בוקר אחד, באוגוסט 2019, התעוררו תושבי באר שבע לעיר מלאה בשלטי חוצות שעליהם מתנוססת דמותו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון בפנים נפולות, בליווי הכיתוב "הנגב בסכנה, מישהו כאן ירד מהפסים". זה היה אחד מרגעי השיא של מטה המאבק "ישראל למען הנגב", שנועד לקדם את הקמת קריית המודיעין בנגב. השבוע, לאחר שלוש שנים, הגיע המאבק לסיומו עם האישור של ועדת הכספים של הכנסת להעביר כ־10 מיליארד שקלים לתקצוב הפרויקט.
"זו בשורה ענקית", אומרת ד"ר אתי לוצאטו, ראש העמותה והרוח החיה מאחורי המאבק, מי שפועלת זה ארבעה עשורים למען פיתוח הנגב. "עברנו דרך ארוכה ופעמים רבות הפרויקט היה תלוי על חוט השערה - וצלחנו אותו". במהלך הדרך נלחמה לוצאטו בכל החזיתות, והגיעה עד לרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, שביקש לדחות את הפרויקט.
בין היתר הציג כוכבי את הנימוק שבהיעדר רכבת ישירה מהמרכז אל קריית המודיעין החדשה, אנשי הקבע יתקשו להגיע לעבודתם. על כך יצא פרסום החוצות שאומר: "מישהו כאן ירד מהפסים". ד"ר לוצאטו עצמה לא חסכה ביקורת מהאיש החזק בצבא ובשורה של מאמרים - שחלקם פורסמו ב"מעריב" - כתבה בין היתר "מדוע הרמטכ"ל לא קורא לקצינים 'אחריי' ורותם אותם לחזון הפרחת הנגב?", והוסיפה: "ההשלכות החברתיות והכלכליות של דחיית המעבר יירשמו לחובתו בספרי ההיסטוריה".
"אמרתי שלא יכול להיות שרמטכ"ל, שרואה את עצמו כמנהיג, לא מבין שמדובר במשימה לאומית, ולא יכול להיות שהוא יציב מכשול בפני הפרויקט הלאומי הגדול ביותר", אומרת ד"ר לוצאטו. "מראשית המדינה הצבא לקח על עצמו אחריות לא רק על הביטחון אלא גם על האופן שבו תיראה המדינה. כשהצבא תקע את המכרז עם חברת שיכון ובינוי, הבהרנו שזה פרויקט אזרחי ולא צבאי. אמרתי, אני רוצה תשובות - האם הרמטכ"ל מנהל את המדינה? האם זה צבא שיש לו מדינה או מדינה שיש לה צבא?".
כשהחיסרון הופך ליתרון
עוד ב־2002 החליטה מדינת ישראל להעביר את צה"ל לנגב. עיר הבה"דים כבר נבנתה ואוכלסה, אבל פרויקט העברת התקשוב והמודיעין התעכב עוד ועוד, למרות שני דוחות מבקר המדינה שיצאו בעניין זה. "מדובר בפרויקט הגדול ביותר מבחינת ההיקפים שלו, והתרומה שלו לפיתוח הנגב", אומרת ד"ר לוצאטו.
"הפעילות הכלכלית צפויה להיות כ־60 מיליארד שקלים שיתפרסו על פני שני עשורים - זאת כאשר תקציב כל הרשויות המקומיות והעיירות בנגב עומד על כ־3 מיליארד שקלים בשנה. בנוסף, מדובר בתוספת של 30־50 אלף מקומות עבודה - על פי כל החישובים, על כל חייל שמשרת במודיעין נוצרות 2.5 משרות מסביב".
ד"ר לוצאטו מספרת כי הפרויקט הזה עתיד לשנות את פני הנגב לתמיד. "כיום הקטר שמוביל את התעשייה הישראלית זו החדשנות הטכנולוגית. אבל בהתפלגות הגיאוגרפית של התעשייה, 76% נמצאים ברדיוס של פחות מ־30 קילומטר, בין שדרות רוטשילד בתל אביב להרצליה פיתוח. רק 3% מכל ההייטק בארץ נמצא באזור הדרום", היא אומרת. "זאת אומרת שבהצלחה הכי גדולה של מדינת ישראל, הנגב לא לוקח חלק. למה? מכיוון שכדי לבנות תעשיית הייטק צריך להתפתח אקוסיסטם חזק".
ד"ר לוצאטו, מנכ"לית קבוצת לוצאטו העוסקת בקניין רוחני, עסקים וטכנולוגיה, מוציאה ללקוחותיה הבינלאומיים מדי ארבע שנים דוח שסוקר את החדשנות הישראלית. לפי הניתוח שערכו, עולה כי תעשיית החדשנות מבוססת על ארבעה עוגנים שייחודיים לישראל: אקדמיה איכותית ושיתוף פעולה בין האקדמיה לתעשייה, מערכת הביטחון, הכסף הפרטי והרב־לאומיות. לדבריה, לכל הפרמטרים הללו צריכה להיות אחיזה בנגב.
"יש אקדמיה חזקה ומשמעותית בנגב, ולראיה: 50% מהמהנדסים בישראל הם מהדרום, מאוניברסיטת בן־גוריון וממכללת סמי שמעון", היא מציינת. "אבל לצערנו, הבוגרים של מדעי הטבע וההנדסה עוזבים למרכז, כי כל הפעילות מתרכזת שם".
לגבי שיתוף הפעולה בין האקדמיה לתעשייה, מציינת ד"ר לוצאטו שישראל נמצאת בפרמטר זה בשלוש המדינות המובילות בעולם, כך לפי סקר שערך מכון IMD השווייצרי: "בכל עשרת הפרמטרים לחדשנות טכנולוגית שקבע המכון, ישראל באחד משלושת המקומות הראשונים, הנתון הזה מראה שההצלחה של ישראל היא לא אקראית ולא דבר שיחלוף".
העוגן השני שייחודי לישראל בהקשר של החדשנות הטכנולוגית הוא מערכת הביטחון. "כאן החיסרון הגדול של המדינה - הבעיות הביטחוניות - הופך ליתרון הגדול שלה - החדשנות הטכנולוגית", אומרת ד"ר לוצאטו. "המדינה בוחרת את האנשים הטובים ביותר ליחידות הטכנולוגיות וליחידות המודיעין.
ובהמשך יש את התעשיות הביטחוניות שכוללות את אלביט, רפאל, התעשייה האווירית, שגם הם משקיעים הרבה במחקר ופיתוח לצרכים ביטחוניים, ולכל השרשרת הזו של הביטחון יש השפעה מאוד חזקה לשוק של מדינה קטנה יחסית.
ישראל נמצאת במקום השני בעולם בהוצאה על מחקר ופיתוח לנפש, וזה לא כולל את ההשקעה במערכת הביטחונית. אין ספק שאלו משאבים אדירים, אבל מהם נהנו רק במרכז. הבנו שאם אנחנו רוצים שההצלחה של ההייטק תגיע לנגב, כל היחידות הטכנולוגיות צריכות לרדת דרומה".
העוגן השלישי הוא הכסף הפרטי, משקיעים שמזהים איפה נמצא ההון האנושי שיכול לעשות שינוי. "ההון האנושי יהיה פה, בנגב", אומרת ד"ר לוצאטו. "ביחידות התקשוב והמודיעין משרתים אנשים סופר־איכותיים וטכנולוגיים, עושים שירות ארוך, והם יישארו כאן למשך השירות, וימשכו אחריהם את הכסף".
העוגן הרביעי עוסק בחברות הרב־לאומיות, שבוחרות לקבוע את משכנן במקום שמציג יתרונות עבורן: "אוניברסיטת ברנדייס האמריקאית עשתה מחקר שבו בדקה אילו ערים בעולם יובילו מבחינת חדשנות טכנולוגית. באר שבע הייתה בין שש הערים שצפוי שיובילו בעולם, בהינתן המעבר של הצבא לאזור".
הדרך המהירה ללקית
קריית המודיעין צפויה להיות מוקמת באזור לקית-עומר, שמונה קילומטרים מיחידת התקשוב, שעוברת לאזור הסמוך לאוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. האכלוס צפוי להתחיל בשנת 2025. אוניברסיטת בן־גוריון - שלקחה חלק בהנעת המהלך לפני יותר מעשר שנים, בהובלת הנשיאה דאז פרופ' רבקה כרמי ופרופ' דניאל חיימוביץ כיום - פתחה את הקמפוס הצפוני, שיכפיל את שטח האוניברסיטה, ומציעה לחיילים שישרתו באזור מסלולים מיוחדים לתארים מתקדמים.
במסגרת המאבק, הקימה ד"ר לוצאטו יחד עם פעילים נוספים כמו צביקה אלוש, אלי בן סימון, אברהם מימון, משה טרבלסי, יוסי בן ישי, טל שדה, אודי ערב ועוד רבים אחרים תושבי הדרום, את עמותת "ישראל למען הנגב", שמראש יצאה בהצהרה שלא יהיו בה פוליטיקאים. "אמרנו שאנחנו מנהלים מאבק ציבורי בלי מניפולציות וספינים, כי אוי לנגב אם הפרויקט הזה לא ייצא לפועל", היא אומרת.
"עשינו שימוש גם בכספים פרטיים שלנו כדי לקדם את המטרות, ולשמחתנו הייתה אמפתיה גדולה אלינו, כי באנו עם אמת חזקה וצודקת. ניהלנו מאבק נון־סטופ, הגשנו עתירות לבג"ץ, לא עצרנו לרגע. אמרנו שזה הבית שלנו ועליו אנחנו נלחמים. היו מי שאמרו לנו שהפרויקט לא כלכלי. אמרתי להם - לבנות עיר או בית חולים זה לא כלכלי, אבל זה חיוני. אם לא היה חזון למנהיגי הארץ הזו, לא הייתה אוניברסיטה בבאר שבע, לא הייתה מוקמת הקריה למחקר גרעיני - קמ"ג, לא היה קם בית החולים סורוקה, שהוא הגדול בארץ, המדינה הייתה נגמרת בגדרה".
בין היתר הצליחו אנשי המאבק לגייס לעזרתם אנשי תקשורת יוצאי הדרום, בהם דני קושמרו מגיש חדשות 12, שמעון אלקבץ ואמיר איבגי מגלי צה"ל, עמיר רפפורט מישראל דיפנס, סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות", ערן ברטל מ"ישראל היום", סמי פרץ מ"דה מרקר" ועוד. "הלכתי עם קלסר ונפגשתי או דיברתי עם כל אחד", מתארת ד"ר לוצאטו. "היו לי את התשובות לכל השאלות".
על הטענה כי אנשי הצבא לא יעברו דרומה בשל המרחק, הייתה להם תשובה שמגובה בנתונים: "לקחנו 24 יישובים בארץ, בהם ראשון לציון, פתח תקווה, כפר סבא, ראש העין, ובדקנו את זמני הנסיעה מהם אל לקית ואל פי גלילות. הראינו שביותר מחצי מהמקומות מגיעים מהר יותר אל לקית".
טענה נוספת שנשמעה היא שאנשי צבא שיידרשו לעבור לנגב יעדיפו לעזוב את הצבא ולעבור לשוק הפרטי. אנשי העמותה הראו כי עלות המעביד של סגן אלוף ומעלה נעה בין 50 ל־70 אלף שקלים והפנסיה שלו, שמתחילה מגיל 45, עומדת על כ־8 מיליון שקלים. לדבריהם, אנשי קבע לא ימהרו לוותר על נתוני שכר אלו ועל הטבות נוספות, בהן פרויקטים לדיור, מענקים ואפשרות לצאת ללימודים על חשבון הצבא. "אני בן אדם של מספרים", אומרת לוצאטו, בעלת תואר דוקטור בכימיה. "כשיש בעיה, אני קודם כל הולכת ובודקת את הנתונים".
ד"ר לוצאטו מגיבה גם על הבעיה הבוערת ביותר של הנגב בימים אלו - האלימות בקרב המגזר הבדואי ותחושת חוסר הביטחון של תושבי הנגב. לדבריה, הפרויקט צפוי להביא שינוי גם בתחום הזה. "האוכלוסייה הבדואית היא חלק מהנגב, וזו עובדה מוגמרת", היא אומרת.
"מרביתם רוצים את אותם דברים שאנחנו רוצים: בית מסודר, תשתית, בריאות וחינוך - ואת זה המדינה חייבת לתת להם. אין ספק שכאשר יהיו כאן עשרות אלפי מקומות עבודה כתוצאה מהפרויקט, גם הם ייהנו. חלק מהארנונה שהצבא ישלם, תגיע אליהם. המנוף הכלכלי ומנועי הצמיחה חשובים לכולם, לצד זאת צריך להגיע להסדרה של ההתיישבות וצריך אכיפה שתהיה אחידה לכל אזרחי מדינת ישראל, בשיטת המקל והגזר, החזרת המשילות והאכיפה כמו כל מדינה ששואפת להיות מדינת חוק. אירועים כאלה יוצרים הזדמנויות, ועם הנהגה מתאימה אין ספק שאפשר לעשות את זה. זה לא בשמיים. המדינה התמודדה עם דברים מורכבים הרבה יותר בעבר והצליחה".