אייכמן״.
ארנדט הגדירה את ראש הממשלה כמי שביים את המשפט. "אכן, בית המשפט הזה אינו מקום רע למשפט הראווה שהגה דוד בן־גוריון כאשר החליט לחטוף את אייכמן בארגנטינה ולהביאו למשפט בירושלים", כתבה. "בן־גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים".
אלא שהוא עצמו לא הגיע לאולם בית המשפט אף לא פעם אחת ובכלל, מיעט לדבר עליו. ״כשנפתח המשפט, סמוך ליום העצמאות, הייתה ישיבה של ועדת העורכים שבה שאלו את בן־גוריון מה היו האירועים המרכזיים של השנה", מספרת פרופ' יבלונקה. "הוא אמר ׳המגילות הגנוזות, המרגל׳. 'ומה עוד?' אמרו לו. ׳אין עוד׳, הוא אמר. מישהו אמר ׳משפט אייכמן׳. ׳לכם זה חשוב', הוא ענה. 'לא לי׳".
"בן־גוריון לא רצה את המשפט. היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן לא רצה את המשפט. הם למעשה נקלעו לסיטואציה שבה לא הייתה להם ברירה, כי הניסיון לגרום לגרמניה לשפוט אותו עלה בתוהו. הגרמנים אמרו שהוא בכלל אוסטרי ולא גרמני, כלומר ביקשו להרחיק מהם את זה. מה שהיה חשוב לבן־גוריון באותו זמן היה היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, ובשלב הזה הגרמנים לא רצו לכונן איתנו יחסים דיפלומטיים״.
