“אנחנו מושיטים יד זה לזה, כשמישהו נתקל בבעיה”
משפחת מצרי שעוסקת בעסקי המכבסה
ארבעה מהאחים של משפחת מצרי מנהלים כיום מכבסות שונות ברחבי הארץ, ותשעה אחים נוספים עובדים במכבסות אחרות. “הגעתי לתחום הזה לפני 30 שנה”, מספר ינקל’ה מצרי, הראשון במשפחה שפתח מכבסה. “היה לי עסק גדול לבגדים שסגרתי, וחיפשתי מה לעשות. הבנתי בשנים ההן שחסרות בשוק מכבסות שכונתיות ופתחתי יחד עם אחי מכבסה שכונתית קטנה. אחרי ארבע שנים התפצלנו, וכל אחד החל לנהל עסק מכבסה משל עצמו, אך נשארנו אחים אוהבים”.
היה לכם רקע של ניהול מכבסה?
“לאבא שלנו יצחק הייתה מכבסה גדולה בחלב שבסוריה. בארץ הוא לא עסק בזה, אבל הוא הציף אותנו בזיכרונות שלו, וזה נתן לנו מנוף לעשות את הדבר הזה”. בתוך שנים ספורות הפכה המכבסה השכונתית של ינקל’ה למכבסה תעשייתית בשם “חמשת הפסים” בקריית אריה שבפתח תקוה. עד מהרה גם שאר האחים החלו להשתלב בעסק. “הם ביקרו אותי במכבסה, נתנו יד בזמנים שהיה לי מחסור בעובדים, ראו את שיטת העבודה והבינו שיש פה פוטנציאל טוב לעסק, אז הם פתחו מכבסות בעצמם”, הוא מספר.
“נשאבתי בזכות אחי לעסק הזה של מכבסות”, מספרת גם אלומה מצרי. “פתחתי מכבסה משל עצמי, תחילה ברמת גן ואחרי כן בשכונת המשתלה בתל אביב. אני אוהבת את האינטראקציה עם אנשים, התחושה שאתה עושה בשבילם משהו שהם לא יכולים לעשות בשביל עצמם, לשמוע אותם מספרים את סיפור חייהם, להיות להם אוזן קשבת בזמני שמחה וקושי. זה נותן לי סיפוק”.
בתקופת הקורונה, כשהעסק של אלומה נפגע, אחיה ינקל’ה עודד אותה להמציא את עצמה מחדש. “הוא ידע שיש לי חלום ישן להקים מכבסה ניידת, שנוסעת ממקום למקום בתל אביב”, היא מספרת. “היא זכתה להצלחה בזמן קצר”.
עד כמה העובדה שאתם באותו מקצוע מקרבת ביניכם?
ינקל’ה: “זה מאוד קירב אותנו, אנחנו מנסים את כל שיטות הכביסה החדשות על הבגדים שלנו בבית, מקיימים דיונים על זה וגם מושיטים יד זה לזה מול ספקים וסחורה, כשמישהו מאיתנו נתקל בבעיה בעסק שלו. אנחנו אומנם לא באותו עסק, אבל אנחנו עדיין משפחה”.
אלומה: “זה חלק מהשגרה המשפחתית שלנו, אנחנו בדנ”א משפחה חולת ניקיון, אז לדבר על זה גם מחוץ לשעות העבודה – מאוד מקרב אותנו”.
“אין מפגש משפחתי שלא מסתיים בשיחה על דיונים ועל תיקים”
משפחת פריי שעוסקת בעריכת דין
בעקבות האח הבכור משה פריי, שבחר בתחום של עריכת דין, גם שני אחיו הקטנים, יגאל וארי, פנו ללימודי משפטים והפכו לעורכי דין. אחיהם הנוסף אומנם אינו עורך דין, אך עובד במשרד עורכי דין. “הגעתי לתחום של עריכת דין מתחום הביטוח, שזה תחום שאבא שלנו עסק בו”, מספר יגאל פריי. “תחום הביטוח תמיד השיק לתחום המשפטים, וכיוון שהתחום המשפטי קרץ לי, אחרי שאחי משה הפך לעורך דין – הבנתי שגם אני רוצה. כיום אני עורך דין לעניינים של נזקי ביטוח ותאונות”.
“אני צעיר מיגאל בשבע שנים והתחלתי כמוהו לעבוד באותה סוכנות ביטוח שאבא שלנו עבד בה”, מספר ארי. “כשמשה ויגאל הפכו לעורכי דין, החלטתי גם אני ללמוד משפטים”.
ממה נובעת הזיקה שלכם לתחום?
יגאל: “אנחנו משפחה פולנית, אז אתה צריך להיות או רופא או משפטן. כיוון שאנחנו פחות מתחברים לרפואה, אופציית המשפטים הייתה יותר קורצת. אבל אם נדבר ברצינות, זה מקצוע מכובד. בגלל שאני חי את בתי המשפט, זה מושך אותי ומלמד אותי”.
ארי: “הגעתי לזה מלראות את אחיי הגדולים כעורכי דין, וזה חלק מההערצה שלי כלפיהם”.
עד כמה העבודה נוכחת במפגשים ביניכם?
ארי: “אין מפגש משפחתי שלא מסתיים בשיחה על דיונים ועל תיקים. יוצא לנו גם להופיע זה נגד זה בבתי משפט, אז אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה באולם המשפטים ומחוצה לו. כמעט אין אירוע משפטי שאנחנו לא נפגשים בו”.
יגאל: “אתה צריך לראות את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית, הדברים עולים וצצים כל הזמן. בהתחלה זה היה קצת מוזר להופיע באולם מול אחי, אבל כשאתה שם את הדברים בצד ומייצג לקוח, זה לא מעניין אותי אם אני מול אחי”.
“אני מחווה דעתי על השירים של הוריי, והם מחווים דעתם על שלי”
משפחת היימן שעוסקת במוזיקה
משפחת היימן היא אחת המשפחות המוזיקליות הידועות והאהובות בישראל: המלחין נחום (נחצ’ה) היימן ז"ל נחשב לאחד המלחינים המשפיעים ופורצי הדרך בזמר העברי; ובתו, סי היימן, נחשבת לאחת מחלוצות הרוקנרול הישראלי. מנישואיה הראשונים למוזיקאי רן עפרון נולד בנה, המוזיקאי תומר עפרון, ומנישואיה השניים לרועי שוחט נולד בנה השני, המוזיקאי יהלי היימן שוחט.
“גדלתי לתוך בית של מוזיקאים, גם מצד אבא וגם מצד אמא, אבל התחלתי לנגן בגיל יחסית מאוחר, 17, כדי להרשים בחורה”, מספר תומר עפרון. “למדתי לנגן את ‘עונות’ של אביב גפן והמשכתי עם הגיטרה והתחלתי לכתוב ולהלחין שירים”.
זה לא עניין אותך לפני כן?
“אהבתי נורא להאזין למוזיקה, הלכתי להופעות וחייתי בתוך בית כזה, אבל לא חשבתי לפתח קריירה כזו. רק מגיל 17 דבק בי העניין הזה”.
סי, מה חשבת על כך שבנך נכנס לעולם המוזיקה?
“זה שימח אותי מאוד לראות אותו יושב בחצר ומנגן עם חבריו, ואז חוזר בימי שישי מהתותחנים ומנגן ושר. אף פעם לא הייתי במקום של להגיד לו: ‘למה בחרת במקצוע הזה?', ‘כן תבחר’, ‘אל תבחר’. רציתי להיות איתו כאמא בכל צעד שהוא יבחר בו”.
תומר, מהם הטיפים שקיבלת מההורים?
“לבחור מקצוע אחר. סתם. להציג לאבא ולאמא את מבנההשיר ולהתייעץ איתם. אני מחווה את דעתי על השירים שלהם, והם מחווים את דעתם על שלי. לגבי סבא, פחות התייעצתי איתו על שירים, בעיקר שמעתי הרבה מסיפוריו על המוזיקה שלו”.
היימן מציינת כי בנה הצעיר, יהלי, כיום בן 21, החל לנגן בגיל 11 והקים כבר אז להקת רוק. “הוא מאוד מעורה בכל התעשייה הזו ומשדר אומץ והתנסות ללא חת”, היא אומרת.
איך ההרגשה לחיות בתוך משפחה מוזיקלית?
תומר: “זה דבר נורא מיוחד. אני מוקף בהמון אמנים (דודתו של תומר, אחותו של אביו רן עפרון, היא ליהי חנוך, אשתו לשעבר של שלום חנוך – ד”פ). אתה צריך מצד אחד להתעסק בעצמך וביצירה שלך, ומצד שני להכיל את היצירה של שאר בני המשפחה. זה ריקוד כזה שכולם צריכים לרקוד עם כולם, ככה זה מרגיש לי”.
סי: “כולנו מראה אחד לשני. היה שלב בקורונה שכתבתי שיר בשם ‘רצה קדימה’, ותומר נכנס הביתה, שמע משפט מהשיר ואמר: ‘אמא, מספיק לי לשמוע משפט כזה, וזה גורם לי לרצות לשמוע את כל השיר’. זה מסוג הרגעים שאני אומרת לתומר: ‘הצעדים שאתה עושה מצטברים ויסתדרו’, והוא אומר לי: ‘אני לומד ממך את העומק’. יותר מהמוזיקה שלי, תומר ראה את הדרך שלי. הוא ראה אמא נלחמת”.
בימים האחרונים שחרר תומר את אלבומו החדש, “הגעת חדש”, כשמי שמנגנת במפוחית ועושה קולות בשיר הנושא מתוכו היא אמו סי. “זה אלבום שמביא סיפור של שלושה דורות: יש שם מנגינות ששאבתי להן השראה מסבא נחצ’ה, מנגינות ששאבתי להן השראה מאמא ואבא ושירים שמביעים את הסגנון שלי שהוא פולק־רוק”, הוא אומר.
“בשולחן שבת יש דיונים חינוכיים על כל מיני סוגיות”
משפחת וקסלר שעוסקת בחינוך
הרב משה צבי וקסלר הוא ראש ישיבת בני עקיבא קריית הרצוג בבני ברק. את דרכו בעולם החינוך החל בכיתה י’ כמדריך בבני עקיבא. “כבן להורים שורדי שואה, בער בי לעשות משהו בעל משמעות, ובכיתה י’ החלטתי שאני רוצה לעסוק בהוראה”, מספר הרב וקסלר. “לאט־לאט הגשמתי את זה והתקדמתי ממחנך למנהל ישיבת בני עקיבא”.
לרב וקסלר יש שישה ילדים, שחמישה מתוכם עוסקים בהוראה, כמו גם בני זוגם. “הבית סבב סביב החינוך כל הזמן, וכנראה הילדים שלי ספגו את זה”, הוא אומר. “השליחות הראשונה שלי בהוראה בבני עקיבא הייתה בשווייץ. גרנו שם בפנימייה, וזה משהו שהוטמע כנראה גם בילדים”.
בתו של הרב וקסלר, מירב מס, היא מחנכת כיתה י’ באולפנת בני עקיבא נריה.
“עשיתי מסלול דומה לשל אבא שלי”, היא מספרת. “התחלתי הדרכה בבני עקיבא והבנתי שזה הכיוון שלי בחיים. ראיתי את השליחות ואת מסירות הנפש של אבא בבית, והוא שיתף אותנו בשינויים וביוזמות. זה דבק בכולנו. הוא הפך את כולנו לחלק מהעשייה שלו, וזה השפיע עלינו, על הרצון לקדם כל ילד וילד”.
עד כמה העיסוק המשותף מקרב ביניכם כמשפחה?
מירב: “אנחנו מתייעצים הרבה אחד עם השני. כשאני פוגשת סיטואציות מורכבות, אני אתייעץ עם אבא שלי והאחים שלי. בשולחן שבת יש דיונים חינוכיים על כל מיני סוגיות של איך להתנהג עם התלמיד הזה והזה ואיך לעזור. זו שותפות”.
משה: “בעבר הילדים נהגו לומר שהם גאים בזה שאביהם הוא ראש הישיבה, ואילו היום אני אומר שאני גאה בזה שהילדים שלי מחנכים, מנהלים ומרצים. יחסי המשפחה לא מושתתים רק על זה, אבל יש לזה נוכחות רבה בבית. תמיד הסברתי לילדיי כמה חשוב לכבד את התלמידים בדיוק כמו שאתה מכבד את עצמך. אלו ערכים שהיה חשוב לי להעביר הלאה. עכשיו גם הנכדה שלי הפכה להיות מורה לאנגלית, ככה שיש המשכיות לשושלת”.
“יש לנו שפה משותפת ומכנה משותף לעסוק בו”
משפחת פנחס־אחירון שכוללת ארבעה דורות של רופאים
ד”ר יקיר שרוף החל ללמוד רפואה פנימית בשווייץ בשנת 1918. בשנת 1951 עלה עם משפחתו ארצה והמשיך לעבוד כרופא. “היה ברור לי שאני רוצה להיות רופאה בעקבות אבא שלי”, מספרת בתו, ד”ר אידה סרובה פנחס, שתחגוג החודש את יום הולדתה ה־90. “זה היה מובן מאליו במשפחה שלנו. התחלתי ללמוד במחזור הראשון של בית הספר לרפואה בירושלים”.
צאצאיהם של שרוף ושל פנחס החליטו ללכת בדרכם, בהם ד”ר אסף אחירון, מומחה לרפואת עיניים ומנתח במרכזים הרפואיים של “עיניים - ד”ר לוינגר” בתל אביב ובבאר שבע, העוסק בניתוחי הסרת משקפיים וקטרקט. “שמו לי את המטרה להיות רופא עוד מיום שבחרו לקרוא לי ‘אסף’ (הרופא – ד”פ)”, צוחק ד”ר אחירון. “אתה נחשף לזה כילד, וזה בלתי נמנע. אמא שלי היא רופאה נוירולוגית, בדיוק כמו אמא שלה אידה, ואבא שלי הוא רופא נשים. דודה שלי היא רופאת ילדים ובנה, רופא ילדים גם הוא. אגב, גם הבת שלי, נילי, שהיא עוד בגן, זוכה לכינוי ‘הרופאה’ כי כבר יודעים שהיא מדברת רק על זה”.
אידה, היה ברור לך שהצאצאים ילכו בעקבותייך?
“לא, מה פתאום? הייתי צעירה. אבל התחתנתי עם רופא עיניים, והילדים חונכו על ברכי זה. היו בבית מכשירים לבדיקת עיניים וציוד רפואי, כך שזה היה ברור שמשהו מזה ידבק באסף. אצלנו בבית היה חשוב קודם כל שהילדים ילמדו רפואה, ואחרי זה שיעשו מה שהם רוצים”.
עד כמה הדיבורים על רפואה תופסים מקום בארוחות משפחתיות?
אידה: “אני מאוד גאה באסף, הוא רופא טוב מאוד ומקצועי, והעיסוק המשותף בהחלט מקרב בין כל המשפחה כי זה נותן לנו שפה משותפת ומכנה משותף לעסוק בו”.
אסף: “בהחלט זה מקרב, זה בדנ”א המשפחתי שלנו”.