הפעם הם היו הכי קרובים אליי", הוא אומר לי. "צבע אדום" תפס אותו רגע לפני הבית, מותיר לו שנייה, אולי שנייה וחצי להתלבט. האם לעצור את מכוניתו ולשכב בצד כפי שצריך או לתת גז ולהגיע לממ"ד כפי שאסור? הוא לחץ על הדוושה, זינק קדימה וה"מה שאסור" הציל את חייו. כשהגיע לדלת ביתו, טיל נחת מאחוריו. בדיוק בנקודה שבה תפס אותו "צבע אדום".

קובי הרוש הוא רכז הביטחון בעיר הכי מופגזת בעולם. בראש "גבעת קובי" הנושאת את שמו נושבת עכשיו רוח קיץ צרובה. מייצרת משבים של מלחמה ושלום. מולנו, במקום שבו עמדו היישובים ניסנית ודוגית, שטחי אימונים של חמאס, "עם אנשים שרואים אותנו ומכוונים אלינו". בגבנו הווילות הנבנות בשכונת אחוזה. שותלים מדשאות של אופטימיות, חופרים בריכות טורקיז מול בית חנון.

שנים שהרוש מרגיש כמו השוטה על הגבעה. מתרה, מזהיר אוזניים ערלות מפני הפסקות אש מתעתעות, "גם עתה יש פה בלוני תבערה ושריפות". אחריהן, כמו בתסריט חבוט, יגיעו המטענים המתפוצצים על הגדר, ואחריהם הסברים ידעניים בנוסח: "מדובר סך הכל בארגון סורר", ואחריהם יתרומם טיל שיאפשר לפרשנים לזרוק אחריות על הרוחות שהרעידו ועל הברק שהפעיל את מערכת השיגור, ועוד סבב ייצא לדרך.

"ואני לא בעד מלחמות, ואני לא בעד כניסה לעזה", הוא אומר לי, "אבל לא ייתכן ששוב יספרו לנו שמה שרואים מכאן לא רואים משם ושוב ישאירו אותנו - כבר 20 שנה - כברווזים במטווח".

ב־12 בצהריים שדרות מנסה לא להיות סרייבו. המרכז דחוס והרחובות מזמרים. מתרוצצים, קונים, צופרים, אנשים שמתנהלים בלוליינות רגשית מיומנת. דבקים בשפיות הזמנית שנחתה כרגע על העיר, אבל יודעים שאי־שם בעתיד הלא רחוק ייאלצו להיפרד ממנה ולהתנהל בתנאים של טירוף טרי. 31 אלף תושבים בשדרות לעומת 20 אלף לפני עשר שנים. 7,000 מאלה, החזקים שבהם, עזבו במרוצת הזמן. הרוש זוכר ערבי שבת שבהם עבר עם ראש העיר המנוח אלי מויאל בין בתי הכנסת להשלים מניינים.

חולפים ליד בית שחטף ישיר ברחוב הרקפת וברחוב רמב"ם, ליד המקום שבו קובי כמעט איבד את חייו, משפצים מועדון ילדים פגוע. בשכונת הנביאים מתרוממים מגדלים של 12 קומות, והדירות נמכרו כולן. אחוזה, הסביון של שדרות, הכי קרובה לעזה, אך על דונם אדמה לבנייה משלמים כאן 1,850,000 שקל. "פעם, תמורת מיליון הייתי נותן לך בניין שלם על כל יושביו", מחייך קובי.

קובי הרוש בשדרות, שנת 2009 (צילום: אדי ישראל)
קובי הרוש בשדרות, שנת 2009 (צילום: אדי ישראל)


מי מגיע לכאן בימים האלה?
"לא רק בני העיר אלא אנשים כמעט מכל מקום שרוצים לשפר את תנאי המגורים שלהם".

אנחנו נוסעים בעיר חכמה עם חיישנים שמגלים חנייה מופקרת וזבלים שננטשו. הנה הכיכרות הצומחות של שכונת הבוסתנים, מרכז "עזרה למרפא" שנחנך זה עתה, תחנת כיבוי חדשה, אצטדיון חדש להפועל שדרות מליגה ג' דרום. העיר שועטת צפונה. נושפת בעורפו של קיבוץ אור הנר, מרחיקה לגבעות את כיפת ברזל. שלא תעצור את צמיחתה, שלא תעמעם את מסר החיים הפיכחים ששדרות מנסה לשדר.

קובי הרוש (62) נולד בחיפה אך צמח בשדרות. כשהגיע עם הוריו, מצא עיירת פיתוח עם שביל כורכר במקום כביש. תמורת 25 גרוש עגלה עם סוסה לקחה אותם למרכז. בליל אנשים מכל כנפי הגלובוס חיפשו פה עתיד טוב יותר. בכניסה שלהם היו המרוקאים היחידים בין רומנים, וכך למד אביו עמרם יידיש על בוריה.

הדרך לעזה הייתה פתוחה ומזמינה. רבים מנהגי שדרות שאהבו להחליף בתדירות גבוהה את צבע מכוניתם יצאו לעזה בשבת בבוקר. היו משאירים את האוטו אצל הפחח, וחוזרים לקחת בצהריים. בין לבין היו אוכלים דגים אצל אבו חצירה או מנגבים חומוס בכיכר פלסטין. הקשרים נרקמו מעצמם כשאלה מבלים בשמחות של אלה. לחתונות בשדרות הגיעו העזתים במוניות, עם להקה משלהם, והשתלטו על האירוע. "היה טוב להם, היה טוב לנו", נזכר קובי.

בעת ההיא עבד אביו במפעל "כיסאות ישראל". ואולם ארגז שהשתחרר ממנוף ריסק את רגלו והוא נאלץ לפרוש. לאחר שנה וחצי בגבס התחיל לעבוד כרס"ר מטבח בתעלה. עם כל נסיגה של צה"ל נסוג גם הוא עם מטבחו צפונה. אמו כוכבה בישלה במרכז הקליטה של שדרות. על שולחנה הסבו אורחי העיר, בהם עוזי נרקיס, מנכ"ל מחלקת העלייה בסוכנות ואלוף פיקוד המרכז בששת הימים.

יום אחד נודע לה שבחוות שקמים הסמוכה מחפשים עובדת בית. לילי שרון וכוכבה הרוש נפגשו "ומאז נרקם ביניהן סיפור אהבה שקשה לתאר". כוכבה גידלה את עמרי ואת גלעד, וממטעמיה נהנו גם אורחיו של אריק, בהם ג'ורג' בוש הבן, שר החוץ המצרי כמאל חסן עלי, סילבסטר סטאלון, שירלי מקליין ופיטר שטראוס (רודי ג'ורדש בסדרה "עני ועשיר"). קובי נהג לבקר את אמו וחיבה צמחה בינו לבין ורה (דבורה), אמו של אריק. היא קראה לו "קובה" והוא קרא לה "ורוצ'קה". "קובה, בוא תאכל איתי ארוחת בוקר", הייתה מזמינה אותו והוא חשב שהנה היא מעמיסה שולחן, אך היא דבקה בארוחתה הנזירית: פרוסה בחמאה ובדבש וכוס תה. אז כבר חצתה בגאון את ה־90. אהב לשאול אותה מתי נולדה, וכשענתה משהו שלא נראה לו, היה צוחק ואומר לה: "לא הגיוני, ורוצ'קה", והיא הייתה צוחקת גם והודפת: "אף פעם לא שילמתי מס על טעות".

היו לילות שצלצלה אליו כשהמחוגים נחו על השעה שתיים. "חומי (החמור) לא אוכל", הייתה מתלוננת, והוא הקשיב לה בסבלנות והרגיע: "מחר אני אצל חומי עם חבילת חציר". בשעותיה האחרונות היה לידה בבית החולים. כשממש נגעה בסוף הזעיק את בנה מישיבת ממשלה. ורה הבינה שבנה עומד להגיע, פקחה עיניים, ביקשה מסרק מהארונית, וקובי העביר אותו בשערה. "לא רוצה שאריק יראה אותי ככה", הסבירה בשארית כוחותיה.

ערב אחד הקישה לילי על דלת דירת הרווקים של קובי בשדרות: "הנהג של אריק נטש והוא צריך דחוף מישהו על הבוקר לכמה ימים". קובי היה אז נהג משאית שחי במכנסיים קצרים ובסנדלים, "איך אעבור לחליפה ולעניבה?", ניסה לחסום את לילי. אבל לילי שרון לא הייתה מהזן הנחסם. בעיקר בכל מה שנוגע לאריק. עוד באותו ערב לקחה אותו אל תא"ל נתק'ה ניר ז"ל (נפצע קשה ברגליו בששת הימים ולאחר מאבק שב לשירות) באשקלון. קובי בחר מארונו את הבגדים הכי יפים ועם שחר נחו ידיו על ההגה של אריק.

ה"כמה ימים" של לילי הפכו ל־15 שנה. אריק התגלה כבוס מכבד. הקפיד תמיד להציג אותו כ"העוזר שלי" ולא כ"הנהג שלי". הוא נדד עם אריק בכבישים אפורים, סרג עמו אינטימיות שקדנית. יצאו "לפני מוקדם" מחוות השקמים לאחר העוגות של לילי ולאחר שהפקידה בידי קובי כסף עבור אריק, ששנא להיטלטל עם השטרות. שרון אהב את "על הדבש ועל הכיפאק" בגלי צה"ל וקובי דאג שלא יחמיץ אף תוכנית. פעם שיגר לו פתק אל תוך אחת הישיבות. "אריק, עוד חמש דקות מתחיל השידור". שרון התנצל שמשהו חשוב צץ וחש אל הרדיו.

אבל היו גם ימים אחרים עם צלילים אחרים. במלחמת לבנון מלאו הדרכים בכתובות "שרון רוצח", וקובי היה שואל אותו: "אריק, למה אתה לא מגיב?". שרון, אז שר ביטחון, היה מבטיח: "הכל יסתדר", מה שלא חילץ את קובי מסערת רוחו. מאוחר בלילה, לאחר שהיה מחזיר אותו לחווה, יצא למחוק את הכרזות מתחנות האוטובוס ופוגש אותן למחרת בבוקר מתנוססות שוב. "זה לא בסדר מה שעושים לאריק", מחתה אמו ורה באותם ימים, "תשמרו עליו, קובה, על הביטחון שלו, תוסיפו עוד אנשים סביבו".

קובי הרוש לצד אריק שרון, שנת 1986 (צילום: יוסי זמיר, סקופ 80)
קובי הרוש לצד אריק שרון, שנת 1986 (צילום: יוסי זמיר, סקופ 80)


אתה שואל את עצמך מה אריק היה עושה במצב כיום?
"זאת שאלת מיליון הדולר, ואת התשובה לקח איתו לקבר. לי ברור שלא היה מסיים בתיקו. בהיסטוריה שלו היו תמיד הכרעות, ופה אין הכרעה".

היו לו גם הכרעות שנויות במחלוקת.
"גם אני זקפתי גבה כשעשה את ההתנתקות, אבל סמכתי עליו. מילה הייתה מילה. כשחבט באותו טמבון ואמר: 'לכו לעבוד', החבר'ה ידעו שמאחור יש מי ששומר להם על הגב. היום אין החלטות. אין מי שחובט ואומר לאנשים לצאת לעבוד".

מסעותיו עם אריק חרצו את גורלו. במשרדו של שר התעשייה והמסחר שרון הכיר את מיקי, המזכירה של היועץ הפוליטי ישראל כ"ץ. קובי התחיל לחזר נמרצות אך היא נרתעה. ראתה בו עבריין שממש לא מתאים לה. "נהג של שר יכול להיות עבריין?", צחקה ממנה חברה. מיקי הפנימה כל הדרך לחופה. באחד מימי האש של הסבב הזה ביקר בשדרות ישראל כ"ץ. לשאלתו: "מה נשמע?", השיב קובי: "תקוע כבר 35 שנה עם המזכירה שלך". יש להם בת ושני בנים. בן הוא לוחם אש שממוקם קרוב אליו, ודן מג"ד בכוח החילוץ של צה"ל. במלחמה האחרונה הוקפץ לשדרות. "מפחיד ומרגש היה השירות של שלושתנו באותה חזית", אומר לי אביו. כשמיקי ביקשה ממנו לשמור על הבנים השיב לה: "הם שומרים עליי". לה לא נותר אלא לפנק את הבנים ואת שאר החיילים בסירי דגים לפי המתכון של כוכבה, אמו של קובי.

זאת הייתה התכתשות קשוחה מקודמותיה, והוא נשאב אליה בשובו מטיפול כימותרפי בשיבא. מהמלחמה בסרטן למלחמה על ביתו. הוא פגש כמויות ירי לא שפויות, נפילות צפופות, אזעקות שחוררו את האוויר מעל שדרות. 82 פעמים "צבע אדום". בפעם הראשונה תפס מחסה, אבל בשנייה, בשלישית ובכל העשרות בעקבותיהן כבר היה בחוץ. חשוף לרסיסים הקטלניים, לחלקי רקטות שנטרפו בכיפת ברזל ונשרו מהשמיים. רץ תמיד בכיוון ההפוך לכל היגיון, לכל אינסטינקט הישרדותי. כולם דוהרים פנימה אל הממ"ד, והוא מחפש את דרכו החוצה. "וזה מתפוצץ לצדך, מתפוצץ מעליך - מלחמה. אבל אתה הוא שחייב לרוץ לסייע, להציל".


תחושת רולטה רוסית?
"כן, בסבב הזה הייתה לי תחושת רולטה רוסית. אתה יוצא ולא יודע אם תצליח לחזור".

שאלתי איך מתארגנת נפשו של רכז הביטחון בימים שכאלה והוא ענה לי בסיפור. באחת ההתלקחויות ישב עם ד"ר אדריאנה כץ המנוחה, אישה דגולה ופסיכיאטרית מחוננת שזכיתי להכיר. "מה קורה איתי? אני שחשוף לפגיעות, לקטיעות, למוות? יש לי רגשות, יש לי פחדים, יש לי דמעות, לאן אני מוליך את זה?", ד"ר כץ, שהפעילה את "מרכז חוסן" לטיפול בנפגעי טראומה בשדרות, לקחה שאיפה מהסיגריה הדקיקה שנחה תדיר בין שפתיה וניסחה תשובה מפייסת: "כולנו נפגעי טראומה, קובי, רק שאנחנו בגלל כובד האחריות על הכתפיים, בגלל האדרנלין שזורם לנו בדם, לא נותנים לגוף להתפרק".

הרגיעה אותך?
"לפחות הבנתי שהיא צודקת".

גם הפעם נלחץ מחוסר האונים שהמצב מייצר. כשנופלת הרקטה, הוא מוקף אנשים. רואה את המבטים שננעצים בו, שומע את הלחשושים מאחורי גבו: "הנה קובי, קובי הגיע", וכמו תמיד שאל את עצמו: "אז מה אם קובי הגיע? אני אתפוס את הרקטה? לא, אבל אם אני נותן למישהו תחושת רוגע, אז 80% מהעבודה שלי עשיתי".

אתה מדבר עם עצמך לפני שאתה מגיע לזירה?
"אם אתה מגיע לזירה היסטרי - הזירה תשדר לך היסטריה. חשוב מאוד להגיע שקט ורגוע".

ואתה מצליח להרגיע את עצמך?
"אני בעיקר חושש. דקה מרגע הנפילה המחשבות רצות בראש: זה מישהו שאני מכיר? לא מכיר? מבוגרים? ילדים? מה הנזק?".

הריסות בעיר שדרות במהלך מבצע ''שומר החומות'' (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
הריסות בעיר שדרות במהלך מבצע ''שומר החומות'' (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


אבל הוא לא הרגיש לבד, כי החברים משיבא לא שכחו. אל תוך הטירוף של "צבע אדום" קיבל הודעה משי, האחראי על חדר 8 שבו עבר את ההקרנות: "איך אתה מרגיש, אח גיבור ואהוב? קובי, שמור על עצמך!!! והכי חשוב שתרגיש טוב".

קובי: "המון תודה, אח יקר, אני מאוד מעריך את זה".

שי: "משגר לך את 'בגלל הרוח' מפי שלומי שבת, אתה והמשפחה והאל שלצדך עוד תנצחו לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח".

הוא הרגיש שגם כתבי השטח היו איתו. כל ימי העימות היו פה, הלכו יד ביד עם התושבים. "עיתונאים, צלמים, זינקו איתנו על המדרכות והעבירו את מה שראו עיניהם". מילים פחות חמות בפיו על הפרשנים. "מי שיושבים באולפנים הממוזגים ומטיפים לי מוסר. לא מת על מה שהם חושבים".

מה זאת אומרת: "לא מת על מה שהם חושבים"?
"זה לא קשור לימין או שמאל, אבל הרגשתי שהם חודרים לי לסלון ומנסים להנדס לי את התודעה. כבר לא פרשנים אלא מבטאים את דעותיהם האישיות".

מי למשל?
"כמה מהם - לא אנקוב בשמות - עבדו במערכת ונופנפו הביתה. פתאום היו למומחים, אבל ברור לי שלו קיבלו את התפקיד שרצו היו מדברים אחרת".

אנחנו יושבים בחדרו שצמוד למשטרה ונחשב שטח צבאי. ככל חולה סרטן יש לו 100 אחוזי נכות, כבר שבעה חודשים שהוא בחופשת מחלה, אך הוא בעבודה אף שאינו מקבל שכר. לאחר שנצפה בטלוויזיה במלחמה, זומן לביטוח הלאומי. יש חשש סביר שיפסיד את אחוזי נכותו משום שיצא לשטח, "אבל אני לא יכול לשבת בבית, הרבה משקל יש לי עליי, אני לא מרשה לעצמי אפילו לצאת לחופשה. כשאני יוצא לעתים רחוקות לנופש, הלב שלי יוצא הביתה".

לפני שנתיים, במלאת לו 60, ילדיו ארגנו לו נסיעה מאחורי גבו. רק יום לפני כן הודיעו לו שהוא טס עם מיקי למרוקו, מולדת הוריו.

אתה לא משלם מחיר על המחויבות הטוטאלית הזאת?
"לא רוצה שיתקבל הרושם שאני מאשים, שאני מתמסכן, שאני מפיל אחריות, אבל הרופא אמר לי פעם: 'המחלה שלך אוהבת מתח ועצבים'".

מה אתה חושב על הקביעה שלו?
"נכון שגם הייתי מעשן שתיים־שלוש קופסאות ביום מרלבורו אדום, ונכון שאיני מבין ברפואה, אבל יש משהו בדברי הרופא".

למה אתה ממשיך בעבודה הזאת?
"יכול להיות שאני פסיכי, ייתכן שאני שרוט שריטה עמוקה, אבל יש בי גם קצת ציונות. בטוח שלא המשכורת על הפנים מחזיקה אותי. גם לא היוקרה. אתה עושה עבודה שחורה".

לפני כחודש העלה תמונה שלו לפייסבוק וחבר מאוד קרוב כתב לו: "קובי, תרפה, תעזוב, לך תיהנה עם המשפחה שלך, אנחנו רוצים אותך חי, 20 שנה סיכנת את החיים שלך, נתת את עצמך לאנשים".

כשהאנשים המדהימים לדבריו בעיר ובקיבוצים שמעו שחלה, הרעיפו עליו אהבה ללא גבולות. בימי שישי, לפני כניסת השבת, נוצר פקק ברחוב שלו. כולם התייצבו עם פירות, עוגות ומגשי אוכל "לכבוד קובי". כשנכנס לבית פגוע מרקטה, קיבלה אותו גברת ספוקת כפיים: "אוי קובי, אתה חולה, למה אתה יוצא מהבית?".

ברצינות.
"הבית שלה הרוס, והיא דואגת לי. האהבה פה היא משהו שאין בשום מקום אחר בעולם".

הצטמררת.
"לצערי, איני יכול להראות לך עד כמה, כי בטיפולים נשר השיער מזרועותיי".

הסרטן התגנב אליו. לא חולשה, לא חום, לא משהו שימנע ממנו להתייצב בעבודה. רק דקירות קטנות בצד שמאל של החזה והצלעות. "אני בן 62", אמר לאשתו, "כנראה שהלב מאותת שזה הזמן לצנתור". אחרי הצנתור לא הלך לעוד בדיקות, אך הדקירות לא חדלו. משך עוד חודש עד שלילה אחד - השעה הייתה 2:30 - התעורר שטוף זיעה עם כאבי תופת בחזה. "אני באמצע אירוע לבבי", אמר למיקי. היא רצתה להזמין מיד אמבולנס, אך הוא עצר אותה: "אני קצין הביטחון של העיר הזאת, אל תעשי לי פדיחות עם אמבולנס". איכשהו הצליח להרגיע את עצמו ועבר בשקט את שארית הלילה. למחרת בערב התחדשו הכאבים והוא אמר: "זהו". הגיע למרכז "טרם" לרפואה דחופה, לידיו של ד"ר מוחמד אבו שקרה. "הלב שלך בסדר גמור", פסק לאחר בדיקה הד"ר אבו שקרה משבט חורה שבפזורה, "אך אני מפנה אותך לבית החולים ברזילי". הוא ניסה למחות, ביקש לקבל כדור ולחזור הביתה, אך הרופא - היום ברור שהוא חייב לו - התעקש: "הסיפור שאתה מספר לא תואם את המדדים שיש לי, לא מוצא חן בעיניי".

הצילום בבית החולים חשף כתם גדול מאוד בריאה השמאלית וכמה נקודות בחזה. מאחר שקלינית עדיין לא ידעו איך לפרש את הממצאים, אושפז לשלושה ימים. עשו עוד סי־טי, שבעקבותיו, השכם בבוקר, הגיע אליו ד"ר אליהו בן ואליד מנהל פנימית א'. בן ואליד, יליד שדרות, הפך את כיסא הפלסטיק, השעין ידיים על המשענת, התיישב ושאל: "קובי, מה שלומך?".

קובי: "אתה תגיד לי, דוקטור".

בן ואליד: "נדבר פתוח. שלומך לא טוב. שלומך רע. אנחנו מזהים גוש של 7.5 ס"מ בריאה השמאלית שלך".

הגוש הוא שדחף את הצלע וגרם לכאבים. וקובי עדיין לא הבין שמדובר במחלה הארורה: "אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אני מעשן כבד, הגושים האלה תמיד שומעים עליהם, פה כתם, שם כתם, מתגברים'". ד"ר בן ואליד המשיך ואמר שבברזילי אונקולוגים מעולים שיוכלו לטפל בו. "רק כשאמר אונקולוגים הבנתי שאני חולה בסרטן".

איך התמודדת עם הבשורה?
"הרגשתי שהעולם חרב עליי. ישר מול העיניים, לא ידעתי מה לעשות, היכן לעבור את הטיפולים באשקלון? בבית חולים אחר?".

מה עשית?
"התקשרתי לגלעד שרון, שלו אני חייב את חיי".

שרון שמע את הסיפור ואמר: "תמתין". כעבור עשר דקות צלצל הנייד של קובי הרוש. על הקו היה ד"ר שלמה שגב, רופאו של אריק שרון. "למה אתה עושה לנו בעיות?", פתח בחיוך מר את שיחתם. לאחר ששמע את קובי, הורה לו להתייצב למחרת בשמונה בבוקר אצל ד"ר אמיר און, מנהל המכון למחלות ריאה בשיבא.

גלעד שרון נסע איתו. לפני שנכנסו לד"ר און, עצרו בדלפק שבכניסה למחלקה, ושרון פנה לצוות: "חברות וחברים, את אבא שלי השארתי פה, את אמא שלי השארתי פה, קובי הוא אח שלי ואני לא מתכוון להשאיר אותו פה. טפלו בו כך שייצא מפה".

ד"ר אמיר און דיבר בלשון הגנרלים. קודם יזהו מי האויב, אחר כך יתקפו בתחמושת המתאימה, "ויש לנו המון תחמושת במחסנית", ניסה להרגיע את קובי. ואז פתח בהפגזת תופת למגר אויב אלים. כימותרפיה והקרנות גם יחד. קובי שולף תמונה מאותם ימים. אני מביט אל איש זקן ומקומט שאפילו הוא מתקשה לזהות בה את עצמו: "אבל כך נראיתי רק לפני חודש וחצי". הוא ירד 30 קילו, התקרח, התקמט, איבד, כאמור, את השיער בזרועותיו. בלילות הרגיש שהוא נע בין העולמות. עדיין לא שם אך כבר לא כאן. "דיברתי עם כל המתים שאני מכיר", הוא מספר. חדרו הפרטי עזר לו לשמור על כבודו, אחרים לא צפו בו מאבד את פרופיל קצין הביטחון. רק מיקי הנאמנה ישנה כל העת הזאת לרגליו וראתה אותו בחוסר אונו.

קובי הרוש ואשתו מיקי ביום חתונתם (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)
קובי הרוש ואשתו מיקי ביום חתונתם (צילום: יוסי אלוני, רפרודוקציה)


גם במצב כזה אתה שומר על פאסון.
"אני משתדל. אני איש שבדרך כלל מגיב בקור רוח. צריך לעלות איתי לרף גבוה מאוד כדי שאאבד שליטה".

את הטיפול של הצוות הוא מגדיר כלא פחות ממופלא. ביום שבו סיים את טיפוליו, חל יום הולדתו. הצוות נכנס אליו בשירת Happy Birthday אדירה. טרם שחרור השיב להם במתנות ועבר עוד בדיקה. האונקולוג שלו, ד"ר סאמח דאהר - "אחד האנשים המדהימים שהכרתי בחיי" - התייצב לדווח לו על התוצאות: עדיין יש כמה כתמים קטנים שלא ברור אם חיים הם או מתים, אמר לו, אך הגוש כמעט נעלם. זה היה הרגע שקובי שוב השחיל את צווארו לרצועת משקפת רכז הביטחון. לתדהמת רופאו קיבל את התוצאות המעודדות בצינה פיקודית שוות נפש. "אני מביא לך את הבשורה הטובה בעולם ואתה שומר על אדישות", המיס אותו ד"ר דאהר. "קורונה, לא קורונה, בוא הנה, תן חיבוק", ביקש ממנו קובי. הרופא אימץ אותו אל לבו ולחש: "אני אוהב אותך ואתה תנצח".

האם גם את מלחמת 20 השנה אפשר לנצח? קובי מאמין ש"לחלק קטן", גם אצלנו וגם אצלם, יש מנגנון השמדה עצמית. מגיעים לשלב שטוב יחסית ומאבדים את זה. לוחצים ישר על הכפתור. בינתיים הוא משתדל לתפקד בימים של אי־ודאות: "גם כששקט פה לך אין שקט. אני באוזן אחת שומע אותך והאחרת סורקת. זאת השמאלית נפגעה קצת בטיפולים אך הבטיחו שזה יעבור".

מה קורה איתך בלילה? גם כן בכוננות?
"אני לא ישן שינה מלאה. גם כשהמיזוג עובד אני דואג שהחלון יהיה פתוח, שאוכל לשמוע, שלא יפתיעו אותי. המזל"טים מעליי יומם ולילה, מזכירים כל רגע באיזה אזור אני חי".

נפגשנו לראשונה לפני עשר שנים. פרשנותו לאותן 15 שניות התרעה פטליות משקפת את התמורה שעבר. אז אמר "ב־15 שניות אתה יכול לקחת אליפות NBA אך גם לאבד את מסעודה בוזגלו שמרותקת לכיסא גלגלים". עכשיו הוא קובע: "ב־15 שניות אתה צריך לקום, להתלבש, לפעמים אתה ישן בבגדים וגם המקלחת היא חתיכת סיפור, כי הצבע האדום יכול לתפוס אותך דווקא כשאתה מתקלח". הזמן שחלף, הסבבים אין ספור ואולי אותה רקטה שבמזל החטיאה אותו, עשו אותו מפוכח יותר, נטול אשליות. לא רק מסעודה על כיסא הגלגלים היא מטרה אלא בעצם כל מי שחי כאן. כל מי שמעז, למשל, להיסחף לרצון בלתי נשלט למקלחת.

עכשיו, כשהשטח יחסית רגוע, יש בעבודה שלו הרבה דיבורים. מסביר את האזור, מפרש את המצב למי שטורח להגיע. לשיחה איתנו פינה זמן בין קבוצת מבקרים מאנשי הרב פירר לבין מנב"טים (ממוני ביטחון) של וינגייט. הוא פעיל כתמיד כשהמחלה ברקע. ריאתו הפגועה מקשה עליו לנשום. "אני הולך שני מטרים ומרגיש כאילו עבדתי שעה, אבל בסך הכל מרגיש טוב". הוא משתדל לא להגזים בקנאביס הרפואי שרשמו לו, אבל יש לילות שבהם אינו יכול בלעדיו. חייב אותו לרסן ייסורים שמעולם לא חווה. "זה כאב שבתוכך, שבפנים, שמשגע אותך", הוא מתאר, "אתה לא יכול לחבוש או למרוח משהו ולהתגבר עליו. אבל חמש דקות אחרי הקנאביס אני אדם חדש".

עוברות מחשבות על הרמת ידיים?
"אני לא מתכונן לוותר בקלות, לא ארים ידיים, אני נלחם על החיים שלי. עברתי לא מעט מלחמות וניצחתי בהן. גם במלחמה הזאת אנצח".

יש מחשבות על הסוף?
"איך ורוצ'קה הייתה אומרת? אין לי זמן בשביל למות, יש עוד הרבה דברים שאני צריכה לראות".