כידוע, אחת האוכלוסיות שנפגעו ביותר ממשבר הקורונה הייתה בני הגיל השלישי, שלא רק נחשבו לקבוצת סיכון להידבקות, אלא סבלו מהבדידות, מהקשיים הכלכליים ועוד. בינם ישנם חולי אלצהיימר מבוגרים, שבשל מצבם, חלקם התקשו להבין את חומרת הקורונה, את השלכותיה ואת הסיבות שבשלהן עליהם לשמור על ריחוק ממשפחתם, וחוו הידרדרות פיזית ונפשית בתקופה זו.

“אמא שלי לא הבינה מה זה קורונה ומה קורה סביבה”, מספרת ר' על אמה בת ה־75, תשושת נפש המאושפזת במרכז הרפואי הישראלי לטיפול באלצהיימר ע”ש סופי ואברהם סטוצ’ינסקי, שחוותה הידרדרות מנטלית משמעותית בתקופת הקורונה. “במרכז שבו היא מאושפזת חששו פעמיים שיש לה קורונה ושלחו אותה לבית החולים, אבל התברר שהיא לא נדבקה בנגיף. כל הבלגן והלחץ היו בעיקר שלי ושל הצוות שדאג לה”.

באיזה אופן הרגשת את ההשפעה של התקופה הזו על מצבה של אמך?
“בחיי השגרה, לפני הקורונה, הייתי מקפידה לבקר אותה יחד עם הילדים שלי מינימום פעם בשבוע, ובתקופת הקורונה נותקנו ולא התראינו כחצי שנה עד שאישרו לנו לראות אותה. זה מטורף. ידעתי שהיא מטופלת ובמצב טוב והמרכז לאלצהיימר דאג לחבר בינינו, לשלוח תמונות, לעשות שיחות וידיאו מתי שרצינו, אבל לא התראינו פיזית כי זה היה מסוכן. אחרי חצי שנה, כשהתראיתי איתה, חטפתי בום בלב, כי המצב שלה הידרדר מבחינה מנטלית. היא כמעט לא זיהתה אותי לעומת התקופה שלפני הקורונה. הקורונה כמו זירזה את ההידרדרות. בתקופה שהתראיתי איתה פעם בשבוע דאגתי לדבר איתה, להזכיר לה דברים. לא שזה נותן משהו במחלה האיומה הזו, אבל פתאום כשהיא לא ראתה אותי כל כך הרבה זמן - היא הייתה אפתית אליי, וזה בחיים לא קרה עד כה. אני בת יחידה, אין לי אחים ואחיות, ולכן אמא תמיד הייתה צמודה אליי ברמה שהיא גרה אצלי, גם אחרי שהתחתנתי והבאתי ילדים”.

ועכשיו, כשהקורונה קצת מאחורינו?
“עכשיו אין הידרדרות נוספת, אבל אין שיפור. באלצהיימר אין את המונח ‘שיפור’. אין שינוי במצב שלה, הוא סטטי. ההידרדרות המנטלית נעצרה, והיא מזהה אותי ומעט את הבן הגדול שלי, אבל את שתי הבנות שלי היא כבר לא מזהה, היא הפסיקה לדבר מאז הקורונה”.

“מצבו של אבא שלי בן ה־82 הידרדר מאז שפרצה הקורונה”, מספר י', שאביו חולה האלצהיימר מאושפז גם הוא במרכז הרפואי לטיפול באלצהיימר. “ברגע שפרצה הקורונה ולא יכולתי לראות אותו פיזית, המצב שלו החל להידרדר. הייתה רגרסיה חמורה, הוא איבד את החיות שלו, ירד במשקל כי לא רצה לאכול ומיעט לדבר. כמובן שהקפדנו לדבר איתו דרך הזום, אבל הרגשתי שהריחוק הפיזי גרם לו להתרחק מאיתנו”.

ועתה?
“הוא עדיין חסר חיות למרות שהוא כבר יותר מגיב אלינו, יותר מדבר. אני מרגיש שהוא עדיין לא התאושש מהטראומה הזו, שאולי הוא לא זוכר אותה ולא מבין אותה, אבל הוא בהחלט מושפע ממנה. המצב שלו הידרדר, פיזית ובעיקר רגשית, מאז הקורונה, ואני רק מקווה שלא יידרדר יותר”.

“חולי אלצהיימר צריכים כמה שיותר שגרה וכמה שיותר את המוכר והידוע כדי למנוע החמרה במצב, ואילו בקורונה היה מאוד קשה לתת להם את היציבות שהם צריכים”, אומרת גם רעות, שאביה בן ה־78 הוא חולה אלצהיימר. “בשנה האחרונה אבא שלי לא מצא את עצמו והרגשתי שהמצב הידרדר, למרות שהקפדנו, אחיותיי ואני, לבקר אותו ככל שהתאפשר, עם כל החשש של להדביק אותו או להידבק”.

את מרגישה שיפור עם התפוגגות הקורונה?
“אני לא יכולה לטעון לשיפור. הקורונה גרמה לחוסר יציבות, גם אצלנו וגם אצלו, כי אף אחד לא ידע מתי יהיה הסגר הבא. אני רואה שיש הידרדרות, אבל אני מנסה כמה שיותר לשפר את המצב”.

להמציא את הגלגל
"תקופת הקורונה, שהתאפיינה בחרדה ובחוסר ביטחון, גרמה להחמרה במצבם של חולי אלצהיימר", מאשש פרופ' יאיר למפל, ראש התוכנית לטכנולוגיות דיגיטליות ברפואה ב־HIT, המכון הטכנולוגי בחולון, ולשעבר מנהל המחלקה הנוירולוגית בוולפסון.

"אנחנו יודעים שכאשר המטפלים התחילו ללכת עם מסיכות, הדבר גרם לחולים לצאת מאיזון. יש הרבה אנשים שעצם השינוי בשגרה, שהתבטא בכך שלא באו מבקרים, גרם להם ליציאה מאיזון. הדבר מתבטא בעלייה במקרים של שכחה, של שינוי בהתנהגות, של יכולת התמצאות במרחב. בחלק מהמקרים ההידרדרות מתקבעת ואינה חולפת. אם אדם מנותק ממשפחתו, זה יוצר חרדות. לראות את בני המשפחה עם מסיכות – זה יכול להגדיל את ההזיות והחרדות”.

“זו הייתה תקופה קשה לחולי האלצהיימר, בייחוד באווירת אי־הוודאות של הגל הראשון", אומר ניתאי אליאש, מנכ”ל המרכז הרפואי הישראלי לטיפול באלצהיימר. "ברגע שאתה מסביר לחולה אלצהיימר שהוא צריך לשמור ריחוק, הוא לא זוכר את זה כעבור שעה, ולכן האוכלוסייה הזו פחות הצליחה להישמר”.

איך התמודדתם?
“סגרנו את קבלות הקהל, סגרנו את הבניין ואת הביקורים למשפחות. חשבנו שזה לתקופה קצרה, אבל לאט־לאט הבנו שזה ייקח הרבה זמן. ניסינו ככל האפשר ליצור את הקשר בין המשפחות לאותו חולה אלצהיימר. היינו צריכים להמציא את הגלגל מחדש ולראות מה לא מסכן את החולה. עכשיו, כשהקורונה מעט דעכה, אנחנו רואים את השיפור במצב החולים, וכולנו תקווה שהמצב יחזור לקדמותו”.

במרכז פתחו לאחרונה מלונית יום, הפעילה שבעה ימים בשבוע בכל שעות היום ומיועדת לאשפוז קצר מועד של חולי אלצהיימר. לצד זאת, מציעים במרכז שירות טלפוני של מומחים הפעיל 24 שעות ביממה בכל ימות השבוע וביקור במרפאות המומחים של המרכז הרפואי לצורך קבלת מענה. “מלונית היום החדשה היא ראשונה מסוגה בארץ”, אומר אליאש. “היא מאפשרת לחולה אלצהיימר לישון אצלנו יום־יומיים. קורה לפעמים שלבן אדם יש מטפל שחולה או מאושפז, או שמי שמטפל בחולה רוצה לצאת לחופשה ולא יודעים מה לעשות בזמן הזה, אז אותו חולה נמצא אצלנו לזמן קצר עם צוות רפואי מקצועי שמטפל בו”.