חברת הכנסת לשעבר מרשה פרידמן הלכה לעולמה בגיל 83. פרידמן, שנפטרה ביום שלישי, הייתה פעילה פוליטית-חברתית אמריקאית-ישראלית. היא כיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית, הייתה פעילה למען זכויות אדם, נחשבה לאחת מחלוצות הפמיניזם בארץ, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים. פרידמן הייתה גם חברת הכנסת הלסבית הגלויה היחידה.
שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה, חברת הכנסת מרב מיכאלי, כתבה בטוויטר בתגובה למותה של פרידמן, "איבדנו היום את מרשה פרידמן היקרה. ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל. חברת כנסת שיזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן, מה שהצחיק מאד בשעתה את חברי הכנסת הגברים".
איבדנו היום את מרשה פרידמן היקרה.
ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל; חברת כנסת שיזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן, מה שהצחיק מאד בשעתה את חברי הכנסת הגברים. pic.twitter.com/eunS3onOX2
— Merav Michaeli מרב מיכאלי (@MeravMichaeli) September 22, 2021
פרידמן נולדה ב-1938 בניוארק שבניו ג'רזי. היא למדה לתואר ראשון באוניברסיטת בנינגטון והיא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק. בשנות ה-60 עסקה פרידמן בפעילות חברתית בתנועה לזכויות השחורים בארצות הברית.
בשנת 1969 עלתה פרידמן לישראל והחלה ללמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בארץ הייתה פרידמן פעילה בתנועת הסוציאליסטים העצמאיים בשנים 1967–1972. היא הייתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל - בשנת 1972 ייסדה את התנועה לשחרור האישה ונבחרה לעמוד בראשה. משנת 1973 ועד 1975 פעלה בתנועה לזכויות האזרח.
כניסתה לכנסת הייתה לטענת פרידמן אירוע לא מתוכנן. שולמית אלוני, שעמדה אז בראש סיעת "רצ", ביקשה תמיכה מצד פמיניסטיות בנושאים של זכויות אדם וזכויות נשים. פרידמן תמכה בה, והתבקשה על ידי אלוני למלא את המקום השלישי ברשימה. ב-1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, זכתה רצ למספר קולות גדול מהמצופה. פרידמן נכנסה לכנסת השמינית, והייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות.
במהלך הקדנציה התאחדה סיעת רצ (שבה היו חברים גם אלוני ובועז מואב) עם חבר הכנסת לובה אליאב לסיעה חדשה בשם יעד. מאוחר יותר פרשו אליאב ופרידמן והקימו את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ואלוני ומואב שינו את שם סיעתם בחזרה ל"רצ".
במהלך כהונתה העלתה פרידמן לסדר היום נושאים חברתיים רבים שקשורים בעיקר לזכויות אדם, שעד אז נדחקו מסדר היום הציבורי וחלקם נחשבו לטאבו - אלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח ילודה, הזכות של נשים לבצע הפלה מלאכותית וזכויות הומוסקסואלים ולסביות. כן פעלה פרידמן ללגליזציה של שימוש בסמים, במיוחד לגליזציה של סמים קלים. בנוסף עסקה גם בנושאים מדיניים שקשורים בזכויות אדם כמו הכרה בזכויות הלאומיות של פלסטינים בשטחים, ובנושא מכירות נשק חשאיות של ישראל למשטר הגזעני בדרום אפריקה.
פרידמן זכורה בעיקר בזכות פעילותה בתחום אלימות נגד נשים בתוך המשפחה. ביולי 1976 יזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן, אך התגובות שזכתה להן היו בעיקר צחקוקים והתבדחויות מצד חברי הכנסת הגברים.
בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקימה פרידמן את מפלגת הנשים, אך היא לא נכללה ברשימת המפלגה לכנסת. הרשימה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, אך לטענת פרידמן מטרתה הייתה "להשתמש במערכת הבחירות להפיץ מידע רב לציבור הנשים על מעמדן האמיתי בחברה הישראלית. על מטרה זאת כתבה פרידמן: "אין לי ספק שבכך הצלחנו".
ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד ארבע נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה. חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בישראל. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה. בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא.
במקביל למרוץ הבחירות שלה לכנסת ה-9 התגרשה פרידמן מבעלה, ביל פרידמן. לקראת גיל 40, יצאה מהארון כלסבית, והפכה למעשה לחברת הכנסת לשעבר הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל. צעד זה היה חריג בישראל בשנות ה-70, ועד היום נותרה פרידמן חברת הכנסת הלסבית המוצהרת היחידה בישראל.