על פניו הסיפור של זאביק יעקובוביץ, רוני פלמר, אופיר פישר וניר בלושטיין, יזמי תנועת אור, עמותה המקדמת התיישבות בנגב והגליל, נראה כאילו נלקח מסרט הוליוודי. למזלם, עברו יותר מ־20 שנה מאז שהחלום והחזון הכמעט אוטופי שלהם נרקם, כך שבהחלט ניתן לקחת צעד לאחור ולהביט במפעל החברתי המרשים שהם הקימו.
הכל החל בגיל 17, כשהחברים הכי טובים מפתח תקווה חזרו מטיול בפולין והבינו שהם צריכים לעשות משהו עבור המדינה. "אמרנו שמיד אחרי הצבא נקים ארגון ונקרא לו 'אור', אבל לא ידענו באיזה תחום נעסוק", מספר פלמר, שמשמש כיום גם כמנכ"ל העמותה. רעיון הנעורים המשיך לפעם בהם גם לאחר שהארבעה התגייסו לקרבי. פישר שירת כסגן מפקד צוללת, בלושטיין ביחידה ללוחמה בטרור, יעקובוביץ בגבעתי ופלמר ביחידת אגוז. כולם המשיכו לקבע ועם השחרור, במקום לצאת לטיול אחרי הצבא במזרח או בדרום אמריקה, החליטו לחרוש את ישראל במסע של חצי שנה.
"חשבנו מה יכול לאחד את העם", משחזר פלמר, "הייתה לנו לפני 20 וקצת שנים הרגשה שמשהו פה מתפרק. החלטנו לצאת לטרק ארוך בישראל, לא לפני שכל החברים הסתלבטו עלינו שאנחנו לא איתם בדרום אמריקה. בטרק שילבנו מפגשים עם אנשים מכל מיני מקומות, אספנו מידע, קנינו מחשב שבקושי ידענו להפעיל, וכך במשך כמה חודשים תהינו בינינו לבין עצמנו מה נוכל לעשות שיגרום להשפעה גדולה ורחבה. אז לא ידענו שיקראו לזה אימפקט".
פלמר מספר שאת חצי שנת המסע הם סיימו עם הרבה בלגן בראש. "כל מיני אנשים שפגשנו אמרו לנו שזה בלתי אפשרי ומה אנחנו מבלבלים במוח, והוציאו לנו את הרוח מהמפרשים", הוא נזכר. "אלא שרגע לפני שהתייאשנו לגמרי הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות משהו שיקיף חינוך, תעסוקה, התיישבות והשקעה חברתית, זה צריך לקרות מחוץ לגוש דן. 75% משטח המדינה נמצא בנגב ובגליל, וידענו שמאז ימי בן־גוריון יש שאיפה להגדיל שם את ההתיישבות. זה מעשה שהוא בקונצנזוס, ואין לאף אחד תירוץ לא לקחת חלק או להתנגד".
ידעתם בכלל מה אתם צריכים לעשות?
"ידענו שאנחנו צריכים להביא לאזורים הללו אנשים ותעסוקה. ניסינו להיכנס לעיירות פיתוח ואף אחד לא רצה להיפגש איתנו. אמרו לנו שאנחנו מטורפים, שאנשים רק רוצים לעזוב. אחר כך הלכנו למושבים ולקיבוצים, וגם שם קיבלנו כתף קרה. בסופו של דבר הבנו שאם אנחנו רוצים להגדיל את ההתיישבות אנחנו לא צריכים לסמוך על אף אחד אלא להקים יישוב בעצמנו".
בלי אג'נדה נסתרת
השנה הייתה 1999, ופגישה כמעט מקרית עם אריק שרון, אז שר התשתיות וחבר משפחה של אחד החבר'ה, הצליחה להניע את הגלגלים.
"קודם כל", אומר פלמר, "לא היה לנו מושג שבמשך 15 השנים שקדמו לאותה פגישה אף אחד לא הצליח להקים יישוב בנגב או בגליל. בפגישה בת חמש הדקות שהוקצבה לנו עם שרון הגענו אליו ארבעה ילדים בני 21 וחצי, והוא אמר לנו 'עזבו את הבכי, איפה אתם רוצים להתיישב?'. הראינו לו מקום על המפה שחשבנו שהוא בסיס צבאי והתברר שזו היאחזות נטושה. אחרי ארבעה חודשים, ביום העצמאות 1999, עלינו לקרקע ליישוב הראשון שהקמנו בצפון הנגב בשם 'סנסנה'".
איך מקימים בגיל 21 וחצי יישוב? ידעתם מה צריך לעשות?
פישר: "לא, אבל זה היה כרטיס לכיוון אחד. הקמת יישוב כוללת בעצם את כל הרכיבים, ומההתחלה ידענו שאנחנו צריכים להתנהג כמו יזם שמקים שכונה, פשוט בלי להרוויח את הכסף ובלי להיות הבעלים של הקרקע".
תנועת אור עובדת בשנים האחרונות בעזרת שיתופי פעולה עם גורמים ממשלתיים, יזמים, תורמים וכל מי שלמעשה מוכן להטות שכם. גם השכר של החברים בה אינו עולה על השכר הממוצע במשק במגזר הציבורי. "אנחנו מחברים את הקצוות כדי לגרום לכל האופרציה המכונה יישוב לקרום עור וגידים", מוסיף פישר, "החל מלמצוא את המקום, לעשות פעילות לובינג לקבלת החלטות ממשלה, ומימון מדינה שדרוש לקידום תכנון וביצוע. כמו כן, אנחנו מגייסים תרומות כדי לבנות את מבני הציבור ובתי הכנסת או המרכז הקהילתי למשל. הדבר הכי חשוב הוא הקהילה".
הקמתם עד היום שמונה יישובים חדשים ועשרות קהילות - ו־50 אלף אנשים עברו בזכותכם לנגב ולגליל. היכן הצלחתם במקום שבו אחרים נכשלו?
"כשהתחלנו את הפעילות שלנו היו מעל 60 החלטות ממשלה להקמת יישובים חדשים בנגב שמעולם לא מומשו. ברוב הפעמים הן לא מומשו כי לא היה כוח מניע שיגרום לזה לקרות. הכוח המניע הוא הקהילה. מה שקנה את האנשים וגרם לכך לקרות הוא שהגענו עם 20 משפחות, כולל שלנו, ואמרנו שאנחנו עולים לקרקע. באמצעות היכולות של הייזום והדחיפה זה התממש".
כשמקימים יישוב צריך לדאוג לכל. החל מחינוך וביטחון, דרך תעסוקה ועד לניהול הקהילתי.
יעקובוביץ: "בהחלט. והדבר היותר יפה בתהליך היה לגלות שכל הגופים רוצים את זה. יש מצד אחד קשיים אינסופיים, אבל מהעבר השני רואים את הרצון החזק של כולם שהדברים הללו יקרו, בין אם מהצד הפיזי ההתיישבותי ובין אם מהצד האידיאולוגי".
פישר: "אחרי היישוב הראשון שהקמנו ב־99' ראינו שהשטח שוב הונע".
עד כמה הממשלה משתפת איתכם פעולה?
פישר: "יש תקופות שהממשלה קצת יותר יעילה ויותר משתפת פעולה, ויש זמנים שהיא קצת פחות. אבל בסך הכל היכולות של הארגון גבוהות, בין היתר בזכות רוני, שמוביל את כל ציר העבודה מול המדינה ומצליח לייצר בגדול שטיח אדום בכנסת.
"אבל כן, אנשים בהתחלה היו סקפטיים, והוציאו אותנו מחדרים כי חשבו שיש לנו אג'נדה נסתרת ואנחנו רוצים להיות פוליטיקאים. בישראל כל הזמן מחפשים את האג'נדה הנסתרת, וברגע שהבינו שזה רצון טהור לעשות רק טוב למדינת ישראל, אז הדלתות נפתחו ואנחנו עובדים עם כולם".
יש ניסיון לגייס אתכם לפוליטיקה?
פישר: "יש כל מיני הצעות, אבל זה לא עומד ולא יעמוד על הפרק. אנחנו באים ממקום נקי וניטרלי, ולכן כולם מבינים את זה ובסופו של דבר ב־20 השנים האחרונות יש לנו עבודה משותפת עם כל זרועות הממשלה השונות הנחוצות להקמת יישוב בישראל".
מעל 10 מיליארד שקל
הקמת היישובים הייתה רק תחילת הדרך עבור תנועת אור, והאבולוציה הארגונית הובילה אותם לפעול על מנת להעיר את השטח ולייצר תנופה שלא הייתה קיימת עד אז. במושבים ובקיבוצים החלו להבין שארבעת החברים שהם סילקו בתחילת הדרך דווקא יודעים מה הם עושים, והחלו לשתף איתם פעולה.
"פתאום בקיבוצים ובמושבים ראו שאנחנו מביאים צעירים ופותחים יישובים עם גני ילדים ודור חדש, בעוד שאצלם הגנים נסגרים", אומר פלמר. "אז התחלנו לעבוד גם ביישובים הקיימים ועזרנו ליותר מ־60 קיבוצים ומושבים לצמוח ולגדול ולהכניס אליהם גרעין התיישבות כזה או אחר, כל אחד בהתאם לאופי שלו".
סנסנה כאמור היה היישוב הראשון שקם. אחריו הוקמו באר מילכה בגבול מצרים, רחבעם ברמת הנגב, גבעת בר בין רהט לבאר שבע, אליאב בלכיש, כרמית בצפון הנגב, חירן במזרח הנגב ומצפה אילן בצפון, שהוקם יחד עם רונה רמון ז"ל. כיום הם חונכים את בית אסף רמון ומתכננים גם פרויקט לזכרה של רונה. לצד היישובים החדשים שהוקמו, סייעה העמותה לעשרות מושבים וקיבוצים שסבלו מתת־אכלוס לצמוח ולפרוח מחדש.
עבור הארבעה (ניר בלושטיין שהה בחו"ל ולא יכול היה להשתתף בראיון - ט"ל) המפעל שלהם ממשיך את המפעל הציוני. "מבחינתנו הסיפור של הקמת המדינה לא הסתיים", מבהיר פלמר. "המדינה עוד לא השלימה את ההקמה שלה ויש לנו זכות גדולה להיות דור ההמשך שיכול ליזום, לחלום ולהגשים. אנחנו 20 שנה בתוך המסע הזה ועדיין מרגישים שהוא עוד לא התחיל. כל יום עבורנו הוא כמו היום הראשון בארגון".
נוסף לפלמר המנכ"ל, ששימש כמזכיר סנסנה וגם ניהל את הפעוטון, מוביל פישר את ציר גיוס המשאבים של הארגון במטרה לייצר פרויקטים יזמיים גם בעתיד. יעקובוביץ ובלושטיין עזבו את העבודה בפועל בתנועה ומכהנים בהתנדבות כדירקטורים בעולם השקעות האימפקט (השקעות חברתיות וסביבתיות). כמו כן, ישנו צוות של כ־40 איש "שבזכותם הכל קורה", מדגיש פישר, "בזכותם אנחנו מצליחים לעשות דברים על סף הבלתי אפשריים".
פלמר: "בנינו עד היום 104 מוסדות ציבור והאימפקט הכלכלי הוא מעל 10 מיליארד שקל. אנחנו מניעים כרגע במקביל יותר מ־160 פרויקטים בתחומים שונים, מהנדסה ועד קהילה. אנחנו עובדים בראש עסקי למטרה ציבורית, וגם אם יש המון הכנסות, הכל חוזר לפעילות ואנחנו משתכרים מתחת לשכר המקסימלי של עובדי ציבור".
החזון של המאה
בשנת 2015, לאחר כעשור וחצי של פעילות מוצלחת, הבינו החברים שזה הזמן לבצע קפיצה גדולה קדימה. "עשינו מעין ספירת מלאי", מחייך פישר, "הבנו שהקמנו יישובים חדשים, דחפנו החלטות ממשלה להשקעות של מיליארדים ויזמנו בפועל פרויקטים. אבל כשניסינו לנתח את האימפקט, הבנו שגם 20 שנה לפני שיצאנו למסע הזה 75% מהאוכלוסייה חיה במרכז הארץ, וגם אחרי שהיינו עמוק בתוך הפרויקט גילינו שהאחוזים לא משתנים. המחט לא זזה ברמת המקרו של מדינת ישראל, וזה גרם לנו לחשוב".
פלמר: "אף אחד לא חושב לאן מדינת ישראל הולכת, מה הולך להיות הגידול של האוכלוסייה בשנים הקרובות. הבנו שאיש לא נערך לזה בכלל".
פישר: "נעזרנו באנשי מקצוע ודמוגרפים מכל מיני דיסציפלינות, והבנו שבשנת 2048 מדינת ישראל תתקרב ל־20 מיליון תושבים. אין סיכוי עלי אדמות שאם 75% מהאוכלוסייה תמשיך לחיות במרכז הארץ, תהיה היתכנות לכך או חיים נורמליים. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן כיום, כמו חוסר דיור, יוקר מחיה, תשתיות, רק יחמירו ומצבנו ילך ויהיה רע. כמו כן, עדיין האוכלוסיות בנגב ובגליל יישארו חלשות, וזה מצב בלתי נסבל שיביא את ישראל על פי מדדי ה־OECD למצב של מדינת עולם שלישי".
אז מה הפתרון?
"אחרי שבחנו מספר חלופות הגענו אז למסקנה, שהיום כבר יותר מאמצים אותה, והיא שמדינת ישראל צריכה להיות עם שלושה מרכזי חיים ולא אחד. באר שבע צריכה להיות עיר מרכזית עם מיליון איש, שמחוברת לכל היישובים והערים בנגב עם תחבורה מהירה, ולשמש כעוגן לדרום. חיפה, במקום להיות מעין פרבר צפוני של תל אביב, צריכה להיות העוגן של הצפון ולהתחבר לכל היישובים בגליל".
מהפרדיגמה שכל החיים במדינת ישראל מרוכזים במרכז הארץ, החלו בתנועת אור לשקוד על חזון של שלושה מרכזים עד שנת 2048, מאה שנה מהקמת המדינה, מהפכה בתכנון התחבורה, התעסוקה, הדיור ועוד. הגלגלים נמצאים בתנועה, והארבעה כבר גייסו לתוכנית־העל מאות שותפים במשרדי הממשלה ובמגזר העסקי והשלישי, שנרתמו לנושא.
בשנת הקורונה, מטבע הדברים, הואט קצב ההתקדמות. "לא הייתה תשומת לב, וגם היה קשה להשיג את הקשב של אנשים למשהו שהוא לא כאן ועכשיו", אומר פישר. "מצד שני, דווקא בשנה האחרונה התעצמה והתגברה ההבנה שצריך את זה, שצריך לתכנן אחרת, שקהילות הן דבר חשוב. והאופן שבו מתכננים את הדיור והשכונות הבאות של מדינת ישראל צריך לשנות כיוון. הקורונה הציפה את הצרכים הללו, מה שהופך את כל החזון שלנו לבעל משמעות חזקה יותר".
אחת התובנות מתקופת הקורונה היא שצריך לתת כוח ואוטונומיה גדולים יותר לרשויות המקומיות. האם זה חלק מהתפיסה שלכם?
פלמר: "זה משהו שחשבנו עליו עוד לפני הקורונה ורק התעצם בשנה האחרונה. בעצם התפיסה שלנו אומרת שכל עיר יכולה להיות מדינה, ובמדינה הזו יש ראש שהוא נגיש ויכול לקבל החלטות. עוד הבנה שאליה הגענו היא בנושא המיתוג וההגדרות. החלטנו לקחת את המושג 'עיר פיתוח' ולהפוך אותו ל'עיר שווה'. לקחת את המושג 'פריפריה' ולהפוך אותו ל'מרכז חדש'. אנשים ירצו להגיע למרכזים חדשים ולערים שוות יותר מאשר לערי פיתוח בפריפריה".
להפיח רוח אופטימית
בתקופת הקורונה לקחה תנועת אור כפיילוט ארבע ערי פיתוח והפכה אותן לערים שוות. דימונה, אופקים, קריית שמונה ועכו זכו להיות חלק מפיילוט המיתוג מחדש.
"אנחנו עושים תוכנית עסקית לעיר ברמה בינלאומית. דימונה למשל הולכת להיות אחת הערים המובילות בעולם בתחום תעשייה 4.0, אופקים באגרוטק, קריית שמונה בפודטק. מצאנו לכל עיר את הקוד המיוחד שלה שיכול לא רק לייצר משרות טובות לצעירים, אלא להביא לכך שצעירים גם ירצו להישאר לגור בה".
עד כמה קשה להוציא אנשים מהמרכז?
פלמר: "המרכז הוא מגנט מטורף, וגם אם אנשים באים לסיור וכולם התעלפו והתרגשו, בסוף אתה יודע ש־10% במקרה הטוב יקרה. אנחנו בתחרות אדירה עם תל אביב וגוש דן ונלחמים מול השקעות עתק של הרשויות והמדינה. אבל תמיד אנחנו מזכירים לכולם שגם תל אביב לא הייתה קיימת עד 1909".
יעקובוביץ: "אני חושב שכיום השיח השתנה מאוד. אם לפני עשרות שנים השיח היה 'בואו לנגב ולגליל כי צריך וחשוב', היום אנשים באים כי הם בוחרים לחיות במקומות האלה, כי הם מוצאים את התועלות והיתרונות שנמצאים שם. מתברר שעשרות ומאות אלפי אנשים אומרים שיותר טוב להם מחוץ לתל אביב. מובן שצריך לטפל בתחבורה ובתעסוקה, אבל בשנים האחרונות אנשים באים יותר מרצון. בדימונה כבר קשה לקנות מגרשים".
עצמאות הפריפריה, או ליתר דיוק המרכזים החדשים, עצמאות הרשויות ועצמאות השכונות הן חלק מהחזון של תנועת אור. "אנחנו רואים את זה ברמת המיקרו של השכונה", אומר פישר, "החוליה הלכאורה חלשה שצריכה להיות עצמאית ולתת מענה לתושבים שלה. המטרה שלנו היא שבסופו של דבר מתוך העיר העצמאית, הקהילה העצמאית והשכונה העצמאית יצמחו כוחות מקומיים של הנהגה שיידעו לתת את הפתרונות החברתיים, ויזמינו את כל מי שגר בעיר להמשיך לגור בה, ולכל מי שגר מחוצה לה להשקיע וליזום. זה המהלך שלנו בעשור הקרוב".
פלמר: "הסיפור של להפיח רוח ואופטימיות, זו הסיבה שבגינה כל זה קורה. השאר זה תירוץ. החיבור, האופטימיות והתקווה - זה מסר שהמדינה רק בהתחלה שלה וכולם יכולים למצוא את עצמם פה ולעשות דברים מטורפים. זו ממש הפואנטה".