סרן (מיל') זיו שילון, שנפצע אנושות בעזה במהלך מבצע 'צוק איתן', שוחח היום (שלישי) עם בן כספית וינון מגל בתוכניתם ב-103FM וסיפר על הקשר שלו עם איציק סעידיאן, נכה צה"ל שנפצע אנושות לאחר שהצית את עצמו אתמול מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, יממה לפני ציון יום הזיכרון.
זיו שילון סיפר על פרויקט בו לקח חלק, במהלכו פגש את סעידיאן. "יש פרויקט מדהים שיצא לפועל על ידי כמה עמותות שמקדמות את עולם הפוסט טראומה, עולם שהוא לוט בערפל שנים, נוח להדחיק אותו כי הוא לא סקסי ויש שותפות שנקראת שותפות מגן ישראלית בה הצטלמו ידוענים יחד עם פוסט טראומטיים, חלקם לוחמים וחלקם לא. יחד איתי הצטלמו עוד מספר לוחמים לשעבר, חלקם נפצעו".
"איציק התמזל מזלי להכיר את האיש המדהים והקסום והצנוע הזה שהיה בן הזוג שלי ואח"כ נשארנו בקשר שהוא לא רציף אבל מה שלמדתי על האיש הוא באמת באמת כל מה שהוא עשה זה להשתלב חזרה בחברה, להשאיר את הטראומה מאחוריו ולהמשיך קדימה – זה לא הסתייע. הוא לא קיבל מספיק עזרה מזה לא מהחברה ולא ממי שאמון לטפל בו".
עוד סיפר: "לפני חודשיים הוא שלח לי הודעה מחממת את הלב על פרויקט שהוא ראה שעשיתי, והוא אמר לי שהוא גאה בי. התכתבנו קצת". כשנשאל כיצד הגיב לידיעה כי סעידיאן הצית עצמו, השיב: "קיבלתי התקף פוסט טראומה באמצע הרצאה, ניגשתי להקיא. למזלי הצלחתי לחזור לדבר, אבל זה הרג אותי".
שילון ניסה להסביר את המורכבות עמה מתמודדים נכי צה"ל: "הרבה מאוד פעמים אנשים שמציעים לי לעשות פרויקטים אומרים לי בואו נעשה פרויקט לבעלי מוגבלויות, זה כמו להגיד קחו כדור ותשחקו כדורגל. הרי יש אחד חירש ויש אחד שנקטעו לו הידיים, אחד הרגליים ,אחד עיוור אתה לא יכול לתחום אותם כבעלי מוגבלויות זה חוטא כלפיהם. אותו דבר לגבי פגועי הנפש, כל אחד הוא קייס אינדיבידואלי והמערכת צריכה להסתכל על סיפורים כאלה שלא נראים לעין בצורה אינדיבידואלית".
"אני חס וחלילה אין לי ביקורת עבור מישהו ספציפי, אני כנכה צה"ל יודע שטופלתי כראוי על ידי אגף השיקום, אבל אנשים שנפצעו בשדה קרב ומגיעים לאגף השיקום וטוענים 'יש לנו תגובת קרב', 'אנחנו פוסט טראומטיים', 'אנחנו מרגישים את הקרב בתוכנו', צריכים להבין אחרת מי שראה דם, גופות, חווה סיטואציות כאלו חייב להיבחן אחרת".
כשנשאל האם הוא חושב שצריכה להיות הבדלה בין חיילים שנפצעו בפעילות מבצעית לבין בחופשה או בפעילות אזרחית ענה: "חד משמעית. בהקשר הפסיכולוגי חד משמעית. אי אפשר לבחון את זה באותה זכוכית מגדלת, אי אפשר. בתור קצין נכנסתי לפלוגה מקבילה, חייל התאבד שם בשירותים, אני האדם השלישי שראה אותו וסליחה על הביטוי ראיתי מוח שפוך על הרצפה".
"זו לא הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי דם בכמויות האלה אבל התמונה לא יוצאת לי מהראש, זה עד היום צורם לי בלילות. מעבר לזה אני לא ארחיב לכן אני אומר כשבן אדם מגיע במסגרת קרבית בשירות קרבי או בסיפור ספציפי שמתחקרים את סיפור העלילה מבינים שהאדם ראה בעין משהו. מה שאני אומר זה שזה די דיכוטומי ההפרדה הראשונית, חבר'ה שנפצעו בשדה קרב שימו אותם בעין בוחנת יותר מקלה. אני מדבר סטטיסטית שסבירות גבוהה שנפשו נפגעה מאשר בחור שיצא מהש"ג וראה תאונת דרכים".
הוא הוסיף והדגיש: "אני לא מדבר על התנאים, ברגע שקבעו שאדם 100 אחוז נכות נפשית התנאים הם אותם תנאים כי צריך את אותו הטיפול. ברגע שנקבעה 100 אחוז נכות נפשית, בין אם בקרב או מחוץ לקרב, צריך לטפל באדם אותו דבר. אבל הקביעה מהם אחוזי הנכות זה צריך להיות שונה, כי אדם שנלחם או אדם ששירת שלוש שנים בשירות קרבי, סבירות סטטיסטית שתגובת הקרב תהיה קיימת וחבויה ותתבטא אחרי הרבה שנים. אצל הרבה חברים שלי זה בא מאוחר יותר. כך המערכת צריכה לבחון".
כשנשאל האם גם הוא נפגע פוסט טראומה שילון ענה בחיוב והוסיף: "מכמה אירועים שונים, אני שירתתי, הפציעה זה רק סיום השירות שלי. היו לי 6 שנים די מורכבות של שירות. אני מאובחן בתגובות קרב של מעט מאוד אחוזים אבל אני גם בגלל שיש לי פגיעות גופניות אז שוב זה גם חלק מהעניין. הטיפול בפגיעות גופניות צריך להיות אחר מפגיעות נפשיות ומה שהחבר'ה האלה מבקשים זה ליווי, שמישהו יהיה שם, יקשיב להם פעם בשבוע, יבין מה הם צריכים לקבל ולשמוע, פסיכולוגית והשתלבותית".
הוא סיכם: "כחברה יש בינינו אנשים שהם חיים אבל הם מתים, הם חזרו מהקרבות, הגוף חזר, הנפש לא חזרה מהקרבות ואנחנו כחברה אם זה ברמת המעסיקים, חברים שחוזרים אחרת, סלקטורים במועדונים או במסעדות להבין שאנחנו נמצאים במדינה שכול הפוסט טראומה על אחת כמה וכמה שנלחמו בחזית, לקבל את זה ולהכיל את זה ולא לדחוף את זה למגירה כי זה לא סקסי במירכאות להיות משוגע. אני מקווה שיעברו תקציבים בקרוב כדי שנוכל לדאוג לסדר בנושא הזה אבל זה נושא אחר. שיהיה יום זיכרון משמעותי לכולם".