ניצחון פרטי: העסקים שנפתחו על ידי ניצולי שואה, ומנוהלים על ידי דור ההמשך

במשרדו של הראל אקשטיין, מנכ"ל חברת אקשטיין פורצלן, תלויה תמונה של סבא רבא שלו שמואל ושל סבא שלו דוד (דונו), כשהם עומדים ליד חנות כלי הפורצלן שהייתה בבעלות המשפחה בצ'כיה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החנות נהרסה בידי הנאצים, אך בסופו של דבר הוקם העסק מחדש בארץ ישראל וקיים עד היום.

בשבוע הבא יציינו בישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בדומה לאקשטיין, יש ישראלים נוספים שגאים להמשיך עד היום את מה שבנו הוריהם או סביהם, ניצולי השואה, לאחר עלייתם ארצה.

אקשטיין פורצלן היא חברה העוסקת ביבוא ובשיווק כלי אוכל מפורצלן וכלי נוי לחנויות שונות ברחבי הארץ וגם מוכרת לצרכן הפרטי באופן מקוון. "העסק המקורי הוקם ב־1892 בידי סבא רבא שלי שמואל אקשטיין ז"ל בצ'כוסלובקיה. בנו דוד (דונו) ז"ל המשיך את העסק יחד איתו", מספר הראל (35) דור רביעי לעסק.

"במלחמה הנאצים הרסו את העסק ולקחו את כל הרכוש שהיה להם. סבא שלי היה באושוויץ, שרד את צעדת המוות. הוריו נרצחו. אחרי המלחמה הוא עלה ארצה ופגש את סבתא שלי לאה, שאותה הכיר עוד מהשכונה שבה גדל. רוב המשפחה של שניהם נרצחה בשואה. הם התחתנו, התיישבו בפתח תקווה ונולדו להם ארבעה ילדים. אבי שמואל אקשטיין, כיום הבעלים של החברה, הוא השלישי מבין הילדים. סבא וסבתא פתחו בארץ את עסק הפורצלן. זה מה שסבא שלי ידע לעשות".

אקשטיין מספר שסבו וסבתו התחילו מאפס. "היה להם בית מלאכה לקישוט כלי פורצלן. בהתחלה הם עבדו בבית, אחר כך עברו לנחלת בנימין בתל אביב, ומשם לפתח תקווה. את סבא שלי לא הכרתי. בשנת 1984 הוא נהרג בבית המלאכה שלו לאחר שנפל מסולם. אבא שלי ואחיו גם היו בעסק, אבל במרוצת השנים כל אחד בחר לו את הדרך שלו. אבא שלי בחר להמשיך את העסק. ואילו אני כבר מגיל 5 הייתי הולך בחופשים למחסן לעזור, גדלתי עם צלחות מגיל קטן".

עד כמה אתה מחובר לקורות המשפחה בשואה?
"סבתא שלי לאה (96) חיה עד היום. היא שרדה ארבע פעמים סכנת מוות, כולל קפיצה מרכבת ועינויים של הגסטפו. סבתא כל הזמן סיפרה לנו על מה שהיא עברה. לכולם היא סיפרה איך החביאה מברג קטן בנעל והצליחה לפרוץ בעזרתו את דלת הרכבת. אגב, עד לפני שנתיים, אז עברנו למחסנים חיצוניים, סבתא הייתה מגיעה כל יום לעבודה. היא בקיאה באיכויות, בצבעים. זה מרגש לדעת שהעסק שהיא וסבא הקימו עדיין ממשיך ושאנשים עדיין קונים פורצלן".

איך שרדתם את הקורונה?
"החנויות שמוכרות את הכלים שאנחנו מייבאים היו מרבית הזמן סגורות. לא נותרה לנו ברירה אלא לנסות ולמכור ישירות לצרכן. הקמנו אתר חדש (eckstein.co.il), והדבר המדהים שיצא מכך הוא שבפעם הראשונה היה לנו קשר ישיר עם לקוחות הקצה. יכולנו לשמוע מהם עד כמה הם אוהבים את המוצרים וכמה זה מזכיר להם דברים שכבר קשה למצוא. הקו שלנו מאז ומתמיד היה סגנון אירופי, פרחוני, לא חיפשנו דברים חדשים ומודרניים. 130 שנים נשארנו באותו ליין".

מברגן בלזן לכפר אחים

מלכה וייס ז"ל, ילידת הונגריה, עברה כנערה צעירה את תלאות השואה, שסיומם הגיעו ב־15 באפריל 1945, עת שוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן. כמה שנים לאחר מכן, ב־1947, היא עלתה בנמל בשוודיה על אוניית המעפילים אולואה ("חיים ארלוזורוב"). על סיפונה היא פגשה את ניצול השואה נחום גנץ ז"ל, יליד רומניה.

המעפילים נעצרו בידי הבריטים וגורשו למחנות מעצר בקפריסין, שם מלכה ונחום נישאו. הם עלו ארצה ב־1948, ושנה לאחר מכן הקימו עם ניצולי שואה נוספים את מושב כפר אחים השוכן במישור חוף יהודה. חקלאות הייתה עבורם דרך חיים ומקור פרנסה. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: שושי, אסתי, בני ואילנה.

"ספק אם הורנו, ניצולי השואה, יכלו לדמיין שבנם יהיה הרמטכ"ל ה־20 של מדינת ישראל, ובוודאי היו גאים בבני על דרכו שנמשכת כיום במרכז הפוליטיקה הישראלית", אומרת אילנה יוגב (57), אמא לארבעה, סבתא לשלושה, שממשיכה עם בני משפחתה את דרכם של הוריה במשק. המשפחה, בעלת "משק יוגב" בכפר אחים, מתמחה כיום בגידול זיתים מחמישה זנים שונים ובייצור עצמי של שמן זית ומוצריו בבית הבד שבמשק.

"כל ילדי משפחת גנץ פנו לדרכים העוסקות בשליחות ציבורית, חינוך, תרומה לקהילה. אני הייתי שנים רבות מורה ומנהלת מחלקת החינוך של המועצה האזורית בית טוביה. אחר כך הקמתי את אגף חברה וקהילה בתנועת המושבים", מספרת יוגב. "כיום המשפחה הגרעינית שלי מנהלת ומתפעלת את העסק, כאשר לכל בן משפחה יש תפקיד. למשל הבן הצעיר שלנו גיא אחראי על הפיתוח והניהול החקלאי של המשק. הילדים שכבר לא גרים בבית מסייעים בשיווק ובפיתוח מוצרים. אני אחראית על פיתוח תוכן, קשרי לקוחות ועל החנות. אלי, בעלי, ממנכ"ל את הכל. גם כל בני המשפחה המורחבת נותנים כתף בכל עת לעבודות המשק על פי צורך, אם זה גיזום, מסיק, תפעול וניקיון ואם הכנה של בית הבד. זו התנהלות כמעט שבטית. כל השבט, כולל אחי, מגיע לעזור על פי קריאה".

ספרי על המשק של הורייך.
"עד שנת 1979 להוריי הייתה רפת. לאחר מכן הם בחרו לעבור לתחומים אחרים בחקלאות. במקביל לפרנסה מהמשק אבא עסק גם בעבודה ציבורית, והיה ממנהיגי תנועת המושבים והסוכנות היהודית. בשנת 1991 חזרתי עם משפחתי למשק. הרפת כאמור כבר לא הייתה קיימת, רק שרידי המבנים שלה נותרו שוממים בחצר. עם ההורים הקמנו מחדש את כל התחום החקלאי. בתחילה היו לנו מטעי רימונים, וב־1995 נטענו חלקה אחת של זיתים. האהבה לכך התעצמה מאוד, עד שתוך פרק זמן קצר יחסית, כל השטחים ניטעו מחדש אך ורק בזיתים, כשהורינו מלווים את כל התהליך ושותפים לו עד שהלכו לעולמם".

המגיעים כיום אל משק יוגב יכולים להתרשם מתהליך הייצור, להתחבר אל האדמה, להכיר את הסיפור המשפחתי וגם לבקר בחנות שמוכרת את המותג שמן יוגב - שמן מבית טוב. "צריכת שמן הזית בישראל הולכת וגוברת", אומרת יוגב. "אנחנו מאמינים מאוד במעלות ובתועלות הרבות של שמן זית ומעודדים צריכתו מיצרנים ישראלים, מבתי הבד הבוטיקיים. לשמן שלנו יש תו איכות של ענף הזית, ארגון שפועל רבות לקידום התחום בישראל".

אף שהרפת כבר מזמן לא קיימת, שרידיה עדיין נמצאים. "היה חשוב לנו לא למחוק את העבר", מספרת יוגב. "למשל, במבנה שבו היה מקום החליבה, אנחנו מחזיקים את כל הטרקטורים והכלים הגדולים. האזור שבו היה האבוס של הפרות הפך להיות מחסן. שמרנו את הקיר החיצוני ובנינו מבפנים. הדרך הקלה הייתה להביא שופל, להרוס הכל ולבנות חדש, אבל אנחנו ביקשנו לשמר את הרפת ההיסטורית".

הוריכם דיברו בבית על מה שעבר עליהם בשואה?
"לסיפוריו של אבא התוועדנו רק לקראת סוף חייו, כי הוא לא סיפר הרבה. הוא השאיר אחריו כתבים שעכשיו אני עובדת על הוצאתם לאור. הוא ומשפחתו נאלצו כל הזמן לחיות בנדודים ותחת רדיפות במהלך המלחמה. אבא תיאר שהקשיים האלה הולידו אצלו צורך להיות מנהיג כבר בגיל צעיר מאוד. אמא סיפרה הרבה על השואה. היא דיברה לא רק על הזוועות אלא בעיקר הדגישה את מה שלקחה מהמקומות הקשים שעיצבו את חייה וגם אותנו במידה רבה. אמא תיארה למשל איך ביום שחרור ברגן בלזן, כששקלה 28 ק"ג ובקושי הייתה יכולה לזוז, היא פשוט בחרה לקום וזו הייתה החלטה דרמטית לכל החיים. יש אנשים רבים שהגיעו לרגע השחרור, אך כבר לא קמו. זו הייתה חצי הכוס המלאה מבחינתה, שבכל מצב בחיים יש לאדם את זכות הבחירה איך להתמודד עם הסיטואציה".

המבקרים בבית הבד זוכים גם לשמוע את סיפור אהבתם המיוחד של מלכה ונחום. "אמא עלתה על אוניית המעפילים רק עם מזוודה אחת קטנה", מספרת יוגב. "באמצע המסע קרא מפקד האונייה, לובה אליאב, לנוסעים - רובם הגדול נשים ניצולות מחנות ריכוז והשמדה שהגיעו לשוודיה סמוך לסיום המלחמה - וסיפר שבנמל באיטליה מחכה קבוצה גדולה של מעפילים. אליאב אמר שעל סיפון האונייה אין מספיק מקום, והפתרון היה להשליך לים את הציוד האישי. אמא סיפרה שזה היה הרגע המאיר ביותר במסע, כי הנשים בלי לומר מילה השליכו לים את המזוודות שלהן. המסר הזה של לצמצם עצמך לטובת האחר, לזכור שאת חלק ממשהו יותר גדול, היה המסר שלה מהמסע לארץ ישראל".

כאשר האונייה הגיעה לנמל מטפונטו באיטליה, עלתה עליה קבוצה גדולה של מעפילים, רובם גברים, בהם גם נחום גנץ. "זו הפכה להיות ספינת אהבה, וכך נפגשו הוריי", מספרת יוגב. "המבקרים אצלנו זוכים לשמוע את הסיפור שמתחיל בשואה וממשיך בתקומה, התיישבות, צמיחה ושגשוג. אנחנו לא בית עדות, לא מוזיאון להנצחת השואה. אצלנו זה אוכל טוב מעשי ידיי, פינוקים על בסיס שמן זית, הרבה דינמיקה כיפית, כאשר הסיפורים נמצאים ברקע. אנשים מגיעים אלינו ליום שחרור והשראה, עוברים מדמעות לצחוק. אני מרגישה שזו זכות להמשיך את דרכם של הוריי. מרגישה שדמותם מלווה אותי כל יום. כל פינה במשק מזכירה לי אותם".

איך הקורונה השפיעה עליכם?
"בימי שגרה אנחנו מארחים קבוצות שונות - תיירות פנים, מקומות עבודה ועוד. בקורונה התמקדנו במשלוחים של המוצרים שלנו. מובן שהתגעגענו מאוד למבקרים, אבל חיכינו בסבלנות. ידענו שכשהדברים יסתדרו, הם יחזרו. ביום השואה, 8 באפריל, אני מזמינה אנשים להגיע אלינו, לעמוד יחד בצפירה ולשמוע את סיפורו של המקום. מפני שאנו עובדים על פי התו הירוק, צריך לתאם זאת מראש. בית הבד שלנו וסביבתו מדברים מורשת, נוסטלגיה ומשפחתיות. אנו רואים בו מקום של רוגע והשראה, תזכורת לחצי הכוס המלאה ולדברים החשובים בחיים".

"לא צריך לשאול שאלות"

"אבא שלי משה הברמן (85) נולד בעיירה דינוב בפולין", מספר מוטי הברמן, 57, הבעלים של קונדיטוריה הברמן בעפולה. "כשהגרמנים נכנסו לעיירה, הם העלו את בית הכנסת באש עם כמה מתפללים. במקרה סבא שלי אשר־זליג ז"ל לא היה שם. סבא הבין שאי אפשר להישאר, והחליט לעבור עם משפחתו לאזור אחר, דרומית לכפר, שהיה עדיין בשליטת הרוסים ושבו גרו הוריו. משם סבא ומשפחתו הגרעינית הוגלו על ידי הרוסים לסיביר. אחרי כמה חודשים הגיעו לכפר ההוא הגרמנים וכולם הוצאו להורג. לסבא שלי בעצם לא נשאר אף אחד. אחרי שהות בסיביר הגיעה המשפחה לקזחסטאן. בתום המלחמה הם הגיעו למחנה העקורים ברגן בלזן. בשנת 1949 הם עלו ארצה, הגיעו למעברה בנתניה ומשם עברו לגבעת אולגה".

איך אביך התגלגל לעסקי האפייה?
"כשהמשפחה הגיעה ארצה, שלחו בהתחלה את אבא לישיבה. אבל כיוון שהיה צורך לפרנס את המשפחה, הוא עזב והלך לעבוד. אבא היה נוסע באופניים לחדרה ועובד כעוזר קונדיטור בקונדיטוריה. לאחר מכן פתח אחד השותפים קונדיטוריה בעפולה ואבא עבר איתו. בערך בשנת 1960 הפך אבא להיות הבעלים של הקונדיטוריה עם עוד שותף, שגם היה ניצול שואה. בשלב מסוים השותף, שהיה הרבה יותר מבוגר מאבא, הפסיק לעבוד ואבא נשאר לבד. באותה תקופה קראו לקונדיטוריה 'העוגה', והוריי עבדו שם".

מתי אתה הצטרפת לעסק?
"בשנת 1986 ההורים יצאו לפנסיה. נכנסתי עם אשתי לקונדיטוריה, שיניתי את השם ל'קונדיטוריה הברמן', ומאז אנחנו שם. גם הילדים שלי, דור שלישי, שמתפרנסים מדברים אחרים, באים לעזור".

אביו, כך הוא מספר, מיעט לדבר על השואה. "הוא לא רוצה לדבר על זה, לא משתף אותנו, אומר: 'אני לא זוכר'. גם כשהילדים עשו עבודת שורשים, הם דלו מידע ממש בקושי. אנחנו אנשים דתיים, ולי קשה מאוד עם כל הסיפור הזה. אני שואל את עצמי איפה הקדוש ברוך הוא היה, ואבא אומר: 'לא צריך לשאול שאלות'".

הברמן מספר כי גם כיום ממשיכים בקונדיטוריה לאפות את אותם המאפים שאפה אביו לפני עשרות שנים: אותן עוגות פרג, גביניות, עוגות שמרים, אותם רוגלעך. "באים אנשים ואומרים: 'באנו בשביל הטעם, אני זוכר את זה עוד כשהייתי ילד'. ברוך השם, כבר דורות באים לקנות אצלנו", הוא מתאר ומספר שאביו עדיין מאוד קשור בנפשו לקונדיטוריה: "כשהיו הסגרים במהלך השנה האחרונה, הוא היה מתקשר כמעט כל יום. שואל: 'איך העבודה, הכל בסדר, עובדים רגיל?'. מאוד מעניין אותו מה קורה, הוא עדיין דואג לפרנסה".