דוקו חדש יוצא למסע בעקבות סדרת הספרים "תמונות יפואיות"

שבועיים באביב 1970 - זה פרק הזמן שנדרש בשביל שלא יישאר בחנויות אפילו עותק אחד מספרו של מנחם תלמי, "כשגבר היה גבר" (הוצאת מסדה). הכל נחטף. כל דרי הממלכה שלו, אלו שפגש "בעבודה, בהליכת בטל, בישיבת קרנות ובציפייה ליום טוב יותר", כלשונו, היו שם. בפלורנטין, ברחוב הקישון, בנמל חיפה, וכמובן ביפו.

הייתה לו שיטה שניסחה את עצמה, בכל יום עוד קצת: "יש אנשים שאני מדובב, אלה בדרך כלל אנשים חצי מקצועיים שכבר יודעים מי אני, שלעתים באים אליי למערכת העיתון. לעתים הם מטלפנים אליי ואומרים שמחכה לי סיפור חדש, או שמסתובב בשטח טיפוס חדש שראוי לסקירה. ולא פעם קורה שהם קולעים בול".

בין הטיפוסים שלו, כפי שנהג לכנותם, היו כאלה חיים וקיימים. אחרים, איך נגיד, היו דמויות שהלביש עליהן את אוסף הביטויים שליקט. הוא לא ראה בהם את "ישראל השנייה", פריפריה חברתית או כל ביטוי נעלה מכובס אחר. גם לא בפושעים או בפושעים לשעבר שעליהם כתב. הוא ניגש אליהם באהבה, בקשב, והעלה אותם, את שפתם ואת רוחם על הכתב.

"האנשים האלה מעניינים אותי. כוונתי לאנשים הפשוטים באמת, בלי מירכאות. הלבביים, הפתוחים, כי יש להם הומור בריא וראיית עולם מיוחדת במינה - פיקחית ומפוכחת גם יחד. מלאת חיים והומור. לעתים הם מעמידים קצת פנים אבל לעולם אינם מזויפים. זו העמדת פנים גלויה, שאינה מסתירה שזו העמדת פנים. אנשים אלה אוהבים את החיים ויודעים לחיות במסגרת שניתנה להם".

"כשגבר היה גבר" וספר ההמשך שלו "הבונבונים הכי יפים" הגיעו אחרי שורת ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, שעסקו ברובם בהרואיקה ארץ־ישראלית ובתיעוד היסטורי־ספרותי. הם היו קדימון לפצצה הגדולה שהטיל בסוף שנות ה־70 כשהוציא לאור את "תמונות יפואיות", הספר הראשון בסדרה המבוססת על טוריו ב"מעריב", עם איוריו של שמואל כץ. אחריו הגיעו "תמונות יפואיות - סיבוב שני" (1982), "יפו סבאבה: תמונות יפואיות - סיבוב שלישי" (1983) ו"פעמיים טורקי" (1986).

באותה עת כבר היה ברור שתלמי, שנהג לחתום על טוריו לעתים בשמו המלא ולעתים בשמות הבדויים מ' סייר ומ' אחי־דורון, הוא המתעד הרשמי של הרוח שהכתיבה שפה פתוחה, מצחיקה, דוקרת וכנה מאוד.

השמות והכינויים, כמו אצל דיימון ראניון, מעידים על טיבן של הדמויות, נטיות לבן ומוצאן: אלימלך קוקוריקו, הקפיץ, חיים הזורק החוצה, ברכה אמבולנס, חזוקה, שלמה הרומני, שמשון הדוחף, ארמנדו היפה, לופו שקשוקה ועוד. חלק מהדמויות של תלמי מכירות את תוככי עולם הפשע, ולפעמים גם את תוככי הכלא.

"התנחלות" היא ישיבה בכלא, "חוואסים" הם דמי חסות, ויש גם מקומות כמו "הקפה של היווני" ו"המדרכה של ג'מילי". הברכות והאיחולים נעים בין "אוחת אבו יא־מניאק", "שאראמיט ביל־רוכסה", "אעוז ביל־טיזאק", "אבן אל־חרא", "אילען אבו ג'ידאק" ו"יא דמיקולו". לא פחות חשוב: לתלמי מיוחסת המצאת הצירוף "לנגב חומוס".

הסיפורים והדמויות יצאו מהספרים במרוצת השנים: הם כיכבו בסדרת טלוויזיה בשנות ה־90, בשתי הצגות בבית לסין בבימויו של שמעון מימרן, ולאחרונה התעוררה תוכנית לצילומי פרקים חדשים בסדרה בבימוים של אריק לובצקי ומתי הררי. בין לבין, מעניין לראות איך שגלגל מסתובב: 30 שנה לאחר שהספר הראשון ראה אור, הוא חזר למדפים בתרגום לרוסית.

המו"לית רינה ז'ק שמעה שפרופ' אלכסנדר קרוקוב, מרצה לעברית מדוברת באוניברסיטת מוסקבה, מלמד את הסטודנטים שלו פרקים מתוך "תמונות יפואיות", ונדלקה. מה אתם יודעים, יא ג'מאעה, תלמי, "הכתב המשוטט" שהפסיק לשוטט, שבר שתיקה בת 40 שנה והגיע להשקה ששילבה סיור ביפו וקוקטייל עם פול, זיתים, ערק ומוזיקה יוונית.

לשמור על אחי־דורון

מנחם תלמי נולד ב־1926 לטובה ולאפרים, סופר, משורר ועיתונאי. הגננת שלו הייתה חיה ברוידא, אשתו של י"ח ברנר, והוא למד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב. אחרי מות אמו, כשהיה בן 11, עבר לבית הספר החקלאי בן שמן, שם ספג שיעורים באהבת הארץ ממורו יזהר סמילנסקי, שהיה מפקד בהגנה ונהג להוציא את תלמידיו לטיולים נועזים, בין חולדה לירושלים של שנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת.

עם סיום לימודיו הצטרף להכשרת פלמ"ח בקיבוץ מזרע והשתתף בפעולות נגד הבריטים. לאחר כשנתיים השתלב בחיל השדה של ההגנה בתל אביב וכתב על חוויותיו. ב־1947 שלח סיפור ל"מבפנים", רבעון הקיבוץ המאוחד. זה היה פרסומו הראשון. ד"ר מרדכי נאור מספר שעם פרוץ מלחמת העצמאות נמנה עם ראשוני חטיבת גבעתי, השתתף בקרבות באזור תל אביב והדרום ולאחר כמה שבועות נשלח עם חבריו לירושלים כ"תגבורת לשבועיים־שלושה", שהתארכו לחצי שנה.

תלמי נטל חלק בקרבות קשים ומרובי אבידות בירושלים ובדרך אליה. בחודשי המלחמה הראשונים החל לכתוב ולפרסם סיפורים ורשימות בעיתונים, בעיקר ב"דבר", "על המשמר" ו"במחנה". סייע לו בכך אביו, שפתח בפניו את הדלתות במערכות העיתונים. רוב רשימותיו וסיפוריו הראשונים עסקו בהווי המחתרת ובקרבות מלחמת העצמאות. בתקופת המלחמה ומיד לאחריה השתתף בקביעות בכתיבה לקובצי סיפורים, בהם גם "ילקוט לדברי ספרות של סופרים־חיילים" בעריכת משה שמיר.

עם הסרת המצור על ירושלים ירד תלמי לשפלה, קיבל דרגת קצונה והשתלב ככתב צבאי במערכת "במחנה". הוא הצטרף אל הכוחות הלוחמים במלחמת העצמאות ונשלח למחנות המעפילים בקפריסין, כדי לתאר את ההווי שם ערב עליית אחרוני המעפילים הכלואים לארץ.

לאחר סיום שירותו ב"במחנה" כתב ב"דבר" וב"דבר השבוע" והחל לפרסם ספרים. רוב ספריו לנוער פורסמו תחילה בהמשכים בשבועון "דבר לילדים".

ב־1956 הביא אותו עזריה רפפורט ל"מעריב". ד"ר עזריאל קרליבך, מייסד העיתון ועורכו הראשון, פתח בפניו את הדלת לרווחה. הסיפור הראשון שפרסם היה על אוניית נשק שיצאה מאיטליה לארץ. "מ. אחי־דורון", חתם עליו. משה ז"ק, האיש של "מעריב" בניו יורק, שלח מברק לעיתון: "תשמרו על האחי־דורון הזה". כאשר ז"ק מונה לעורך "סופשבוע", תלמי הגיש לו סיפור מיפו. "תמשיך להביא לי רק כאלה", אמר לו. התמונות התפרסמו מדי שבוע ב"סופשבוע", לצד ביקורת המסעדות של מאו"ל (מנחם אוהב לאכול). אחר כך, כאמור, הגיעו הספרים.

לפני שלוש שנים בדיוק הלך לעולמו והשאיר מורשת תלמית, מילון מלא ביטויים והרבה התרפקות וצחוק. "העין אורגינל תמיד מבסוטה. צוחקת כמו ילד קטן בבוקר", כמו שכתב הוא עצמו.

בלי סאונד, בלי תאורה

עכשיו מצטרף אל פנתיאון ההנצחה "עלילות תלמי המנגב וחיים הזורק החוצה", סרטם של אורי רותם ודבורית שרגל. שלוש שנים בדיוק אחרי פטירתו של תלמי, תיערך הפרמיירה (9 באפריל, 13:00, סינמטק תל אביב).

בסרט התיעודי רותם (52), מעריץ נלהב של סיפורי "תמונות יפואיות", יוצא לפצח את הקסם היפואי ולחפש את הדמויות מהספרים: סלמון הגדול, ברכה אמבולנס וכמובן חיים הזורק החוצה. כדי למצוא אותם הוא צריך לשכנע את תלמי לספר לו כל מה שהוא יודע על יפו של שנות ה־60 ועל הג'מאעה מאז. אחרי מאמצים הוא מצליח במשימה וגם מלקט שברירי ראיון אחרון עם האיש.

בדרך הוא מגלה את המקור של מספר דמויות ומקומות, בין היתר באמצעות שיטוט עם מדריכי טיולים ביפו. הוא מוצא את המשפחות של האנשים שעל שמם קרויות הדמויות סלומון הגדול וחיים הזורק החוצה, ועורך עבודת מיפוי וכימות. "אחרי המחקר הארוך שעשיתי, אני יכול לומר שסיפורי יפו מבוססים על 20%־30% עובדות ו־70%־80% תוספות, הגזמות ורעיונות ספרותיים של תלמי", אומר רותם. "תלמי כתב בכמה סיפורים, כמו 'קושר הקשרים', על חיים הזורק החוצה, שהיה מעיף אנשים שמפריעים בהופעה במועדון".

"נודניק אחד, אחרי שהועף על ידי הזורק, חזר שוב ושוב למועדון. הזורק החליט ללמד אותו לקח והכניס אותו לפתח של ביוב ביפו ואמר לו שיפגוש אותו במוצא הביוב לים ברחוב טרומפלדור בתל אביב. לא היה ולא נברא. היו פעם שני תאומים זהים שהיו עושים מתיחה כזו. אחד נכנס לפתח הביוב ביפו, ואחרי כמה דקות יוצא השני מהפתח בטרומפלדור. תלמי לקח את הסיפור ששמע והלביש אותו על חיים הזורק החוצה".

מה מביא איש הייטק מרמת השרון, נשוי ואב לשניים, חובב מושבע של השפה העברית ושל מאכלי רחוב, לצאת להרפתקה הזו? "שנים שאני מחובר לסיפורי יפו. מצטט מהם. נהנה. כמעט כל נושא שעולה בשיחת חולין מזכיר לי משהו מ'תמונות יפואיות'. לחברות שלי הייתי קורא את הסיפורים לפני השינה. חלק אהבו. חלק פחות. קראתי את הסיפורים עשרות פעמים והם תמיד מהנים ומחדשים", הוא אומר.

"הסרט הוא הגשמת חלום עבורי: להכיר את הסופר שהוא אליל נעוריי ולעשות סרט עליו ועל פועלו. אני מציע לכל אחד לחשוב לפעמים מחוץ לענייני העבודה והמשפחה ולראות אם יש לו חלום. המאמץ הוא אדיר אבל שווה הכל. אם אני פוגש מישהו שמכיר את הסיפורים, זו חגיגה של ממש".

בהתחלה נתקל בסירוב עיקש מצדו של תלמי. "כשהתקשרתי אל תלמי ב־2011, הוא היה טרוד מאוד במעבר דירה ולא היה פנוי", הוא מספר. "רציתי להסתובב איתו, שיראה לי את המקומות, איפה הקיוסק של ג'מילי, איפה המסעדה של היווני, ויחשוף בפניי את האנשים האמיתיים שעליהם מתבססות הדמויות. הוא היה עסוק מאוד וירדתי מהנושא".

"בשלהי 2014 פורסם בעיתונות שעומד לצאת סרט דוקומנטרי על ילדי העולם, 'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו־סאן?' של דבורית שרגל. אמא שלי אמרה לי שקראה את הספרים בשנות ה־50 ומאוד מעוניינת לצפות בסרט. הסרט הגיע לרמת השרון במרץ 2015, אבל אמי כבר הייתה חולה מאוד ולא יכלה לבוא לצפייה. ניגשתי לדבורית בסוף ההקרנה ושאלתי איך אפשר להראות לאמי את הסרט. דבורית ענתה שיש מספר דרכים וניתן אפילו לקבל ממנה DVD. קיבלתי ממנה את ה־DVD ואמי צפתה בבית והייתה מאושרת. שלושה חודשים אחר כך היא נפטרה".

מספר חודשים לאחר מכן, המחשבות התחילו להתרוצץ ולנקר. "אמרתי לעצמי: אם דבורית הלכה לחפש ילדים משנות ה־50, מדוע שאני לא אחפש את גיבורי יפו שלי ואעשה מזה סרט? חוץ מזה, הפריע לי ששכחו את מנחם תלמי האגדי", הוא אומר. "הסגנון הייחודי שלו השפיע על במאים ויוצרים, אבל שמו נשכח כמעט לגמרי. מה שאמור לקרות הוא שתלמי ייחשב בישראל כמו שדיימון ראניון נחשב בארצות הברית: יוצר חשוב שתיעד תקופה שהייתה ואיננה. חייב להיות רחוב על שמו ביפו באזור השעון".

רותם ושרגל נפגשו אחרי ההקרנה של סרטה ברמת השרון, והוא סיפר לה על אהבתו לתלמי, ובעיקר ל"תמונות יפואיות" שלו. "כמובן שידעתי מי זה תלמי וברור שקראתי בשעתו את 'תמונות יפואיות', אבל זהו, לא פיתחתי שום תחושות מיוחדות לאיש וליצירתו", אומרת שרגל. "אורי אמר לי שהוא גם רוצה, כמוני, לחפש את הדמויות מהספרים שלו, כלומר של תלמי, אבל יודע שרובן המוחלט כבר לא עמנו. הוא שאל אותי איך מתחילים ומה עושים, ואמרתי לו שחובה לצלם את תלמי - הוא ידע שהוא כבר לא אדם צעיר ולא ממש בקו הבריאות - ולהתקדם עם כל החומרים שכבר יש לו - בראש, בספרים, בארכיון, ועם מי שהוא עוד רוצה לפגוש".

המפגש הבא כבר נערך אחרי שרותם קיבל את הסכמתו של תלמי להצטלם, בדיור המוגן "עד 120" ברמת החייל, שבו גר תלמי. שרגל הגיעה מצוידת במצלמה הקטנטנה שלה וצילמה ראיון קצרצר עם תלמי על אוכל, כשתוך כדי כך דליה, רעייתו, מתערבת ומתבלת. "אני מגלגלת את הסרט חמש שנים קדימה, והראיון, כמעט כולו, בפנים", היא מספרת.

"אחר כך אורי רצה לראיין את בינו גבסו, ד"ר שקשוקה, וגם את זה אני צילמתי, שוב, עם המצלמה הקטנטונת שלי, בלי סאונד, בלי תאורה. והנה, גם הסצינה הזו בסרט. צילמנו עוד ראיון אחד, פחות מוצלח, ואז אמרתי לאורי שדי, אני לא יכולה להמשיך איתו יותר, הייתי כל כולי במסע ברחבי המדינה עם 'איפה אלה קרי' ולא יכולתי להקדיש לסרט, לאורי ולתלמי דקה נוספת. אבל שמרנו על קשר והוא עדכן אותי בקורותיו".

דרך חתחתים ארוכה

המסע הזה ארך כחמש שנים, לא כולל הקורונה שתקעה את כל העסק והכניסה את הסרט הגמור להקפאה עמוקה. "כאשר פגשתי את מנחם תלמי, הוא היה כבר כמעט בן 90 ולא זכר הרבה מהפרטים שהשתוקקתי לדעת. יחד עם זאת, ביקרתי את בני הזוג תלמי מספר פעמים, והפגישות כולן נסבו על 'תמונות יפואיות'. לא היה תקציב כלל, וניסינו לגבש קו כללי לסרט. כל גיבורי יפו אינם בין החיים, מה שחידד שצריך קו קצת אחר לסרט. יצרנו קשר עם אנשים שחשבנו שראוי לצלם אותם", אומר רותם.

בשלב הזה נכנס לתמונה הבמאי והמפיק ניר וייס. "הוא ממש בולדוזר, היו לו רעיונות נפלאים וצולמו החומרים העיקריים של הסרט. כמו כן הוא בנה את הטריילר האפשרי לסרט עבור הגשה לקרנות הקולנוע וגופי השידור", מספר רותם.

ככה, חדורי התלהבות, הערצה ל"תמונות יפואיות" ולתלמי, עברו שני משוגעים לדבר בין קרנות הקולנוע. אבל כל מי שקצת מכיר את דרך החתחתים לגיוס כסף ליצירת קולנוע בישראל יספר ששני משוגעים לדבר מול קרנות הקולנוע בארץ זה לא כוחות. "כל קרנות הקולנוע וגופי השידור דחו את הסרט שלנו", הוא מספר.

"כתוצאה מזה, אחרי כמה שנים של עבודה, בקיץ 2019 ניר החליט לפרוש מהפרויקט. שאלתי את דבורית אם תרצה לחזור להצטרף לפרויקט, כי היא עזרה לי בתחילת הדרך וצילמה איתי כמה סצינות. היא כבר הייתה בשלבי סיום העריכה של סרט מספר 6 שלה, 'צוללת', והסכימה. גייסתי הון מינימלי להפקת הסרט ממשפחתי ויצאנו לדרך".

בקיץ 2019 הם חברו זו לזה שוב. רותם שאל את שרגל אם תוכל לערוך איתו את הסרט, והיא השיבה בחיוב. "כבר חשתי מחויבות וקשר לפרויקט - אבל אמרתי שאוכל להתפנות רק אחרי שאגמור את 'צוללת'", היא מספרת. "וכך הגענו לדצמבר 2019. בשלב הזה עירבתי את העורכת של 'צוללת', הילה הרמתי, ושאלתי אותה אם בא לה על הרפתקה נוספת איתי, הפעם עם אורי ועם תלמי. גם הילה כמובן הכירה את תלמי, ובבית הוריה היה אפילו עותק ישן של 'תמונות יפואיות'".

ההחלטה התקציבית המקדמית היא שזהו, הצילומים נגמרו, מסתדרים עם מה שיש. "בכל זאת הסרט מומן על ידי אורי ולא על ידי שום גורם אחר, והיה לו להפקתו סכום מוגבל מאוד ואיתו היינו צריכות להסתדר", היא מסבירה. "כי מי אם לא זו שמפיקה סרטים דלי תקציב שלא באשמתה, תוכל להרים פרויקט שכזה? ומכאן התחלנו לחשוב יחד עם הילה הרמתי על מבנה התסריט, על בניית העלילה וכן הלאה".

"העריכה החלה לפני ימי הקורונה ובהמשך, כשנקלענו לסגר, חלק גדול ממנה נעשה כשהילה ואני כל אחת בחדר עבודתה. גמרנו את הסרט ב־2 ביולי, יום לפני הפרמיירה של 'צוללת'. אבל לצערנו הרב העולם נפתח לשבוע בלבד וחזרנו לעוד סגרים והגבלות שהשביתו את עולם התרבות עד מרץ 2021".

ספק אם המילון של תלמי היה עובר היום. לאלמנה יש "גוף עבודת יד ובונבונים כמו מהמגזינים הכי מלוכלכים", על איבר המין הגברי הוא כותב: "כשילך לעולמו, את הברוך הבא שלו יצטרכו להרוג באופן פרטי", "אתה כבר שמונים וחמש, יכול להיות שהלולב כבר לא מכה ... אצלי הקפיץ כמו חדש".

"יש כמה דברים", משיב רותם בתשובה לשאלה מה עוד לא היה עובר היום: "ככלל, הספרים שוביניסטיים ומתאימים לשנות ה־70. אלימות כלפי נשים, אפילו אם נכתבת ברמיזה ובחן, לא עוברת היום. יש סיפור כזה, מצחיק ממש, 'צ'אלוקי מצטלם לטלוויזיה', שבו בחורה צפונית שמתאהבת ביפואי שעובד בשיפוצים באוניברסיטה מגיעה לתעד ביפו אלימות נגד נשים. הג'מאעה מכנים אותה 'קחני', כי היא הייתה פונה אל היפואי במשפטים שלא היו ברורים להם, כמו 'קחני בזרועותיך הרחימאיות, והניפני אל מחוזות החפץ המתפוקקים'. הם עונים לה: 'בכל רחוב תמצאי פה לפחות גבר אחד שמפוצץ את האישה שלו. כולם הולכים פה על עצבים'".

"גם החפצה של נשים לא עוברת - כמו למשל 'ברכה אמבולנס', שקוראים לה כשגבר בלחץ. צריך לזכור שהכל נכתב על ידי תלמי בקונטקסט של שנות ה־70. הוא ניסה לשעשע. לא לכתוב ביקורת חברתית. תלמי אמר: 'הסיפורים האלה הם בשביל להעביר את הזמן בכיף'. הוא תיעד תקופה - גם מבחינת הסלנג, וגם מבחינת החיים החברתיים. אלה זמנים שהיו ולא יחזרו". 