סגן אלוף עמנואל מורנו ז"ל נחשב למיתוס. בדורנו הוא נחשב לאחד מגדולי הלוחמים של סיירת מטכ"ל. סא"ל מורנו נפל בסוף מלחמת לבנון השנייה ותמונתו לא הותרה לפרסום עד היום בשל רגישות התפקיד שמילא. לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, שוחח ניסים משעל ברדיו 103FM עם אלמנתו של סא"ל מורנו ז"ל, מאיה אוחנה מורנו. בשיחה המרגשת, דיברה מורנו על האובדן של בעלה וחזרה לרגעים הדרמטיים בהם השתתף בעלה – חטיפת מוסטפא דיראני.
איך את עוברת את הימים שלקראת יום הזיכרון?
"האמת שזה מסוג הימים שמדינת ישראל אומרת לי איפה אני צריכה להיות, התודעה הלאומית שמכוונת. ימים של זיכרון, של געגוע אבל לא כל כך געגוע פרטי פנימי, אלא יותר משהו שחסר בתודעה הלאומית בחוויה שלי. זה פוגש אותי בחצר הפרטית שלי אבל בגלל שזה בא מבחוץ פנימה, זו תנועה קצת יותר מורכבת, כי היא לכאורה נכפית עליי. לאור זה שאני חושבת שהימים האלה מאוד משמעותיים, בעיקר בגלל מהותו של יום העצמאות, אני מכוונת את עצמי למקום שזיכרון הוא לא דבר שהיה פעם, אלא זה משהו חי שמקדם אותנו הלאה אל העתיד".
עד כמה הזמן שעבר מפחית מעוצמת הגעגוע? הכאב?
"אין לי משהו משמח להגיד. זה רק הולך ונהיה קשה יותר. אומרים הזמן עושה את שלו, זה נכון בטכני, בגעגוע? בזמן שעובר ואני מתבגרת, הילדים גדלים, זה הולך ונהיה יותר כואב אני חושבת. יותר צובט, החוט של הגעגוע יותר מתוח, זה לא הולך ונהיה קל יותר עם השנים מהבחינה הזאת".
ידעת על התפקיד המיוחד שעמנואל מילא בסיירת? ידעת עד כמה הוא מסוכן?
"כן, ידעתי מה הוא עושה, הייתי שותפת סוד. המילה מסוכן לא רלוונטית כאן כי זה לא היה השיח בבית, היו רגעים כמו כל בן אדם שמדבר על העבודה שלו עם אשתו, וההפך, גם אנחנו. זה מאוד פשוט בחוויה שלי, מדי פעם כשהייתי חושבת על זה לרגע, הייתי אומרת לעצמי 'וואו, זה לא נורמלי מה שהוא עושה', זה היה מצחיק אותו כשהיה רואה שנופל לי האסימון".
הוא היה מתוח? הרגשת שהוא עבר משהו מיוחד? אולי מסוכן?
"לא, הוא היה מאוד רגוע תמיד בהתייחסות לדברים האלה. המקומות בהם עמנואל היה מתוח, כעוס, לחוץ או מודאג, זה כשהוא היה מרגיש שהערכים של המערכת לא מסונכרנים נכון, לדוגמה אחרי שגלעד שליט נחטף. הוא היה מאוד נסער כי בחוויה שלו הוא הרגיש שיש פער גדול בין מה שקורה במציאות המדינית-פוליטית לבין המציאות בשטח, ושהפער לא נכון לטובת ביטחונה של מדינת ישראל".
הוא שיתף אותך במבצעים בהם השתתף? את יכולה לשתף בפעולה אחת?
"זכיתי לדעת ולהיות שותפה בדברים אבל זה מסוג הדברים שאי אפשר לדבר עליהם. יש דברים שאפשר, כמו מבצע מוסטפא דיראני, זה מבצע מאוד ידוע. החוויה שלי, זה נורא מצחיק כי זו חוויה רומנטית, זה מה שהוא סיפר לי כשהוא הציע לי נישואים. אצלי זה יושב על חוויה אישית".
"אחרים סיפרו איך בתוך להט הקרב, כשפרצו לחדר של דיראני, פרצו כשהם ישנים ואשתו התחילה לצרוח. ברגע 'יכולת מדהימה לראות את האחר', כך אמר אחד מהחבר'ה, עמנואל פשוט הניח עליה שמיכה. היא הייתה לבושה בכותונת מאוד דקיקה, לא מכבד. הוא פשוט שם עליה שמיכה והיא השתתקה, והוא השיג על ידי זה את השקט שהיה צריך. כשהוא סיפר לי את זה, זה נשמע אחרת, החבר סיפר איך מהצד הוא ראה את העין העדינה של עמנואל, אבל הוא סיפר את זה מהמקום המובן מאליו שלו, 'היא צרחה, הייתה חצי ערומה פשוט שמתי עליה שמיכה'. אנשים אמרו שבתוך להט האנרגיה והאדרנלין והצורך להשיג מידע בזמן מאוד קצר, זה היה מעשה בלתי נתפס. הוא עשה את המעשה הכי רך, עדין ונעים".
ספרי לי על "זוכרים ביחד".
"פרויקט מדהים שאני מתרגשת מכך שאני חלק ממנו. הרעיון הוא באמת להנגיש את כל הנושא של זיכרון לכלל הציבור. לא כולם יכולים להגיע, וכולנו כעם רוצים להיות חלק והאתר מאפשר לכל אחד ואחת להיכנס גם למשפחות השכולות, ולהזמין ברמה הווירטואלית אלינו לסלון, לדבר על החלל הפרטי שלנו. אני חושבת שזה פרויקט יפהפה".
מה זה אומר להיות אלמנתו של מורנו שהפך לסמל?
"זה אומר מסע מאתגר בתוך השכול, יש את המסע הפרטי שלי שהאיש היקר והמקסים שלי והאבא של הילדים שלי איננו והגעגוע, ויש את המקום הציבורי, קצת ממלכתי אפילו, שהוא משהו קצת אחר. לא קל לי להצליח לדלג תמיד בין שני המקומות האלה, בהתחלה קצת התנגדתי לשכול הלאומי, אני חושבת שהתבגרתי בתוך השכול ואני מאפשרת הרבה יותר מקום. בעיניי עמנואל באמת דמות שיש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו וראוי למקום הזה. זה מצריך אותי לא לוותר על הפרטי שלי, או לתת לו ללכת לאיבוד בתוך הלאומי ולשמור על הילדים ,הבית, עליי".