"להיוולד להורים חירשים זה להיות האוזניים שלהם", מספרת ליאת אברהמי (35), בת בכורה להורים חירשים. "זה לתווך את העולם השומע להורים שלך. להיוולד להורים חירשים זה לחוות יחד איתם את חוסר ההנגשה, את חוסר המודעות, את הזלזול, הדיכוי וחוסר הסובלנות והבורות של הסביבה. את כל זה אני חוויתי דרך ההורים שלי".
בעקבות התחושות הללו החליטה אברהמי להקים לאחרונה בעמותת "מעגלי שמע" קבוצה של ילדים שומעים להורים חירשים, או בשמם הרשמי "ילדי קודא" CHILDREN OF DEAF ADULT - CODA, מונח שנטבע בארצות הברית והתפשט מאז ברחבי אמריקה, אירופה, יפן וגם בישראל. "אדם חירש נתקל לצערי בהמון קשיים של תקשורת", אומרת אברהמי. "הילדים האלה בעצם מקשרים בין ההורים לעולם בחוץ. זה לא נעים ולפעמים זה אפילו גדול עלינו – עליי זה היה גדול".
בישראל חיים כ־800 אלף חירשים, ועמם נמנים גם אנשים החווים ירידה בשמיעה. על פי נתוני משרד החינוך, כ־5,000 ילדים כבדי שמיעה מצטרפים למערכת החינוך מדי שנה, אבל נתונים באשר למספר ילדי קודא – אין. רק בשנת 1983 חשבה מילי בריידר, ילדת קודא בעצמה, שיהיה נכון להפגיש את הילדים זה עם זה.
לדברי שרון בולה פרידמן, קלינאית תקשורת ומרצה במכללה האקדמית לחינוך אורנים, ילדים שנולדו להורים כבדי שמיעה וחירשים נתקלים במציאות מורכבת. מצד אחד, מחקרים מראים ששפת הסימנים כשפת אם מהווה יתרון אדיר עבורם. היא מפתחת גמישות מוחית שפתית ומאפשרת להם לבחור לעבוד בקהילת כבדי השמיעה והחירשים בגיל מבוגר. מצד שני, הם מתמודדים עם הרבה מאוד אתגרים מרגע היוולדם.
"מגיל צעיר מאוד תינוק לומד שהפקת קולות מפעילה את הסביבה. למשל בכי בלילה, קריאה לאבא או לאמא", היא מסבירה. "לעומת זאת, תינוקות להורים כבדי שמיעה מבינים כי אין השפעה להפקת קול על הסביבה, ולכן הם מצמצמים את ההפקה הקולית שלהם. במקום זה הם יזרקו חפץ או ידליקו ויכבו את האור. בתחום התפתחות השפה והדיבור, אצל חלקם עלולים להיראות עיכובים או שיבושים בגלל תשומה לשונית נמוכה.
"מגיל צעיר מאוד ילדים אלה משמשים כצינור מקשר בין הוריהם לעולם החיצוני שאינו דובר שפת סימנים. במצב הזה ההורים תלויים בילד. לעתים הילד מתמודד עם נושאים השייכים לעולם המבוגרים ונתקל בהתלבטויות הוריות. בנוסף, מגיל צעיר הילד שייך במקביל לשתי קהילות: שומעים ומסמנים. כל אלו משפיעים על הילדים לאורך כל ימי חייהם ומהווים שיקול, מודע או נסתר, בניהול חייהם. למרות ההשפעה המכרעת הזו, אוכלוסיית קודא אינה מקבלת התייחסות ממסדית מסודרת".
מתחברים לעצמם
על הרקע הזה יצאו לאחרונה לדרך, כאמור ביוזמת אברהמי, שתי קבוצות של ילדי קודא, לתלמידי כיתות א'־ג' ולתלמידי כיתות ד'־ו'. המדריכות, כמובן, כולן בנות להורים חירשים. "השאיפה היא שבכל עיר יהיה מועדון קודא, כך שלכל ילד קודא יהיה בית שבו רואים ושומעים אותו, שמבינים אותו ומבינים מאיפה הוא בא", אומרת אברהמי. "זו חוויה אחרת לפגוש ילד שגדל כמוך. הרי כולנו גדלנו אחרת, עם שפת הסימנים ועם מימיקות. כשרצינו להביע קול זה היה דרך העיניים ודרך תנועות".
איך את מסבירה שאין בארץ עוד קבוצות כאלו?
"קמו בעבר קבוצות זמניות כאלה, אבל הן נסגרו מהר מאוד. עמותת 'מעגלי שמע' בחרה לראות את הילדים השקופים ולתת להם מענה. ביחס לעולם, אנחנו באיחור לגבי המודעות לנושא, הנגישות באופן כללי והמענה לילדים האלה, אבל אנחנו עושים עבודה עמוקה בנושא הזה, ולמרות שאין תקציבים כלל והכרה בנושא הזה, אנחנו פועלים. הדרך שיש לנו לעשות פה בארץ ארוכה. הדברים החשובים הם להביא לכך שתהיה נגישות בכל מקום, להעלות את המודעות לנושא, לדבר לאט וברור. בגלל המסיכות, תקופת הקורונה הייתה מאתגרת יותר והקשתה על הקהילה.
"חובה להנגיש מקומות בסיסיים. בבתי חולים, למשל, יש נגישות לשפות שונות כמו רוסית, אמהרית וערבית, אבל מה עם חירשים? בבנקים זה בכלל סיפור מזעזע. פשוט מתעלמים מההורים שלי, אז למדתי להיות אסרטיבית. אנשים יכולים להיבהל מהקול של אמא שלי, ואני חווה מצבים מביכים ומסבירה כל פעם מחדש שיש לי הורים חירשים, ובגלל שהם לא שומעים אז יש פעמים שהם יכולים לדבר חזק יותר. בנוסף, לא מקבלים אותם לרוב מקומות העבודה אבל זה רק מתוך בורות, כי הוריי הם אנשים חכמים ורגישים, וגם להם יש יתרונות וחושים חדים. לא מקבלים אותם לעבודות למרות שהם יכולים לעשות כל דבר. יש פסיכולוגים חירשים, אנשי השקעות חירשים, אמנים מוכשרים חירשים וכך הלאה".
מתי הבנת שמשהו אצלך בבית שונה?
"הייתה גאוות יחידה בבית ובכלל בקהילת החירשים, כך שהרגשתי מיוחדת. לא הרגשתי שונה, הרגשתי שייכת מאוד, אהובה, היו הרבה צחוקים בבית, ואבא שלי דאג לנו למערכות המוזיקה הכי טובות והיה מעיר אותנו בבוקר עם ריטה ועוד כל מיני, למרות שהוא לא שומע. הוא דאג שניחשף לזה ושנחיה את זה. תמיד ידעתי והבנתי שההורים שלי חירשים. כל הזמן גם ראיתי מה קורה בחוץ. הבנתי והייתי בסדר עם זה, אבל בגיל 27 התעמקתי בזה יותר. כל מה שאני עושה בשנים האחרונות זו עבודה פנימית על החוויות שעברתי כילדה להורים חירשים. ילדי קודא הם בעצם ילדים שעוברים את אותן חוויות מצחיקות, מביכות, עצובות ועוד. לשמחתי, המודעות לנושא עולה. מועדוני קודא נמצאים כמעט בכל מקום בעולם. המפגשים במועדונים האלה כיפיים ומחברים את הילדים לעצמם. מבינים אותם ורואים אותם. לא כל אחד יכול להבין את החוויה שלהם. זה עולם ומלואו שקשה להסביר במילים, ומועדון כזה מחזק את הביטחון האישי".
יותר סבלניים
נגה אלמוג, תלמידת כיתה י', בת להילה ושי – זוג חירשים - ואחות לרוני (13) ואיתי (7), משלבת בתוך היומיום העסוק שלה, שכולל ציור ומחול בסטודיו, גם הדרכה בקבוצת ילדי קודא בכיתות א'־ג'. "המשמעות היא שאני נמצאת עם עוד ילדים שמבינים את מה שאני עוברת ביומיום ושאני יכולה לעזור להם להתמודד עם הדברים שאנחנו עוברים – בין שהם טובים ובין שהם רעים", היא מספרת. "אני מסבירה לילדים על עצמאות, תקשורת, רגשות ועוד".
כשהייתה בכיתה ד׳, אביה של נגה עבר ניתוח שתל שבלול, שאפשר לו לשמוע. "מאוד חששתי מהניתוח, אבל גם מאוד התרגשתי מכך שהוא יוכל לשמוע אותי בפעם הראשונה", היא מספרת. "בפעם הראשונה הוא היה יכול לשמוע את הקול שלי ולשמוע אותי קוראת לו 'אבא'. להיות בת להורים חירשים, ועוד בת בכורה, זה תמיד לקחת אחריות, להיות זאת שמתרגמת ועוזרת בכל מה שצריך. מבין האחים שלי אני יודעת הכי טוב את שפת הסימנים, אז הרוב נופל עליי כי יותר קל להבין אותי. זו המון אחריות, ואני תמיד צריכה להיות בכוננות אבל זה מכין אותי לחיים כי אני מבינה איך לעמוד על שלי, למשל בשיחות עם חברת חשמל או עם הבנק, ואני גם מאוד אמהית וסבלנית עם אנשים".
ענת לוי, תלמידת כיתה י' בתיכון עירוני ד' בתל אביב, מדריכה את קבוצת הילדים הבוגרים של המועדון, בכיתות ד'־ו'. לעת עתה, המפגשים נערכים בזום. "אני מאוד נהנית מההדרכה במועדון ומרגישה שקיבלתי ממנה ערך מוסף לחיי", היא מספרת. "במהלך ההדרכה פיתחתי מיומנויות של הובלת קבוצה, חדשנות ויצירתיות. ככל שעובר הזמן, אני מבינה את חשיבות המועדון לילדי קודא בישראל ולחיי החניכים בפרט. כבת להורים חירשים, אני יודעת שהמשמעות היא להיות תמיד בהיכון, כי אין לדעת באמת מאיפה זה יבוא.
"בעצם, כילדת קודא, אני משמשת בתפקיד האוזניים של ההורים שלי ברוב הסיטואציות. למשל, כשהולכים לקניון, והשומר שואל אם יש נשק, אני צריכה להסביר שההורים שלי לא מתעלמים ממנו, הם בסך הכל חירשים ולא שמעו את מה שהוא אמר. החברה הישראלית יכולה להשתפר בכל הנוגע לנושא הנגישות. בנוסף, אני חושבת שכולנו צריכים ללמוד להיות יותר סבלניים וסובלניים לסביבה. בין שזה אומר להתעכב עוד דקה בשביל להבין את האדם החירש שעומד מולך, ובין שזה אומר להשתדל להיות יותר מכיל ואמפתי לסביבתך".