שמונה שנים למותו: בחזרה לסיפור חייו של היזם פורץ הדרך אפי ארזי

ב–14 באפריל 1937 נולד אפי ארזי בירושלים לאב מפולין ולאם ממצרים. ממש באותו תאריך גם מלאו לאחרונה שמונה שנים למותו, לא רחוק מתל אביב. באותו יום השנה, בגלל התמזגות תאריכים, זכרתי אותו ואת כל החברים מהצבא וממקומות אחרים שנפלו במלחמות ישראל. זה היה יום זיכרון מכל הכיוונים ומכל המקומות.

לפני שאני מספר על אפי - שתי הערות מקדימות. ראשית, אני מתנצל שמפעם לפעם אזכיר את עצמי. אני לא בליגה שלו. רק צופה מהיציע בחיים של חבר. שנית, יוזכרו פה אנשים נדירים, יוצאי דופן. פעם היינו אומרים מדהים או מדהימה על אדם כזה. אבל היום גם פלאפל באבן גבירול יכול להיות מדהים, מדהים, מדהים. לא נשארו סופרלטיבים שלא נוצלו לרעה. קחו למשל את המילה מיתולוגי, שרצוי היה לשמור אותה לאירועים ולאנשים כמו אפי, שהם ענקים וגדולים מן המציאות.

אבל מאז שגברת אחת בעיתון "חדשות" השתמשה במילה הזאת כדי לתאר חוויית הזדווגות, המילה פתוחה לפרשנויות מעניינות ואפילו לפיחות מסוים במשמעותה. ככה זה אצלנו במדינת המתנחלים: גנרל מחליט מתי תקום כאן עוד אוניברסיטה; ראש ממשלה יכול לכהן עם שלושה כתבי אישום וארבע מערכות בחירות; גאון במחשבים ובמתמטיקה לא מקבל את פרס ישראל. אז גם אורגזמה בינונית פלוס יכולה להיות מיתולוגיה.

ועכשיו לענייננו. הדברים היו פעם קצת אחרים. חורף 1966. ניו יורק. אחדים מאיתנו עוד לא התאוששו מרצח קנדי, ולפחות שניים חזרו כבר ממסע שלישי בדרום – במיסיסיפי הבוערת ובסלמה שבאלבמה הצועדת. אבל השערורייה הגדולה של ראשית השנה הייתה ייקור הנסיעה בסאבוויי מ־15 ל־20 סנט. כבר אז היו כמה ישראלים בעיר הזאת, ומדי פעם היו נפגשים אצל מישהו. לתוך אחד המפגשים האלה הזדמן בחור חדש, לא מוכר, גבוה, יפה תואר ורזה משהו, ואמרו שהוא בא במכונית ספורט אדומה כל הדרך מבוסטון. אפי ארזי, הוא הציג את עצמו.

בשביל אנשים שחיו בניו יורק ושמעו את ת'לוניוס מונק ונינה סימון בווילג' גייט, החבר'ה מבוסטון היו סוג נחות משהו של בני אנוש. אבל האיש הזה מבוסטון היה שונה. הוא היה התפוצצות של כריזמה, נהר של קסם אישי, מדבר במהירות של מקלע מאג ובעל ביטחון עצמי ללא גבול, נוגע ביהירות – שוויצר. עם זאת, היה די ברור שההתנהגות הזאת נסמכת על הישגים. לאיש הזה היו בכיס קבלות על הצטיינות והצלחה.

הוא גם היה ירושלמי. אלה בניו יורק סיימו כמעט כולם תואר ראשון בירושלים. בשבילם הדבר הכי טוב בירושלים היה האוטובוס לתל אביב ביום חמישי. אז גם ירושלים וגם בוסטון. ובכל זאת הייתה תחושה שיש פה מישהו מיוחד, גם בגלל הגברת שבאה איתו. והאמת, בעיניי לפחות, באותם רגעים של היכרות ראשונה היא הייתה הדבר הכי טוב שראיתי באפי. נשים יפות, נשים בכלל, היו מרכיב חשוב בדמות הזאת ששמה אפי ארזי. עם חמש מהן הוא גם התחתן.

אפי היה שפוט של דברים יפים, והיה אחד מבעלי הטעמים המעודנים והמתוחכמים ביותר. הוא אהב מכוניות מהירות ומהודרות; הוא העריץ אופנועים שואגים עתירי עוצמה. הארלי דיווידסון בימים ההם היה בשקיעה, ואפי כבר למד וידע שהיפנים הם מהנדסים חרוצים ודייקנים, והמכונות שלהם טובות ואמינות יותר. הוא רכב על קווסאקי. הוא כמעט הכריח אותי לקרוא את הספר THE KIMONO MIND, שממנו למד על היפנים, לקוחותיו הקשוחים. על סינגל מאלט וויסקי הוא ידע יותר מהסקוטים שעשו אותו.

הרהיטים שאפי קנה היו הכי מעוצבים. אחרי שהוא קנה, בחרו אותם כדי לקשט את המגזינים הכי יוקרתיים. הוא קנה תמונות של הצייר וויליאם טרנר והביא את מוטי עומר ז"ל, מנכ"ל מוזיאון תל אביב וסמכות עולמית בנושא טרנר, כדי שיצבע בצבע הנכון, INDIAN RED, את הקיר שעליו נתלו התמונות בבית שלו שהיה הכי יפה, בשכונה הכי יפה, פסיפיק הייטס, בעיר הכי יפה, סן פרנסיסקו.

הרדיפה אחרי נשים יפות הביאה אותו גם למפגש עם האיש שהיה אחד מהמשפיעים הגדולים ביותר בחייו, קארל קורי, שיחד עם אשתו גרטי קיבלו את פרס נובל לרפואה. אפי בסך הכל חיזר אחרי הבת שלו. הרומן לא עלה יפה, אבל זו הייתה התחלה של ידידות מופלאה עם האב, שהיה לאפי גורו ומנטור.

הקשר הרוסי

בתום הערב אפי חזר לבוסטון. אחרי כמה חודשים אני נסעתי לקליפורניה והייתי בסטודיו שבו הולידו את איזי ריידר. ארצות הברית הייתה בתהליך היסטורי של מהפכת זעם, הן בעניין וייטנאם והן בעניין זכויות האדם והאזרח. לינדון ג'ונסון היה בשנה השלישית של אחת הנשיאויות החשובות ביותר בדברי הימים. בסוף השנה חזרתי לישראל, התמניתי לכתב "מעריב" בכנסת. בן גוריון עוד היה יושב במזנון.

יש מעט מאוד שנים כל כך דומיננטיות בחיים של אנשים צעירים. בתוך הסביבה הזאת, רוויית חוויות ראשוניות, שטופת אגו ורועשת מאנשים שרבים מהם ממש מיתולוגיה – לא רק נוסטלגיה, נשאר עמי זיכרון עמום של אפי.

והגענו למלחמת ששת הימים. אחרי ימים ארוכים של המתנה, דני, אחיו של אפי, היה ממשחררי ירושלים ואני ממשחררי אל־עריש. זמן קצר אחרי הניצחון ההיסטורי מצאתי את עצמי על חוף הים בהרצליה, ודני היה שם עם מישהו: תכיר את אחי אפי, הוא אמר. כך פגשתי שנית את בעליה של מכונית הספורט האדומה. ושוב לא נפרדנו.

אפי הודיע שהוא חזר לארץ. איתו באה תרזה, אם ילדיו, איטלקייה מסעירה שהתגיירה למענו. הוא גייס קבוצה של ישראלים באמריקה והביא אותם לישראל לעשות כאן משהו. אפי חגג זה עתה יום הולדת 30, אבל כבר עשה עד אז דברים כל כך חלוציים, שכמעט כל חברה גדולה בארצות הברית הייתה מוכנה לתת לו מה שהוא רוצה כדי שיעבוד בשבילה. המצלמות שכבר בנה נחתו על הירח עם ניל ארמסטרונג ב־1969.

בימינו אלה אפי היה כנראה שווה סטארט־אפ של מיליארדי דולרים. אבל זה היה לפני שהיו סטארטאפים, לפני שאפי היה בעצם הסטארט־אפ הישראלי הראשון - המפץ הטכנולוגי האנושי והאישי שהוליד את הסטארט־אפ ניישן. אצלו התחיל כל העניין הזה שלנו.

עוד לפני זה, בגיל 24, אפי ארזי פתר בעיות באופטיקה שהציג לו המומחה הכי גדול בתחום – המורה שלו, פרופ' וויפל מ־MIT. הפרופסור תהה אם בכלל אפשר לפתור בעיה מסוימת, ואפי פתר אותה בתוך שישה חודשים. לא היה גבול ליכולת ולביטחון העצמי של אפי שנטש את הגימנסיה אכול שעמום. הוא התעניין רק באלקטרוניקה וברדיו ומצא עצמו בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בעת שירותו בחיל הצליח להרגיז את מפקדו עזר ויצמן, שזכר אותו לרעה גם אחרי 25 שנים.

עם תעודה של בית הספר הטכני התקבל ל־MIT. שנים הוא חשב שעבד עליהם, אבל אחרי כמה עשורים גילה לו הפרופסור שקיבל אותו: זמן קצר לפני שהתקבלת הצליחו הרוסים לשגר את הספוטניק לחלל. ארצות הברית הייתה בהלם. הנשיא קנדי התחייב להנחית אדם על הירח לפני תום שנות ה־60.

באוניברסיטאות המהוללות שלנו תמהו: איך הצליחו הרוסים לנצח אותנו – הכי חכמים בעולם - כאשר הצוותים הגרמניים של מלחמת העולם השנייה עובדים איתנו? כתגובה, ב־MIT החלטנו לעשות דברים קצת אחרת מהמקובל, למשל לקבל ללימודים פריקים שתמיד דחינו. אתה היית הפריק הראשון שדפק בדלת, ולכן קיבלנו אותך.

אפי היה נחוש, דבק במטרה, מתוכנן עד הסוף. כל פרט נלמד. כל תוכנית נבחנה. לא היה מקום לספקות. הצלחה הייתה המבחן העיקרי. הוא היה אינדיווידואליסט ללא פשרות, קצת אפילו נרקיסיסט ואגואיסט. בהתחלה חשבתי שהוא חי את חייהם של גיבוריה של איין ראנד. יותר מדי דברים היו דומים.

ההתרשמות הזאת קיבלה משנה תוקף כאשר הראיתי לו איפה אני גר, בבית דובינר ברמת גן. הוא מיד קנה שם דירה. דובינר עצמו היה סוג מסוים של פריק גאוני. האיש שהמציא את היויו ועלה לארץ מקנדה. גם הוא אהב דברים יפים ואפשר לסטודנטים בטכניון, בהם אלדר שרון וצבי הקר, לבנות בית משוגע בהדרכתו של הפרופסור שלהם. הבית הזה הוא אבן דרך בארכיטקטורה הישראלית והעולמית. מתאים לאפי – משהו מיוחד ויוצא דופן, פורץ דרך תרבותי, מדליק את הדמיון.

באותם ימים היה פרופסור עמוס דה שליט המנהל המדעי והכללי של מכון ויצמן. הוא בעצם היה הנשיא. דה שליט, פיזיקאי בעל שם עולמי, הוא גם אחד מקומץ אנשים שעשו ממכון ויצמן את מה שהוא היום: מצוין ומצטיין.

ב־1967 יזם דה שליט הקמת קריית מדע תעשייתית ויישומית ליד המכון. הראשון שנבחר על ידי דה שליט להקים את המפעל שלו בקריה העתידית – שאז עוד הייתה קומה בבניין וולפסון במכון – היה אפי ארזי. אפי אהב את הרעיון לעבוד ליד קמפוס פורה ויצירתי, כפי שעשו הרבה חברות גדולות ומצליחות ליד MIT והרווארד.

מול בניין וולפסון עומדת הפקולטה למדעי המחשב והמתמטיקה, ושם הלך אפי לגייס אנשים. אחד שכתב אלגוריתמים עבור אפי בשנים ההן היה אמיר פנואלי, שאז בדיוק הוכתר ד"ר במתמטיקה.

ב־1996 קיבל פנואלי את פרס טיורינג, הנובל של מדעי המחשב. אחרי עוד הרבה שנים יתרום אפי להקמת בית הספר ללימודי המחשב במרכז הבינתחומי בהרצליה. המרכז קרוי על שמו.

באותה שנה שבה הכל התחיל, הכיר אפי גם את גיא יעקבזון, האיש שהוביל גדודי טנקים לניצחונות מוחצים וכבר היה גיבור של שני ספרים. הנוכחות של גיא בחייו של אפי הייתה חשובה ודומיננטית כמו הנוכחות של אפי בחייו של גיא. כאחים היו, אפילו יותר מלפיד ובנט ב־2013. אני מזכיר זאת כי לולא כל האלמנטים האלה חברו יחדיו ב־1967 מסביב לאפי, אולי לא היו הדברים קורים לעולם. למזלנו, אפי דאג שהכל יתחבר נכון.

וכך הגיעה לעולם סאיטקס, שהתחילה עם מכונות של סריגים וגמרה כקיסרית בלעדית של תעשיית הדפוס. בראשית היה גוטנברג, ואחריו אפי. התוכנית לייצוב המשק של פרס ומודעי ב־1985 כמעט גמרה את סאיטקס. באותה שנה הלך גיא. האישה השנייה נטשה את הקן של אפי. במקום אנשי החזון, דן טולקובסקי ועוזיה גליל, הופיעו אנשי הכספים ואחר כך גם רוברט מקסוול. שנה משברית וקשה.

אפי לא מקטר ולא מבכה את מר גורלו. החברה מתייצבת. אפי מתעשת. בתוך זמן קצר כעוף החול יתחיל מחדש, יעזוב לבוסטון, יתחבר לאישה מספר שלוש, יתקשר לפרופסור שלו מלפני 20 שנה שעדיין ב־MIT ויחד יקימו בעמק הסיליקון את EFI. הם הביאו את הדפסת התמונות בצבע במחיר כמעט אפסי לכל בית בעולם.

אחר כך אפי הקים את אימדיה וגם את מרקדו, וכל הדברים האלה פרחו עוד לפני בועת הדוט.קום. מעטים האנשים בעולם שייסדו – בעבודה ולא בתכנונים פיננסיים מתוחבלים - שתי חברות טכנולוגיות שהיו שוות מיליארדים והיו גם גיים־צ'יינג'רס.

מיתולוגיה צרופה

לא נגעתי עד עתה אלא באפס קצהו של אפוס ארזי. ואני רק אוסיף כי בסופו של דבר הוא לא היה טיפוס איין ראנד, שכן הסכים ששמו יהיה במקום 120 של רשימת "שינוי" לכנסת - כדי להדגיש את מחויבותו לפתרון המדיני, וזאת למרות שסלד לחלוטין מהתפיסה הכלכלית־חברתית שלהם.

והנה לכם מיתולוגיה צרופה, כמו שפעם היו יוצקים אותה. ב־1962 אירח הנשיא קנדי את ראש ממשלת קנדה לסטר פירסון בבית הלבן. קנדה תמיד הרגישה זנוחה על ידי השכנה מדרום, וקנדי החליט לתת לו הרבה כבוד וגוד טיים. כיוון שפירסון היה זוכה פרס נובל (גם הוא התגייס לעשות שלום במזרח התיכון ב־1956), כינס עבורו קנדי את כל זוכי פרס נובל מחצי הכדור המערבי לסעודה חגיגית.

וכך אמר קנדי: אני רוצה לומר לך שאתה מאוד אהוד ומקובל כאן בבית הלבן. אני חושב שנאספה כאן המסה הכי יוצאת דופן של כישרון ושל ידע אנושי שנקבצה אי פעם בבית הלבן, למעט כאשר תומס ג'פרסון סעד כאן לגמרי לבד.

והיום במדינת ישראל התקבצו אלפי כישרונות ונבנה האוסף המרשים, האיכותי והיצירתי ביותר של יזמי הייטק ופורצי דרך טכנולוגיים שהיה אי פעם בארץ, למעט אולי מאז שאפי ארזי רכב על הקווסאקי שלו מרמת גן לרחובות לגמרי לבד.

דן טולקובסקי חגג לא מזמן 100; עוזיה גליל יהיה החודש בן 96. אפי היה בן 76 במותו לפני שמונה שנים.