מספר שורדי השואה הולך ומתמעט, וגדל החשש לעמעום זיכרון השואה ולקחיה. במסגרת פרויקט ייחודי של "בית להיות" – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה ברשת קהילה ופנאי חולון של החברה למתנ"סים הארצית – יוכשרו החל מהשבוע ילדיהם ונכדיכם של ניצולי השואה לספר את סיפורם.
צוות המרכז פיתח קורס ייעודי, המוכר על ידי משרד החינוך, שבו המשתתפים ילמדו כיצד לספר את הסיפור ולהציג את העדות - החל משלב איסוף החומרים ובחירתם ועד לאופן הצגתם כעדות שלמה בפני קהל.
"הסיפור שלהם זה הסיפור של כולנו", אומר חן שובל, מנהל מרכז "בית להיות". "כיום נותרו מעטים מהם, מעטים מדי, ועל מנת להמשיך את מסלול המפגשים האישיים והאותנטיים כחלק עיקרי בשימור זיכרון מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, אנו מחויבים להמשיך את חלקנו במתן עדות אישית ואנושית בפני קהלים רבים ככל הניתן".
פזית רוזנטל אטיאס (58), בתה של ניצולת השואה מלכה רוזנטל ז"ל, לא תיארה לעצמה שיום יבוא והיא זו שתמשיך את מסורת העדות. "מבחינת אמי, שנפטרה לפני כשנתיים, היה לה צורך עז להמשיך ולספר את סיפור השואה שלה. זה בער בה, ולו רק בשל העובדה שהיא זכרה את דברי אמה לפני שנרצחה לנגד עיניה, כשעמדה מול הנאצים וצעקה לעברם: 'אתם עושים פשעים איומים, אבל הבת שלי תשרוד ותספר לכולם על הזוועה שעשיתם'".
כך הפכה מלכה (מרישה) רוזנטל לניצולת שואה פעילה, שניצלה כל רגע, כל מקום וכל אפשרות, כדי לספר את סיפור חייה שקרס כשהייתה רק 5. מרצח אחיה כשהיה תינוק בן תשעה חודשים בגטו, רצח אמה לנגד עיניה, ועד שאביה מילט אותה לכפר שבו הוחבאה על ידי משפחה מקומית בבור מתחת לרפת במשך שנה וחצי. ב־1948, בהיותה בת 12, עלתה לישראל לבדה באונייה אקסודוס.
"המוטו של אמא היה שיש צורך חשוב לשמר את זיכרון השואה, והיא השאירה אחריה מורשת ענפה", מוסיפה פזית. "אני ואחותי, ציפי פיצ'וטו, מעולם לא חשבנו להיות חלק מזה, אך מאז מותה חשבנו על דרך שבה נוכל להנציח אותה, והקורס הזה פתאום הגיע. הבנות הגדולות של שתינו כבר מספרות את הסיפור של סבתא שלהן, ואני בהחלט מאמינה שברגע ששאר הילדים שלנו והנכדים יראו את מה שאני ואחותי נעשה, גם הם ימשיכו את זה בעתיד".