פרקי זיכרון: ניצולי השואה שמעלים את סיפורם על הכתב

"כל מה שכתוב בספר רבץ לי הרבה זמן על הכתפיים", מספר שלמה הררי, 79, שלאחרונה הוציא לאור את הספר "אהרון" (הוצאת סיאל), על שם אביו ז"ל, המגולל את סיפורה של יהדות רומניה בזמן השואה. "אלה סיפורים ששמעתי בבית, מאנשים שהיו שם, מקרובי משפחה. התחלתי לכתוב את הסיפור לפני הרבה שנים, אבל איסוף החומר לקח לי הרבה זמן. אספתי הרבה חומר דוקומנטרי, נברתי בארכיונים וסיפרתי את הסיפורים האישיים עם העובדות ההיסטוריות".

ספרו של הררי, שאותו ניתן להוריד בחינם באתר "עברית", מתמקד בסיפורה של יהדות בוקובינה ובסיפור ההישרדות האישי של משפחתו. "שואת יהדות רומניה פחות ידועה לציבור הישראלי", אומר הררי, בן 79, שנולד במהלך המלחמה בצ'רנוביץ, שבאותה תקופה הייתה בירת החבל בוקובינה.

"עלילת הספר מתרחשת בשלושה מקומות שונים: בצ'רנוביץ, שם גרו הוריי ערב המלחמה; בעיר קמפולונג, שם גרו בני המשפחה המורחבת; והספר מספר גם על הגטאות בטרנסניציה ועל שני המחנות מיכאילובקה וטריהאטי. צ'רנוביץ נכבשה ב־5 ביולי 1941 על ידי הרומנים, והתחילו רציחות נוראיות מצד הצבא הרומני. כעבור שלושה ימים היו 5,000 מתים מהקהילה היהודית. הוקם גטו צ'רנוביץ, ובתחילת אוקטובר כל היהודים צוו לעזוב את בתיהם ולהיכנס לתוך הגטו. גם הוריי הגיעו עמי לגטו, באיזשהו שלב ברחו וכך ניצלו".

למה החלטת לכתוב את הספר?
"כדי שאנשים ידעו מה קרה שם וגם כדי להנציח בני משפחה שנרצחו. סבתא שלי ודודה שלי מצד אמי גורשו למחנה מיכאילובקה ועבדו שם בעבודת פרך בבניית כביש לצבא הגרמני. מפקד המחנה אמר: 'הגעתם לכאן כדי לעבוד ולמות'. סבתא החזיקה מעמד עד ספטמבר 1942, אז שומר ליטאי החליט שהיא זקנה מדי ופשוט ירה בה כדור בראש. הדודה החזיקה מעמד עוד כמה חודשים, ניסתה לברוח ונורתה".

עבור הררי, מלאכת הכתיבה הייתה חדשה. "בשלב הראשון לקחתי עט ונייר, כתבתי כל מה שזכרתי ממה שסיפרו לי, עשיתי מחקר כמה שנים ושילבתי זאת בסיפור המשפחתי", הוא מתאר. "בהתחלה נעזרתי בחבר שהיה עיתונאי, וההוצאה ערכה את הספר. כשסיימתי לכתוב הרגשתי הקלה נפשית".

מה הניע אותך לכך?
"רציתי להנציח ולהשאיר משהו לדורות הבאים, לילדים, לנכדים, שלא כל כך הכירו את הסיפור. נפשית הכתיבה עשתה לי טוב. רציתי להנציח את זיכרון השואה, אבל מזווית אחרת, פחות טרגית. רציתי להראות מה האנשים האלה עשו מהקושי שלהם, איך הם שרדו. הבית שלנו לא היה בית אופייני של ניצולי שואה, לא שתקו שם. בני המשפחה חגגו את החיים. למשל, כל שנה ב־31 בדצמבר הם ערכו מסיבה עם כל המשפחה לציון היום שבו הגיעו לגויה האוקראינית, וחייהם ניצלו".

ובכל זאת, הם נשאו על גבם מטען לא פשוט.
"בת דודה של אבא שלי וילדיה גם רצו להסתתר אצל האוקראינית, אבל כבר לא היה מקום. למחרת אבא שלי ראה איך הגרמנים הורגים את בת הדודה, ואת הילדים שמים בכלוב של תרנגולים. הוא לא יכול היה לסלוח לעצמו. כעבור שנים הוא תרם כסף לבית החולים לילדים 'דנה' באיכילוב, ויש שם שלט לזכר הילדים".

השריטות נותרו

"הלכתי בעקבותיה בשלג/ ומגפיי שקעו עד ברך/ הלכתי אחריה על שביל מסילת הברזל/ אחר גבה, גופה הרזה/ פחדיה", כך כותבת בילי לניאדו, 71, דור שני לניצולים רחל ויוסף אנגלרד ז"ל, בשיר "על שביל מסילת הברזל", מתוך ספר השירים "עד הרגע הבא" (בהוצאה עצמית).

"אמא הייתה ניצולת אושוויץ, ואבא שירת בצבא האדום", מספרת לניאדו, חברת הוועד המנהל של עמותת "דורות ההמשך", שמטרתה העיקרית היא לפעול להנצחת זיכרון השואה והגבורה בכלל ולהנחלת הסיפורים האישיים של המשפחות לדורות הבאים בפרט. "הספר שלי הוא פרי עבודה שעשינו בסדנאות הכתיבה של העמותה, שמטרתן לעודד את הדור השני לבטא את התחושות והרגשות באמצעות כתיבה. אני בחרתי בכתיבה לירית, ואת הספר שלי מיקדתי בקשר הרגשי שבין הדור השני לניצולים".

במה עוסקים השירים?
"הוריי הלכו לעולמם והשאירו לי את כל השריטות, רגשי אשמה. במשך שנים היחסים ביני לבין אמא שלי היו מסובכים. היו בינינו הרבה מאוד ריבים, מצבים של חוסר הבנה, אבל יחד עם זאת הייתי עדה לבכי שלה בלילות, לסערות ולשתיקות. תמיד היא הייתה אומרת שאינה מסוגלת להיות שמחה בכלל. התחלתי לכתוב כשאמא ואבא היו עדיין בחיים, אבל כבר היו אנשים חולים. השואה השפיעה עליהם בצורה בלתי רגילה. הם כל הזמן חלמו, אכלו ושתו שואה. הייתי מאוד צמודה אליהם באותה תקופה, ויכולתי להרגיש אותם יותר. להיות יותר פתוחה אליהם, יותר מבינה, פחות מאשימה".

מה הניע אותך לכתוב?
"המטרה העיקרית הייתה לשחרר את מה שהיה לי בלב, את כל התסכולים, אי־ההבנות. באחרית ימיהם התחלתי פשוט להבין את הוריי. כתבתי את השירים בתחושה שאני מבינה למה אמא שלי ככה ואבא שלי ככה. היה לי גם חשוב שהילדים שלי יקראו את זה. אחרי שהספר יצא, הרגשתי תחושת שחרור חלקית. אני ממשיכה לכתוב".

הגוף זוכר

בימים אלה יצא לאור גם ספרה של מרגלית גנור, 81, "הבריחה לחיים", (בהוצאת "מילים מדברות"), המגולל את סיפור הבריחה מאירופה של הוריה, יהודית־אידה (לבית בלומנפלד) וד"ר אריה־לאון שמלצר. "באישון לילה, ב־1940, הוריי ברחו עמי, אז תינוקת, מביתם בצ'רנוביץ", היא מספרת.

"התחבאנו בלול של תרנגולות וחזירים ביער במשך חודשים. ואז אבא שלי, שהיה ציוני, החליט לרכוש אונייה קטנה של 15 איש בשם 'דורה'. האונייה יצאה לדרך לכיוון פלשתינה במהלך המלחמה וטבעה בסערה מול חופי טורקיה. אבא דאג להציל את כולם תוך שחייה אל החוף, שם היינו שבויים חודשיים בתנאים לא תנאים על ידי משמר החופים הטורקי. לאחר מכן נשלחנו להסגר בכפר בהרים בקפריסין. ב־1944 הגענו כפליטים לירושלים עם בגד ים לגופנו".

מה גרם לך להעלות את הדברים על הכתב?
"כל חיי התייחסתי אל עצמי כאילו אני דור שני. רק כעבור עשרות שנים הכתה בי ההכרה שאני גם דור ראשון וגם דור שני. מה שהניע אותי לכתוב את הספר הייתה ההכרה שזה סיפור שחייבים לספר למען הדורות הבאים, סיפור שמתאים גם לבתי הספר. סיפור על ילדה שברחה ואחר כך השתקמה בארץ, וכמה שזה לא היה פשוט להיקלט. רציתי כמובן גם להנציח את הסיפור של הוריי, שלמרות היותו של אבי ציוני נלהב, אף אחד לא פרש לו שטיח אדום. אבל ההורים שלי אף פעם לא התלוננו. חשבתי שהסיפור שלהם - של אנשים שחלומם היה ארץ ישראל ומה הם עברו עד שהגיעו לשם - צריך להישמע".

תהליך כתיבת הספר, שאותו ניתן לרכוש באתר ההוצאה או באתר "עברית", "היה מאוד אמוציונלי", לדברי גנור, "מפני שבעצם פקדתי את דורות השכחה. זה היה לראות מחדש את הדמויות של ההורים שלי, אנשים צעירים שרק התחתנו והיו צריכים לברוח עם התינוקת שלהם. אנשים שעברו מעושר לחוסר כל. אני עצמי לא זכרתי שום דבר מאותן השנים. ליקטתי קטעים של סיפורים של אבא שלי וחיברתי את זה יחד עם כל מיני תיאורים שמצאתי על המקום שבו שהינו, על החוף".

איך הרגשת בתום הכתיבה?
"הרגשתי שהכרתי יותר טוב את ההורים שלי וגם את עצמי. אני פסיכותרפיסטית במקצועי, והבנתי בתהליך הכתיבה שבמקרה של ילדים - גם אם אינם זוכרים - יש דברים שאותם הגוף כן זוכר. כשיש למשל בטלוויזיה כתבה על לולים של תרנגולות, השיער שלי סומר. או כשאני שומעת חתולים מייללים, זה מזכיר לי את התנים שהיו באים לאוהל בחוף".