25 שנים חלפו מאז ליל אסון המסוקים, 4 בפברואר 1997, שבו שני מסוקי יסעור התנגשו והתרסקו מעל שאר ישוב בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גולני לפעילות מבצעית במוצבי צה"ל שברצועת הביטחון בדרום לבנון.
73 לוחמים נהרגו באסון הזה, שנחשב לאסון הגדול ביותר בצה"ל, ושמונה נשים, חלקן עם ילדים קטנים, מצאו עצמן עם התואר החדש והכואב: "אלמנה". עולמן התרסק לרסיסים, ולאורך השנים הן נעו על הציר בין עיבוד האבל ובין איסוף חלקי הפאזל לתמונה משפחתית חדשה.
הבשורה הקשה תפסה את מור ממן, אלמנתו של רב סמל איתן ממן ז"ל שנהרג באסון, בגיל 24 עם תינוקת בת שנה וחודשיים. היא ואיתן ז"ל נפגשו בבסיסם הצבאי, שם היא שירתה כפקידה בטייסת והוא כמכונאי מוטס. הם נישאו באוקטובר 1994.
"קשה לי להגדיר את איתן ורק אומר שהוא אחד למיליון", היא אומרת כעת. "אין עוד אנשים כאלה. הוא היה הכי קרוב למושלם שאפשר. טוב לב, הערכה, יחסי אנוש, פרגון, תמיכה. אני לא מאמינה שאמצא מישהו כמוהו. זה לא יכול לקרות. אפילו לא מישהו שמתקרב אליו קצת. גם היום, לאחר 25 שנה, עדיין לא עיבדתי את האבל עד סופו ולא הגעתי למקום השלם שבו אפשר לחזור לזוגיות. לא שחררתי את איתן מעולם ולא עיבדתי את האובדן בשום צורה. הייתי ילדה בת 24, ילדה שמגדלת ילדה, ומה שחיפשתי זה לנסות לשרוד. עד היום אני ממשיכה כך".
לאחר האסון, ממן גידלה את בתה עדן ובהמשך נישאה מחדש. נישואיה הסתיימו לפני שנתיים לאחר כ־20 שנות זוגיות וילד משותף בן 13. "אחת הסיבות שבגללן המערכת הזוגית שלי קרסה היא הניסיון שלי לעבד את האבל", היא אומרת. "את לא יכולה לבנות זוגיות בריאה כשאת עדיין מוצפת באובדן. אז ניסיתי ומצאתי בן זוג שהכירו לי, למרות שלא יצאתי ולא חיפשתי. אבל בכל פעם האובדן גרר לא מעט מריבות וויכוחים. לא יכולתי להיות אני. חייתי בסוג של צביעות עם עצמי. חייתי כשחקנית כדי לנסות להיות הוגנת כלפי הצד השני ולשרוד את החיים".
"ניסיתי להסתיר את הכאב ולהיות מי שאני לא. היום אני מבינה שזו טעות לחיות בהדחקה. נכנסתי למערכת זוגית חדשה כדי לנסות לשרוד את החיים, ובדיעבד אני מבינה שזה אחד הדברים הכי לא נכונים שעשיתי. לא נכנסתי אליה בריאה ושלמה, אלא רק כדי לנסות לשרוד ולהמשיך לחיות איכשהו".
איפה האבל שלך פגש את הקשר?
"הייתי קוראת לבן הזוג 'איתן' המון פעמים, היה נפלט לי כי איתן כל הזמן יושב לי בראש. הוא נעלב מזה כמובן. בהתחלה הוא ידע להכיל את זה בצורה סבירה, אבל מה שהכי שבר אותי הוא ימי הזיכרון והאזכרות. זה השפיע עליי, ולא משנה כמה שנים עברו. היה לו קשה לתת לזה מקום. זה גרם לי להבין שאני רוצה להמשיך להתאבל על איתן ולתת לו מקום וכבוד בחיי".
"ביליתי שעות בבית העלמין מדברת אל איתן ולעתים הסתרתי את זה מבן זוגי כדי לא להוסיף שמן למדורה. היום אני עובדת על המקום הזה ומתאבלת. אני ממש חיה את איתן ומרגישה אותו. אני יכולה לכתוב לו ולבכות לו, מה שהרבה זמן לא עשיתי כדי לא לגרום לצד השני לאי־נוחות. איתן היה משוש חיי והאוויר שנשמתי, והקושי אדיר. כל הזמן אמרתי: איך את לא משחררת, גם אחרי 25 שנה, ותמיד שמרתי את זה לעצמי".
הקשר שלה עם משפחתו של איתן ז"ל נמשך עד היום. "כנראה שאני יותר חזקה ממה שאני חושבת, אבל אם היה לי אומץ הייתי בוחרת להיות עם איתן ולא להיות פה", היא מודה. "לפעמים הקושי כל כך משמעותי שאתה אומר אין לי כוחות להמשיך. הגעגועים אליו הם משהו מלחיץ מאוד. זה מביא אותי לחוסר אונים נוראי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה ללכת לדבר איתו בבית העלמין".
התמונות התעופפו
גלי ראובן, אלמנתו של רב סמל גל מייזלס ז"ל שנהרג באסון, הכירה אותו בגיל 15 בבני עקיבא. לאחר שבע שנות חברות וזוגיות, מתוכן שנתיים של נישואים, היא מצאה עצמה אלמנה בת 22. "זה תופס אותך פתאום", היא מספרת. "בהתחלה ביומיום, את שוטפת כלים וקולטת פתאום שגל איננו. המוח לא מצליח לתפוס את זה. הריק הזה בסעיף 'בעל' הוא מלא אצלי. יש לי חיים שלמים ומלאים של זיכרונות, של חוויות מתקופה אחרת".
בליל האסון השלים מייזלס ארבעה חודשים בתפקיד חדש כטכנאי טנקים. הצבא והתרומה למדינה היו כל עולמו. פרט מצמרר במיוחד הוא העובדה שלקח את אלבומי החתונה איתו לקראת העלייה ללבנון. אצל ראובן, שנשארה בדירתם בקצרין, התעוררו תחושות בטן. "אני מאמינה שהנשמה ידעה שזה הולך לקרות. היו כל מיני סימנים באותו יום", היא מספרת.
"בבוקר שלפני הוא סיפר לי על כל אחד מהחיילים בצוות, מיהו ומה הוא בשבילו, ובשבעה אנשים לחצו לי את היד ומצאתי את עצמי מכירה אותם והיה לי מסר לכל אחד ואחד מהם בהתאם למה שגל אמר לי באותו בוקר. בעצם בשעה שבה גל נהרג, מצאתי את עצמי צופה בקלטת של החתונה. מי רואה את הקלטת כמעט שנתיים אחרי? כשהוצאתי אותה הייתה כבר פריצה בחדשות. הדיווח דיבר על מסוקים שחזרו מלבנון, אבל אני ידעתי שזו טעות ושגל איננו. אין לי הסבר לכך".
במהלך השבעה גילתה ראובן שגל לקח איתו את אלבומי החתונה. חבר שהיה בזירה סיפר שראה את התמונות מתעופפות. "בשבעה אנשים אמרו לי: 'את יפה, חכמה, את תתחתני'", היא מספרת. "והמוח כאילו יודע את זה, אבל הרגיש לי מוקדם מדי לדבר על הדברים. זה היה קשה כי כולם התחתנו וחברות התחילו ללדת, והלבד מאוד קשה. חודשים ביכיתי את העובדה שאין לי ילדים ממנו. זה הרגיש החמצה עצומה".
בהמשך הכירה ראובן את שיקו, בעלה ואבי ילדיה היום. "הוא היה בחתונה שלנו מהצד של גל, הכיר את אחיו", היא מספרת. "הוא גם הגיע לשבעה. אמא של גל, האצילית והמדהימה, אמרה לו: 'אתה מתאים לגלי' כי יש להם קווי אופי דומים. שניהם עם שמחת חיים ואוהבי אדם. היא רמזה לו בעדינות. כיום אנחנו כבר 23 שנה נשואים עם ארבעה ילדים, שניים מהם חיילים בעצמם. למדתי לשחרר את החרדות בהיבט של הצבא ולאפשר להם לבחור".
כמה מקום תופסת הנוכחות של גל ז"ל בחיי היומיום?
"זה תופס מקום מאוד טבעי כי אנחנו בקשר מצוין עם המשפחה שלו. הילדים מאוד אוהבים אותם. אני יכולה להיזכר במשהו שקשור לגל ולספר לילדים. ביום הזיכרון הם מספרים עליו בטקס בפעילות של התנועה באופן הכי טבעי ומציגים אותו כ'בעל הראשון של אמא שלי'. אני יודעת שיש אלמנות שעושות סגירה ופותחות דף חדש, אבל אני תמיד ידעתי שכשאתחיל חיים חדשים, זה תמיד יהיה עם המשפחה של גל, בתמיכתם ובאהבתם. זכיתי בבעל שמכיל ותומך בזה ומגיע לכל הטקסים".
זה בטח לא תמיד פשוט.
"נכון, אבל הכל תמיד היה על השולחן מההתחלה. בשנים הראשונות הילדים שאלו שאלות מאוד קשות שאין עליהן תשובות, כמו: את מי את אוהבת יותר - את אבא או את גל? ואין על זה תשובה. גל נהרג בתחילת הדרך, באידיליה, כל העולם היה לפנינו עם אהבה טהורה של נעורים. זה לא בר השוואה. עניתי להם שגל היה גל, ואבא זה אבא. יש לי חיים מלאים וטובים והתחתנתי באמת טוב. לא כל האלמנות מצליחות בפרק ב', זה לא פשוט לסחוב אותנו. הבעלים צריכים להיות מאוד מיוחדים. בתחילת הדרך חלמתי על גל ולספר לשיקו בבוקר על מה שחלמתי - זה לא עניין פעוט. אבל הוא מלא ביטחון ולא ניסה להיכנס לנעליים של מישהו אחר. כבר בדייט הראשון הוא אמר לי משפט של יגאל אלון: 'אדם ללא עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. בחרתי לספר על גל ולשמור עליו, אבל בחרתי בחיים".
בתוך הכאוס
סא"ל משה מועלם היה ההרוג הבכיר ביותר באסון ושירת כמפקד מוצב הבופור בשעתו. "החיים של כולנו הוסטו ממסלולם באותו לילה", אומרת אלמנתו, ח"כ לשעבר שולי מועלם־רפאלי. "הייתה תחושה שהפאזל הסתדר, החיים נכנסו למסלול, מועלם היה במקום שלם ומאושר, ופתאום כל הפאזל התנפץ, והחלקים עפו לקיבינימט. ומאז אנחנו בונים את הפאזל הזה מחדש. אני זוכרת את הרגע הזה, שבו הילדות ישנו, וקיבלתי טלפון מאחי שגר במעלות וידעתי בפנים שהבעל שלי נהרג".
"אחרי דקות ספורות התקשר עמירם לוין, מפקד פיקוד צפון, שהיה בקשר הדוק עם מועלם, ואמר לי שקרה אסון ושאף אחד לא ניצל. הוא שאל אותי אם מבינה מה הוא אומר לי ואם יש מישהו בבית. אני זוכרת שסגרתי את הטלפון ואמרתי לעצמי בקול: מועלם נהרג ואת בוחרת לחיות. בתוך הכאוס נולדה בי הבנה שאני בוחרת כיוון".
איך בישרת את הנורא מכל לילדות בנות 5 ו־3?
"בבוקר דיברתי איתן, אמרתי שקרה אסון והסברתי שמי שמת - לא נראה אותו יותר, אבל נוכל לדבר אליו ולחשוב עליו. בחרתי שהבנות כן יהיו בלוויה ובטקס הפרידה. גם לילדים מגיעה סגירה, הם חלק מהאובדן הבלתי נסבל. אף אחד לא דמיין שמועלם ימות אי פעם. כבר בשבעה אמרתי שאני לא רוצה לאבד את האופטימיות שלי. ברור לי ששנייה לפני מותו הוא ידע שחי חיים שלמים והצבא היה השליחות שלו. הידיעה הזו נותנת המון כוח. נקודת האור הכי גדולה היא הבנות שלי. אני מודה לאל שילדנו שתי ילדות, שהן ההמשכיות שלו בעולם, כי לרוב החיילים באסון לא היו ילדים".
שש שנים וחצי לאחר מותו של מועלם ז"ל, שולי פגשה את ד"ר אלי רפאלי, אב לשלושה. השניים נישאו וביחד הביאו שתי בנות משותפות. "מבחינתי, הבחירה בחיים היא בכל הממדים", היא אומרת. "היה לי ברור שאני פועלת כדי שתהיה לי זוגיות שנייה. הייתי צריכה זמן לתהליכים שלי ולהיות מסוגלת להרפות. אחרי שנתיים וחצי התחלתי להיפגש עם בחורים, ובמקביל קיימתי חיי משפחה מלאים לבנותיי. נקודת השינוי עבורי הייתה אחרי חמש שנים, אז הרגשתי שאני מתחילה לשחרר אותו".
כמה הוא נוכח בחיי המשפחה החדשים?
"הוא מאוד נוכח פה. מדברים עליו הרבה סביב האירועים, ופחות בימים רגילים. קוראים לנו משפחת מועלם־רפאלי כי לי היה ברור שצריך לחבר. תמיד שאלו אם לא מפריע לאלי שאני מדברת על מועלם, אז לא, לא הפריע לו. הוא לא התיימר להחליף את מועלם ותמיד אמרתי לבנות: יש לכן אבא, מועלם שנהרג, ואנחנו אוהבים אותו תמיד. אלי נתן לכן בית ואבהות ואכפתיות ואהבה. לא מחפשים תחליף. זה לא תמיד היה קל, היו כאבים לכולם, והיו נקודות שצריך להתעלות מעליהן, אבל יש פה חיבור מאוד חזק בתוך המשפחה. בסוף אנחנו נשואים כבר 18 שנים, שזה פי שניים ממה שהייתי עם מועלם. בסוף החיים מנצחים ביומיום".
רעיה אפנר - מחויבים לזכרם
לציון 25 שנה לאסון, התקיים ב־25 בינואר טקס ויום עיון, ביוזמת העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים, בהשתתפות המשפחות, בתי ספר ומכינות ובנוכחות הרמטכ"ל. חללי אסון המסוקים מהווים חתך של החברה הישראלית - יהודים, דרוזים וערבים, חילונים ודתיים, ותיקים ועולים חדשים.
כשעוסקים בהנצחה, ובמיוחד בהנצחה חיה, השאלה הראשונה היא מיהו קהל היעד. לנו היה ברור שהנצחה זו חייבת לדבר אל ועם הדור הצעיר. יום העיון העוסק בסוגיות שבין צה"ל לחברה הישראלית מפגיש מדי שנה, כבר 22 שנים, תלמידים, חיילים, וחניכי מכינות קדם־צבאיות עם האנשים המובילים את רוח הדברים בצבא, בתקשורת ובחברה הישראלית לשיח ודיון בגובה העיניים.
השנה, במלאת 25 שנים לאסון המסוקים, עסקנו בקשר בין שותפות, אחריות וזיכרון מתוך הכרה שכולנו מחויבים לזכר הנופלים. הם נהרגו בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון, ואנחנו מחויבים לעשות ככל שביכולתנו כדי שהחברה שלמענה נהרגו תהיה חברה מתוקנת.
בדברים שנשאתי בטקס האזכרה, אמרתי בין היתר: "בבוקר שלאחר הלילה הנורא פתחתי את העיתון והבנתי בחוסר רצון שצורפתי למשפחה חדשה. אנחנו משפחה גדולה ומתרחבת כבר 25 שנה. כמו בכל משפחה, לא תמיד התנהלו היחסים בה על מי מנוחות, אבל אני כל כך גאה במשפחת אסון המסוקים.
ידענו להתעלות על כעסים ומשקעים, וביחד בנינו בחומר וברוח את זיכרון אהובינו... אנחנו, דור ההורים, לא נעשות ונעשים יותר צעירים, אבל ברור לנו שהאחיות והאחים ימשיכו לעסוק בדרך המורכבת של שימור הזיכרון. דרך חיה של עשייה שיש בה ערך. בעינינו זו הדרך הנכונה והראויה להחיות את זכר אהובינו. באמונה ובתקווה שבכך נוכל לתרום את חלקנו לקיום צבא וחברה הראויים להקרבה של כל כך הרבה חיים צעירים".
הכותבת היא יו"ר העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים. בנה, סמ"ר אבי אפנר נהרג באסון.