יעל שרר, מייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית, ופרופ' כרמית כ"ץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שוחחו היום (ראשון) עם ענת דוידוב בתכניתה "איפה הכסף" ברדיו 103FM. הרקע לדברים היא ועדה ששתיהן חברות בה, אשר גבתה עדויות ממאות נפגעים, וקוראת לשינוי עמוק בטיפול בנפגעים מינית לאחר שזיהתה כשלים במוסדות המדינה, זאת כדי להציל בזמן את הילדים הבאים.
"אבא שלי פגע בי מינית, הוא הורשע בשנת 2001 בביצוע מעשים מגונים וישב בכלא" סיפרה בפתח דבריה שרר, והזכירה את עברה הקשה, שעומד במרכז סרט תיעודי אותו יצרה, "הוא ריצה שנתיים מתוך שלוש, וזאת בגלל שקיבל קיצור שליש על התנהגות טובה. העונש שלו נחשב בזמנו עונש מחמיר".
"בבגרותי, במהלך לימודי הקולנוע שלי יצרתי את הסרט התיעודי 'כביסה מלוכלכת'. בסרט הופעתי בפנים גלויות, משהו שלא היה לפני כן, וכמות הפניות שהגיעו אליי מאז שהסרט יצא הייתה מטורפת. משם יצאתי לעבודה ציבורית וחברתית, ניסיתי לעזור לאנשים שהיו דומים לי, ונתקלתי בכל העוולות של המערכות האלה – שלא רק אותי הן הפקירו. חייבים לשנות את השיטה".
לאחר מכן, שרר התייחסה למסקנות הוועדה ואמרה שבניגוד לחברי הוועדה, המסקנות "לא הדהימו אותה": "אני בממשק מתמיד עם האנשים האלה, ועובדת במסגרת העבודה שלי מול המערכות הגדולות, והמצב הוא מחפיר. אין מספיק מודעות, אין מספיק משאבים, אין מספיק תקנים לטיפול בפגיעה מינית בישראל".
היא הוסיפה כי "התורים ארוכים, גם לבריאות הנפש וגם למרכזים של הרווחה, היחס של המערכת מזלזל, גוררים את הנפגעים במשך שנים לפעמים עד שהם מקבלים מענה, המענה הוא קצר מאוד, הוא לא מומחה, לא מקצועי, לא מספיק ולא מכבד".
במהלך השנים האחרונות ראינו זינוק עצום במודעות. גם בעזרת תנועת מי טו, אנשים הבינו שהם לא אשמים. נתנו להם את הכוח ואת הכלים לספר את הסיפור שלהם. עשינו כברת דרך במודעות הציבורית, אך לצערי לא במודעות של הממשלה ושל הממסד לתופעה. בלי גיבוי של תקנים, תקציבים ותוכניות – נשארים רק דיבורים".
לאחר מכן, כשפרופ' כרמית כ"ץ דיברה, היא סיפרה על הליך עבודת הוועדה: "אספנו 400 עדויות של נפגעים ונפגעות שמספרים לנו סיפור אחד, קשה וחמור. שמענו על ההתעללות של המערכת בהם, שנכשלה לזהות אותם ואת הזעקה שלהם כילדים, את הניסיון שלהם לאותת לעזרה ולסיוע, בין אם במסגרת החינוך ובין אם במסגרת הבריאות. שמענו את סיפורה של ילדה שחזרה פעם אחר פעם עם דלקות בשתן ובטן מתנפחת, ושוב ושוב החזירו אותה הביתה, אף אחד לא בדק מה עובר עליה, עד שלבסוף גילו שהיא בהריון כי הנפיחות בבטן לא ילדה. היא הייתה בת 12 וחצי כשהייתה בהריון".
העובדת הסוציאלית הסבירה כי "מטראומה אפשר לצמוח, אפשר לעבור תהליך של צמיחה פוסט-טראומטית. הכל תלוי בתגובה החברתית שהנפגעים מקבלים. כל המחקרים בעולם מוכיחים, שכאשר ילד מקבל בתגובה לחשיפת הפגיעה תחושות של בושה ואשמה, הוא יהיה עם טראומה שלא עוברת כל חייו. אבל, כאשר מאמינים לו, מכבדים אותו, נותנים תוקף לדבריו שלו, הוא יכול לחיות לצידה של הטראומה. לפעמים יכאב לו ולפעמים לא, אבל הוא יצליח להגשים את עצמו ולצאת למסע של צמיחה פוסט-טראומטית"
פרופ' כץ סיפרה בסוף הראיון על מקור תופעות הפגיעה המינית הרווחות: "רוב הפגיעות נעשית בתוך המשפחה, או על ידי מעגל קרוב של שכנים, מורי ומדריכים. רוב הפגיעות הן מתמשכות וקשות מאוד, ועל-ידי אנשים שהילד או המשפחה שלו סומכים עליהם מאוד".