כבר 20 שנים שרס"ן (במיל') אהרל'ה סיני, קצין נפגעים בצה"ל, מודיע למשפחות את הבשורה המרה מכל, אולם כל השנים הללו לא הכינו אותו לרגע שבו נאלץ להודיע בטלפון לאחותו שושנה, שבנה, הזמר החסידי ממוצא קנדי, שרגא (שׁרגי) גשטטנר, נספה באסון הכבד בהר מירון במסגרת הילולת ל"ג בעומר. "אני לא אשכח בחיים את הזעקה הראשונה ששמעתי דרך הטלפון, את השבר, כשהיא מתקשה להבין ולקבל, קוראת 'זה לא יכול להיות שזה קרה לבן הבכור שלי. זה לא יכול להיות'", מספר סיני כעת.
גשטטנר, שהתגורר בארצות הברית בשנים האחרונות, הגיע בשבוע שעבר במיוחד לישראל על מנת לקחת חלק בהילולה ונהרג במסדרון המוות, לצד 44 נספים נוספים. הוא נקבר בהר המנוחות בירושלים, והלווייתו נערכה בזום כך שגם בני משפחתו בחו"ל יוכלו להשתתף בה. דרך המסך אמרו עליו ילדיו קדיש. "זה היה קורע את הלב, הבטן מתהפכת", מתאר סיני את הרגעים הקשים.
איזה אדם הוא היה?
"מעבר לזה שהוא היה זמר ויוצר מוזיקה, הוא היה קודם כל אדם מדהים שכל כולו נתינה וחסד. אדם שאוהב ומעניק אהבת חינם. הוא היה איש רגיש, שאהב וכיבד כל אדם באשר הוא אדם, מכל מוצא. על כל אחד ידע לומר מילה טובה. לא שמעתי אותו אפילו פעם אחת מרים את קולו. הוא היה שולח אותי למתן בסתר, כדי שלא ידעו שהוא נתן את זה".
גשטטנר, 35, נולד במונטריאול שבקנדה לחיים גשטטנר, חסיד סקווירה, ולשושנה, ילידת בני ברק. כנער היה חבר במקהלות חסידיות ועסק בהלחנה. בשנת 2012 יצא אלבום הבכורה שלו.
גשטטנר עבר עם אשתו וחמשת ילדיו מקנדה למונסי שבמדינת ניו יורק על מנת להיות חלק מהחצר החסידית סקווירה שבניו סקוור. סיני מתאר אותו כאב מסור שנהג מדי יום שישי לסגור את הטלפון הנייד כבר בשעה 12 בצהריים על מנת להיערך לשבת יחד עם משפחתו.
עוד מימי ילדותו נהג גשטטנר להגיע מדי שנה להילולה, למעט בשנה שעברה בשל הקורונה. "מבחינתו היה זה ברור שגם הפעם הוא מגיע", מספר סיני. "הוא אכן הגיע ביום רביעי בערב והיה אמור לנסוע כבר בראשון חזרה". לדברי סיני, יום לפני האסון סיפר לו גשטטנר כי הוא חושב לעבור לגור בארץ.
הכתף היא שפופרת
בין שיריו של גשטטנר, שנודע בעולם המוזיקה החסידית, בלט בימים האחרונים שירו ״כרחם אב״ (לחן: יוסי גרין), שמילותיו קיבלו לפתע משמעות מצמררת: ״כרחם אב על בנים, כן תרחם ה' עלינו. והושיענו למען שמך. חמול על עמך, רחם על נחלתך, חוסה נא כרוב רחמיך, חננו מלכנו ועננו״.
מתי הבנתם ששרגא איננו?
״הבן שלי היה גם בהילולה. באמצע הלילה שמענו על האירוע וניסינו לתפוס אותו, אבל הוא לא ענה כי הייתה קריסה של הטלפונים. בסוף הוא ענה ואמר שיצא חצי שעה לפני שהכל קרה. מאוחר יותר קיבלתי הודעה מאחותי שכתבה: ׳שמעתי שהיה אירוע והילדים שלי לא עונים לי׳. הם היו שלושה אחים בהילולה, והצלחנו לתפוס אחד מהם, שסיפר כי הוא ביחד עם האח הנוסף, אבל את שרגי לא מוצאים. בשלב הזה התחלנו להבין שקרה משהו. חשבנו שאולי הוא נפצע, שלחנו תמונות לכל בתי החולים. אבל בינתיים התחלתי להבין שהוא כנראה נהרג. בשלוש וחצי בלילה הצלחתי לתפוס חבר שלו, שסיפר שראה שעשו בו החייאה ושהוא חושב שהוא לא חי, אבל שלקחו אותו באמבולנס. אותו חבר עמד שלושה מטרים מאחוריו. גם הוא כמעט נחנק. בשעה שש וחצי בבוקר מישהו אמר לי שהוא ליד הגופה, מחזיק ברישיון הנהיגה שלו. אז בישרתי לאחותי, שושנה, והודעתי לאחים שלו״.
הקושי הרב היה טמון לא רק בתוכן ההודעה עצמה, אלא גם בעובדה שסיני נאלץ להעבירה בטלפון. "אנחנו מפספסים דרך הטלפון את החיבוק האנושי, את כל מה שאתה רוצה להיות עבור האדם שאתה מודיע לו", הוא אומר. "אתה רוצה להיות לו לכתף, והכתף היא שפופרת. בעיניי זה נורא״.
בהיעדר בני משפחה בארץ, מצא עצמו סיני בלב ההכנות להלוויה של אחיינו. ״באבו כביר היה בלגן לא קטן", הוא מספר. "חיכינו שעות על גבי שעות עד שנתחיל תהליך זיהוי, והלחץ של שבת עומד בפתחנו, ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה. בסופו של דבר, בשעה 17:15, שחררו את הגופה שלו והתחלנו לקבור אותו ב־18:00, הספקנו רגע לפני שבת״.
את גשטטנר ליוו בדרכו האחרונה מאות ישראלים שלא הכירו אותו, אך רצו ללוותו בדרכו האחרונה. "הם הכירו את המוזיקה שלו, או שמעו עליו, באו ואמרו ׳רצינו לראות מי הדמות שנגעה בי בלב׳", מספר סיני. "כזה היה שרגא, מלא ברגש, בתפילה, בדאגה לזולת ובנתינה. אנשים באו ללוות אותו מהמקום הזה מבלי שהכירו אותו".
לצד גשטטנר נהרג באסון תושב קנדה נוסף, דובי שטיינמץ ז"ל, בן 21, תלמיד ישיבת מיר. בהודעה שפרסם ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, הוא כתב: "בהלם ובעצב רב נודע לי על מותם של שני קנדים בטרגדיה במהלך חגיגות ל"ג בעומר בהר מירון. אנו מנחמים את המשפחה והחברים של כל מי שאיבד אדם אהוב בהר מירון".