אלבום בולים, ברכת יום הולדת, הקדשה בספר וכובע גרב הם רק חלק מהפריטים שנמצאו בארון חפציו האישי של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, וכיום מעטרים את מסדרונות מרכז רבין בתל אביב. לרגל 100 שנים להולדתו, צללנו לאותם חפצים, הלקוחים מתקופות מוקדמות יותר של חייו, בניסיון להתחקות אחר צדדים פחות מוכרים שלו.
מרכז יצחק רבין הוקם בשנת 1997 במטרה להנציח את זכרו ופועלו של ראש הממשלה שנרצח ולבחון את הלקחים שעל החברה הישראלית להפיק מהרצח, מנסיבותיו ומהשלכותיו. "כשבנינו את המוזיאון אני מאוד הסתייגתי מלהציג פריטים אישיים", מודה ד"ר נורית כהן ממרכז רבין. "לא הבנתי את הכוח האדיר שלהם אז, אבל מהרגע שהמוזיאון נפתח וראיתי איך מגיבים אליהם, כל טיעוני הנגד שהיו לי נגד הדבר הזה התבטלו. ראיתי עד כמה זה מחבר ומעניק ממד אישי. ניתן לספר סיפור דרך המון מילים, אבל החפצים פותחים צוהר לרגעים יותר אישיים, והם עושים חיבור שאמצעי תצוגה אחרים מתקשים לעשות".
החפצים האישיים במרכז נתרמו על ידי דליה רבין, בתו של יצחק רבין, שלדבריה, לא היססה לתרום את חפציו של אביה למרכז בידיעה כי הם יקרבו את מאות אלפי המבקרים במקום לאיש הפרטי שהיה. "החפצים מעידים על אדם שהחומרנות הייתה רחוקה ממנו, שחייו היו שירות לעם ולמדינה", היא אומרת. "הם חושפים גם פן אישי - את תחביביו, את אהבתו לצילום, את כתב ידו היפה".
נעדר נוכח
החפצים האישיים מוסיפים נופך אחר לדמותו של רבין, שמוכר בעיקר בזכות שלל התפקידים הבכירים שמילא במדינה לאורך הקריירה הצבאית והפוליטית - מפקד גדוד בפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארצות הברית וכמובן ראש ממשלה. "רבין נרצח לפני 26 שנה, אבל בהמון מובנים הוא עדיין נוכח בחיים שלנו, כאילו הוא עדיין כאן", אומרת ד"ר כהן. "כמעט לא עובר שבוע מבלי שעולה אזכור שלו בכל מיני כיוונים. הוא נעדר מאוד נוכח בחיים שלנו".
בין הפריטים האישיים במרכז בולטת ברכת יום הולדת שקיבלו הוריו, רוזה ונחמיה, לרגל הולדת בנם בכ"ח באדר תרפ"ב (1.3.1922). הברכה התפרסמה בעיתון "קונטרס", ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה. "היה זה עיתון חשוב מאוד ביישוב היהודי המתפתח, עיתון של תנועת הפועלים", אומרת ד"ר כהן.
"בפרסום רואים שדמויות מרכזיות ביישוב הצעיר מברכות את הוריו של רבין. ניתן לראות כיצד הן מברכות אותו שיגדל להיות פועל. זאת הייתה השאיפה, זה היה היהודי החדש, יצרן וחזק שיודע להגן על עצמו. הוריו של רבין שירתו את הציבור ועסקו בביטחון ובחינוך. לא היה שום תחום בחיי היישוב שהם לא היו מעורבים בו. המודל שראה בבית היה מאוד דרמטי עבורו. כסף למשל מעולם לא היה דבר משמעותי, אלא רק שירות הכלל. החלום שלו היה להיות מהנדס מים, הוא חשב שזאת בעיה אקוטית שהיישוב חייב למצוא לה פתרון כדי להמשיך ולהתפתח. הוא קיבל מלגה ללמוד בברקלי, אבל כמובן שהאירועים הביטחוניים מסביב הסיטו אותו מהמסלול הזה".
בין החפצים נמצא גם אלבום הבולים של הילד יצחק רבין. "אוסף הבולים של רבין יכול ללמד אותנו על תחביבי התקופה", אומרת ד"ר כהן. "על הילדים של אותן שנים שרצו להגיע ולגעת בעולם הגדול שהיה מאוד רחוק ובלתי מושג עבורם".
אחד החפצים המסקרנים הוא ההקדשה שכתב הסופר והמשורר חיים גורי לרבין על עותק של ספרו "עד עלות השחר" (1950), שתיעד את הקרבות לשחרור הנגב: "ליצחק, הרע והמפקד, באחווה פלמ"חית". בילדותו למד רבין במשך שמונה שנים בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב ושנתיים נוספות בבית הספר בקיבוץ גבעת השלושה. לאחר מכן החל ללמוד במחזור הרביעי של בית הספר החקלאי "כדורי". שם פגש לראשונה את התלמיד חיים גורפינקל, לימים המשורר חיים גורי.
כשכיתתו של רבין סיימה את לימודיה בבית הספר, כתב גורי למחזור היוצא ברכת הצלחה שהותאמה ללחן רוסי: "למחזור אוטונומי לדרך, ברכת השפשוף נשדר, די כרעתם, כרעתם הברך, שלוש שנים ויותר, כשתצאו לחיים ולדֶפֶק ותולידו בנים ובנות, תזכרו גם אותנו אליפים הדופקים מזרנים בלילות".
חפץ נוסף הוא מכתב שכותב רבין לאחר "השבת השחורה", 29 ביוני 1946, שבה ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות נגד היישוב היהודי. רבין, שבאותה עת עוד התאושש מתאונת אופנוע עם רגל שבורה ומגובסת, נעצר באותה שבת יחד עם אביו. "חודשים רבים שכבתי בבית בגבס, עד שהגיעה 'השבת השחורה', והצבא הבריטי אסף אותי מביתי וליתר ביטחון לקחו גם את אבי", סיפר רבין לימים.
"הובאנו קודם ללטרון ואחר כך למחנה המעצר ברפיח. שם ביליתי חמישה חודשים ואולי יותר. אבי היה אז כבן 60 ומעלה, ותנאי המעצר לא היו נוחים ביותר - ישנו באלונקות והאוכל היה דל, לפחות בשבועות הראשונים. הייתה לי הרגשה שהנה בגללי יושב אבי במעצר. אומנם שחררו אותו כעבור שלושה שבועות, אבל בשבועות האלה חייתי בהרגשה קשה. מה שהקל עליי קצת היה העובדה שדווקא אבי מקבל זאת כדבר טבעי ומובן מאליו, דבר שצריך לעשותו למרות הקושי, למרות הסבל שהוא גורם. מבחינה זו, בעצם ישיבתנו יחד באותו מחנה מעצר מצאתי כעין סעד בהרגשתי הלא טובה. כל התנהגותו, כל מה שהוא עשה, היה מכוון רק לדבר אחד - להקל עליי אם הדבר מציק לי. את התקופה הזאת לא אשכח אף פעם".
"חלק מהפריטים מראים שניצב כאן אדם שנולד לדור שבו ה'אנחנו' היה חזק מה'אני'", אומרת ד"ר כהן. "היה זה דור שהאמין בשירות למען דברים גדולים יותר מאשר ה'אני' הפרטי, והמשימה של הדור הזה הייתה ביטחונית. לכן רבין בסופו של דבר בחר בזה".
הדמיון הפליג
מאחורי הפריטים כובע גרב ותרמיל מימי הפלמ"ח ניצב סיפור שירותו של רבין בארגון. עוד במהלך לימודיו הצטרף רבין לארגון ההגנה, ובשנת 1941 היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. עד מהרה ביצע את הפעולה המבצעית הראשונה בחייו. "בסוף מאי 1941 הגיעה ההוראה המיוחלת: להתייצב למחרת בקיבוץ עין המפרץ", תיאר רבין לימים.
"התרכזו כ־20 חבר'ה - נבוכים ואינם יודעים את מטרות ההתכנסות. בחדר התרבות נקבצו כל גדולי הדור של ההגנה: משה דיין, יצחק שדה, יעקב דורי, דוד הכהן, מאירקה דוידזון מאילון, דן רם מחניתה. דורי פתח: 'בתאריך שטרם נקבע מתכוונים הבריטים לפלוש לסוריה ולהשתלט על סוריה רבתי, כולל לבנון תחת שלטון וישי, כדי לסכל כוונה משוערת של הגרמנים לפלוש לארץ ישראל ולמצרים מצפון ומדרום. מתוך היענות לפנייה הבריטית החליטה ההגנה לשתף פעולה עמם בכל אשר תתבקש'. התרגשות גדולה והתרוממות רוח היו בלבי: אני הולך להיות שותף לדבר גדול. הדמיון הפליג: שותפות למערכה בממדים גלובליים".
החוגר והדיסקית של רבין מספרים את סיפורו בחטיבת הראל. "אם הייתה לרבין מחשבה שבני דורו יילחמו, יקימו מדינה ואז יפרשו לחלומותיהם הקודמים, במלחמת העצמאות הוא מבין אחרת", מספרת ד"ר כהן. "במלחמה הזאת הוא נשבע לעצמו שהוא ימשיך לשרת בצבא שהוקם תוך כדי מלחמה וידאג לכך שצה"ל לא ימצא את עצמו לא מוכן למערכה שוב, כפי שקרה במלחמת העצמאות. הדור שלו שילם מחיר כבד, והוא נשבע לעצמו שהמציאות שבה חבריו מקיזים דם בדרך לירושלים יום אחרי יום, לא תחזור על עצמה. הימים האלה מחברים אותו באופן סופי לקריירה צבאית ומשאירים אותו בתחום הזה. יחד עם הפלמ"חניקים שפרשו והופרשו, ושהוא מחזיר לשורות צה"ל, ויחד עם יוצאי הצבא הבריטי - הם בונים את צה"ל כפי שאנחנו מכירים אותו היום".
שחזור הסלון של רבין, כפי שנבנה בתוך המרכז, מאיר צדדים אחרים באישיותו. בשחזור ניכר כי סלונו הפרטי צנוע וגדוש בספרים. לדברי ד"ר כהן, הסלון מביא לידי ביטוי תחביב שלו שחלק מהציבור לא הכיר: "הוא היה צלם חובב". בקצה הסלון, על מסך הטלוויזיה, מוקרן משחק הכדורגל האחרון שרבין זכה לראות. "היה זה משחק ליגה בין הפועל תל אביב להפועל בית שאן", אומרת ד"ר כהן. "מאז שהוא היה ילד קטן אהב רבין כדורגל ונהג ללכת למשחקים עם אבא שלו. הוא היה אוהד מאוד שרוף. באופן כללי, ספורט עניין אותו. אחרי כדורגל הוא כמובן אהב ושיחק טניס".
גם הסיגריות, מסימני ההיכר הבולטים של רבין, הן חפץ שמככב במרכז. "הוא היה מעשן כבד והוא תמיד אמר שלא הסיגריות יהרגו אותו, והוא צדק גם בזה", אומרת ד"ר כהן.
