22 בנובמבר 2000 היה יום שגרתי למדי עבור ניר מרחב, אז נהג אוטובוס של “אגד” בן 30, נשוי ואב לתינוקת בת שלושה חודשים. מדי יום הוא נהג בקו 7 המחבר בין שכונת גבעת אולגה למרכז העיר חדרה. “זו הייתה נסיעה של קו שהייתי עושה באופן קבוע עם נוסעים קבועים שהיו כמו משפחה עבורי”, הוא מספר. “כמו תמיד, הנוסעים בירכו אותי לשלום, ושום דבר לא הכין אותי או אותם למה שעתיד היה להתרחש בעוד מספר דקות”.
בשעה 17:15 השתנו חייו של מרחב ושל נוסעי האוטובוס לבלי הכר. “מכונית תופת שחנתה בצד הופעלה עם שלט והתפוצצה כמו בסרטים, והאוטובוס עף מהעוצמה ונכנס לתוך חנות שהייתה 100 מטר קדימה”, הוא משחזר. “זה היה מטען גדול, וההדף והעוצמה והרעש שלו מהדהדים אצלי עד היום”.
מה אתה זוכר מהרגעים שלפני האירוע?
“אני זוכר את תחילת הנסיעה, עד אותו רגע שהגעתי למכונית התופת וקרה הפיצוץ. אני זוכר גם את הרעש של הפיצוץ, שריקה כזו שמזכירה טיל שיוצא. כל מסדרון האוטובוס הפך ללהביור גדול. זו התמונה האחרונה שאני זוכר”.
שניות ספורות לאחר הפיצוץ, ככל הנראה מעוצמת ההדף, נזרק מרחב למרחק של 200 מטר מחוץ לאוטובוס והוטל על הכביש. “עד היום אני לא יודע איך הגעתי לשם”, הוא מספר. “כשמצאו אותי זרוק על הכביש, ההכרה שלי הייתה מעורפלת, נפגעתי בעיניים אז לא ראיתי כלום, ועד היום אני סובל מזה: עין אחת שלי חטפה רסיס בתוך הקרנית שחתך אותה, אז אני רואה בה 5%, והעין השנייה מתפקדת. הזיכרון שלי הוא לא מראייה, אלא רק משמיעה וריח”.
בפיגוע, שהתרחש בתקופה של תחילת האינתיפאדה השנייה שהחלה בסוף ספטמבר 2000, נהרגו שני בני אדם - נוסע קבוע של מרחב ונערה צעירה שעברה במקרה ברחוב בזירת הפיגוע. כל נוסעי האוטובוס נפצעו באורח קשה. “הייתי דרוך לסיטואציה כזו”, מספר מרחב. “היינו מוכנים למחבל מתאבד שיעלה לאוטובוס או מטען מתפוצץ, אבל לא למכונית תופת, שזו הייתה עליית מדרגה. הם ידעו מתי האוטובוס שלי עובר בשעה ספציפית בתחנה, וזו הייתה גם שעת העומס, אז הייתי דרוך, אבל לא ציפיתי למכונית חונה שתתפוצץ”.
לאחר הפיגוע אושפז מרחב כשלושה שבועות בבית החולים הלל יפה בחדרה. “ביומיים־שלושה הראשונים לא יכולתי להירדם, הייתי עם משככי כאבים וכדורי שינה וכל הדברים מסביב: הזיות, פחדים, רעשים ששמעתי", הוא מספר. "כל זה עם עיניים סגורות ומכוסות ברצועות כי שתי עיניי נפגעו ולא ידעתי אם אחזור לראות, ולא ידעו להגיד לי. אז אותם ימים היו מלאי אי־ודאות. הייתה לי פגיעת ראש קשה, ולא ידעתי איך אני נראה כי לא יכולתי לראות. רק רציתי שלא יבואו להציק לי, כי באו נשיא המדינה, ראש הממשלה וכל בכירי הממשלה והביטחון כדי לבקר את הפצועים ואותי”.
עם שובו הביתה, עזב את חדרה ועבר לגור בכרכור. “לא יכולתי יותר לגור שם כי היו לי סיוטים בלילות, ובכל פעם שהייתי שומע אמבולנס”, הוא מתאר. “לא יצאתי מהבית במשך שמונה חודשים וגם לא הייתי מסוגל לסייע בגידול התינוקת שלי. אפשר לומר שהילדה הזו גדלה בלי אבא. הייתי כל היום עם תריסים סגורים, איש לא נכנס אליי הביתה. הייתי יוצא אך ורק לטיפולים בבית החולים ומיד חוזר. מגיע לאשתי צל”ש על שהיא שרדה אותי והצליחה לגדל ככה ילדה לבד”.
כשמונה חודשים אחרי הפיגוע, מטפליו הפצירו בו לצאת מהבית. “אמרתי להם שאיבדתי אמון בבני אדם ושאני מפחד שלכל מקום שאליו אצא, הפיצוץ הבא יגיע", הוא מספר. "ככה ראיתי את המצב. לאיפה שאלך – הפיגוע הבא ירדוף אותי. היה לי נהג מונית קבוע שרק איתו הייתי נוסע. אפילו עם אשתי לא הייתי נוסע. אמרתי למטפלים שאני מוכן לצאת רק לפינת חי שיש בה בעלי חיים. הסכמתי לעשות זאת למשך שעתיים ביום, התנדבתי בקיבוץ מצר במשך שלושה חודשים, הייתי מבסוט, מאכיל את החיות ונהנה”.
באחת הפעמים, כשנהג המונית אסף אותו מפינת החי בקיבוץ מצר אל ביתו, הבחין במהלך הנסיעה ברכב זר שנצמד לרכב צבאי בטרמפיאדה. “מאותו רכב זר יצא מישהו עם סרט ירוק על הראש, ריסס את הנהג הקצין של הרכב הצבאי בצרור כדורים והרג אותו, במרחק של 30־40 מטר ממני”, משחזר מרחב. “אחר כך הוא הסתובב לעברנו, הסתכל לי בעיניים וכבר אמרתי לעצמי: ‘זהו, עכשיו הוא גומר אותנו’. הוא כיוון אלינו את הנשק, ואין לי מושג למה, אבל הוא הסתובב חזרה, נכנס לרכב המילוט ונסע”.
מה עשיתם?
“צעקתי באוטו, אמרתי: ‘יורים, יורים’. משם ישר הובהלתי לבית חולים, ושוב עברתי שבוע של כדורים וטיפולים. קרסתי. זה היה משהו שהפיל אותי כי ראיתי את המוות בעיניים. באירוע הראשון לא ראיתי, אלא רק שמעתי. כשאתה רואה משהו בעיניים זה אחרת”.
מקיא את הנשמה
האירוע הזה גרם לו שוב להסתגר בביתו למשך שנתיים וחצי. “שוב חזרו הסיוטים האימתניים, כל דפיקה בדלת גרמה לי לפחד שזה מחבל שנכנס הביתה ומגיע לחסל אותי. זה גמר אותי”, הוא מספר. “כל היום הייתי בוהה מול הטלוויזיה, ימים שלמים לא קמתי מהספה. עד שיום אחד שמעתי את אשתי צועקת לעצמה: ‘די, נמאס לי! אני לא יכולה יותר!’. אז אמרתי לעצמי: ‘ניר, אתה חייב להחליט מה אתה עושה עם החיים שלך. או שאתה הולך ומתאשפז ולא רואה יותר את אשתך ואת הילדה, או שאתה מחליט שאתה עושה מעשה ויוצא מזה בכוחות עצמך. החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי. באותה נקודה החלטתי שאני רוצה לחיות”.
מרחב החל טיפול שיקומי פסיכולוגי, שבמהלכו שחזר את הטראומה. “הייתי מקיא את הנשמה שלי, וזה היה מאוד אגרסיבי בשבילי, אבל זה גרם לי להתמודד עם זה”, הוא מספר. “אמרתי לנהג מונית שאני רוצה לנסוע ברחוב של הפיגוע, לראשונה מאז המקרה. הסתכלתי לטראומה בעיניים ואמרתי לה: ‘את לא תנצחי אותי’”.
בשנת 2003 חזר לעבוד ב”אגד”. “הם חיבקו אותי וסייעו לי בהדרגתיות לחזור לתפקידים משרדיים”, הוא מספר. “התחלתי כסדרן מחליף והגעתי עד לתפקיד מנהל סניף, תפקיד שאותו איישתי עד לפני חודש”.
מה שעברת ליווה אותך בטח לאורך כל השנים האלה.
“אני עד היום נמנע מלעלות על אוטובוסים בתור נוסע”.
בשנת 2008 החל ללמוד טיפול ברכיבה על סוסים. “הרגשתי שאני חייב את זה”, הוא אומר. “למדתי במשך שלוש שנים, סיימתי את המסלול הזה והפכתי להיות מטפל ברכיבה על סוסים”.
מה גרם לך לרצות לפנות דווקא לאפיק הזה?
“הרגשתי צורך להכיר תודה למטפלים שלי וליקום ששיקם אותי, והחלטתי שאני רוצה לעזור לאחרים, בדיוק כמו שעזרו לי וטיפלו בי. טיפלתי בילדים עם מוגבלויות קשות, וזה לא היה פשוט, אבל זה היה חשוב לי”.
כיום הוא פסיכותרפיסט מוסמך, שמחזיק בביתו בכרכור קליניקה ומטפל בפצועי נפש בשיטות מגוונות, מעיסוי רפואי והילינג ועד דמיון מודרך: “אני יודע מה זה להיות מטופל, וכשאתה רואה את מי שיושב מולך ואתה יודע בדיוק מה הוא מרגיש – אתה מבין אותו יותר טוב מכל אדם. המטופלים שלי בכלל לא ידעו שנפגעתי, אני לא בא ומפרסם את זה. קשה לי לחזור למצב הזה”.
רגע מכונן
בימים אלה הוא מגייס כסף בהדסטארט להוצאת ספרו “קו 7 – מתופת לצמיחה”, שמגולל את סיפורו - מהחיים שלפני הפיגוע, דרך הפיגוע עצמו, והפיגוע הנוסף, ועד תהליך השיקום הארוך והפיכתו למטפל בעצמו. “המטרה היא קודם כל לגלות חוזקה שלי כבן אדם על כך שהגעתי לאן שהגעתי, אחרי שבאמת הייתי קרוב מאוד לאשפוז”, הוא אומר. “יכול להיות שעד היום הייתי מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, אם לא הרגע המכונן שקרה לי עם אשתי. מה שאני רוצה להעביר לאנשים בספר, שילווה גם בהרצאה שלי, הוא שאפשר להתגבר על פוסט־טראומה ולחיות לצדה חיים מלאים וטובים. אני יודע כמה קטן המרחק מאיבוד השפיות, ואני יודע כמה כוחות צריך לגייס כדי לחיות. זה אפשרי”.
הרעיון לכתיבת הספר נולד לפני כשלוש שנים, באחד משיעורי התקשור שלמד, שבו שמע בראשו, לדבריו, את קולו של אביו המנוח אומר לו: “תלך על זה”. הוא לא הבין מה פירושו של המסר, עד שלאחר כמה ימים, לדבריו, קיבל מסר נוסף: “הרגשתי את הפלאפון שלי בוער בכיס וראיתי שנכתבה הודעה לאמי המנוחה: ‘תלך’. האותיות נלחצו לי בכיס בטעות. הייתי בהלם והתחלתי לרעוד. שבוע לאחר מכן דמיינתי את עצמי עומד על פודיום באולם גדול מלא אנשים ומספר סיפור. כך החלטתי לספר את סיפורי”.
הוא החל להעלות לראשונה על הכתב את סיפורו בסיועו של גלבוע דקר מ"חי בספר". “אבל אז מי שסייע לי לעבוד על הספר אמר לי שיש פה וואחד סיפור, ושחובה להוציא את זה כספר לכולם, במטרה לעזור לאנשים לצאת כמו שאני יצאתי מזה”, הוא מספר.
הכתיבה הציפה בך מחדש את הטראומות?
“כן, זה לא היה קל. במשך 21 שנה זה מלווה אותי, ובמשך הרבה שנים לא יכולתי לדבר על זה”.
אתה חרד כיום לילדים שלך?
“הם לא עולים לאוטובוס. היום אני לא חרד כל כך, אבל בתקופת השיקום הייתי חרד על כל מי שיוצא מהבית. לא הייתי אומר להם את זה, אבל הייתי נכנס לסרטים”.
