"החוסר נמצא אבל העיסוק בטוב עזר לנו יותר מהדרך ההפוכה"

התרגשות וסולידיות אופפים את קולו של אורי בנקי בזמן שאנחנו מדברים על הבחירה בו וברעייתו מיקה, הוריה של שירה בנקי ז“ל, להשיא משואה בטקס יום העצמאות הקרוב. “הרגשנו ממש צמרמורת של התרגשות וגאווה כשהתבשרנו על הבחירה בנו“, הוא מספר. “אני לא יכול להשתמש במילה ‘שמחה’, כי השמחה פחות דומיננטית בהקשרים של שירה. אבל הייתה התרגשות“.

“מיקה ואורי בנקי הם סמל ליכולתו של היחיד לחולל שינוי, ולאחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו לפעול למען חברה ישראלית טובה יותר“, נימק שר התרבות והספורט חילי טרופר את הבחירה. “בהספד מעל קברה הם אמרו: ‘ננסה לשנוא פחות ולאהוב יותר, וכך נציע לכולכם’, ומאז הם מפנים את כוחם וליבם כדי לחבר בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. רבים מדברים על אחדות, מיקה ואורי בנקי עושים אחדות“.

ב־30 ביולי 2015 נרצחה בנקי בת ה־15 בדקירות סכין בידי ישי שליסל, חרדי קיצוני, במהלך מצעד הגאווה שנערך בירושלים. חודש לפני סיים שליסל לרצות עשר שנות מאסר בגין הרשעה קודמת בנושא דומה של תקיפה וניסיון לרצח במצעד גאווה קודם בירושלים שנערך ב־2005. על הרצח נידון למאסר עולם.

מתי הייתה השיחה האחרונה שלך עם שירה?
“אני זוכר היטב את השיחה לפני שהיא יצאה מהבית למצעד. דיברנו על כך שהיא הולכת למצעד הגאווה וביקשתי ממנה לעבור בבית אחרי המצעד ולפני הבייביסיטר שהייתה צריכה לעשות, כי החבר’ה שלי מהמילואים היו אמורים לבוא לעשות אצלי על האש ורציתי שהם יראו איזו ילדה יפה יש לי. וזהו, היא לא חזרה“.

מה הדבר העיקרי שהיא לימדה אותך?
“אספר לך סיפור. כמה חודשים לפני הרצח נסענו באוטו כל המשפחה, ולפני שיצאנו, מישהו אמר: ‘תתפללו שיירד גשם’, ואז אמרתי בצורה כנראה צינית או סרקסטית: ‘אצלנו המשפחה לא מתפללת’. ושירה העירה לי ואמרה לי: ‘אבא, זה לא יפה. יש אנשים שמאמינים וצריך לכבד אותם’. את זה אני לוקח איתי. את ההבנה שאני לא בונה את הזהות שלי בזה שאני שולל את הזהות של אחרים. זה לא עושה אותי חילוני יותר טוב בזה שאני לועג לאנשים דתיים או חרדים וזה לא עושה אותי הטרוסקסואלי יותר אם אני לועג להומוסקסואלים או לאנשים בעלי נטייה מינית אחרת וכן הלאה. שירה הייתה הילדה שלי, אבל בדיאלוגים איתה כנערה מתבגרת למדנו הרבה“.

סוג הכאב משתנה עם השנים?
“אני לא חושב. כל אדם שכול רואה את זה אחרת. אני לא מתחבר לאמירה שכאב נהיה יותר חמור עם השנים, כי זה לא נכון בעיניי וזה גם לא מנחם. הכאב פחות שורף עם השנים, אבל הוא לא נעלם. החוסר נמצא והגעגועים נשארים. לפעמים קיים התסכול, אבל שאלות כמו ‘למה זה קרה לנו?’, ‘איפה שירה?’ ו’למה אני לא יכול לדבר איתה?’ רק עושות את זה יותר חמור“.

“חייבים למשוך בחבל"

בשנת 2016, חודשים ספורים לאחר הרצח, הקימו מיקה ואורי, עורכי דין במקצועם, את עמותת “דרך שירה בנקי“, המקדמת פעילויות לקידום המתינות במרחב הציבורי, שמטרתה לעסוק בפעילות חינוכית־ערכית ולקדם מתינות במרחב הציבורי. “לאחר שהשבעה נגמרה ומיקה ואני נשארנו לבד בבית, הבנו שאנחנו לא ממהרים לשום מקום", הוא מספר.

"הייתה לנו התלבטות האם לקחת את האנרגיה הציבורית שנוצרה סביב סיפורה של שירה ולעשות איתה משהו, או שחוזרים ‘הביתה’, לקריירה, לבית ולילדים. התחושה שלנו הייתה שאנחנו לא יכולים להשאיר על הרצפה את כל האנרגיה הציבורית הזו, והתחלנו סוג של מסע בחברה הישראלית, פגישות עם הרבה מאוד אנשים טובים וחשובים ולנסות להבין אם יש לנו מקום לתרום, ואיך, ואם בכלל, כי זה לא בער בנו. ברמה האישית היינו שמחים להשאיר את הכל על הרצפה הקטנה ולחזור להמשיך לחיות את החיים שלנו בלי העיסוק הציבורי, אבל התחושה הייתה
שאנחנו לא יכולים להזניח את זה והתחלנו את הפעילות שלדעתי חשובה וערכית“.

עד כמה העיסוק בעמותה מסייע להתמודד עם שכול?
“זה לא. כל אחד מוצא דרך אחרת ואישית להתמודד. יש אנשים שמתייעצים, יש אנשים שמוקפים במשפחה ובחברים,. אנחנו זכינו בילדים, משפחה וחברים מאוד מחבקים ואוהבים, כמו גם הקריירות שלנו והתחביבים. אלו הדברים שעוזרים לנו להתמודד עם השכול. העיסוק בטוב עזר לנו יותר מהדרך ההפוכה. כמו שנכתב על הקבר של שירה: ‘מוטב ללמד את הטוב מאשר לגנות את הרע’. יכולנו להתעסק במשפט של הרוצח, בריב עם הרוצח ולהתעסק בשחור. יש אנשים שהחיים לוקחים אותם לשם, ואני לרגע לא שופט אותם, כי זה הכי אנושי והכי מובן - אבל לנו העיסוק בטוב עוזר יותר: לפגוש בנוער, לעשות דברים טובים – זה עוזר לנו“.

מה השינויים שהעמותה חוללה עד כה?
“כשעומד אדם על במה, וירטואלית או אמיתית, ואומר: ‘מוות להומואים, מוות לביביסטים, מוות למתנגדי החיסונים, מוות לשמאלנים, מוות לערבים’, אתה לא שואל אותו מה ההישגים שלו, כי אתה יודע בדיוק מהם: לעורר מדון, לפלג וליצור שנאה, תוך שהוא מייצר לעצמו תמיכה. באותה צורה אני יודע שכשאני עושה דברים שמעודדים את משיכת החבל לצד השני: לקבלה, לאחווה, לכבוד ולהערכה – אז אני יודע שזה עובד. כשאני מפגיש תלמידים חרדים וחילוניים לשלושה ימי לימודים יחד בגוש קטיף ובמרכז רבין, אז אני מרגיש את הביחד; כשאני מפגיש מורים יהודים, ערבים, דתיים וחילונים להשתלמות בירושלים; וכשאני מפיק סדרת פודקאסטים לזכרה של שירה עם אנשים שעשו דברים טובים למען אנשים אחרים - כל הפעילויות האלה עושות טוב. אני בטוח בכך“.

בתקופה כל כך טעונה במדינה, אתה מרגיש יותר את החשיבות של הפעילות?
“השנים האחרונות לא עושות חסד עם החברה הישראלית. השנאה וההסתה והדברים הנוראיים שעוברים פה רק מחזקים את התחושה שלי שחייבים למשוך בחבל. יש לנו מדינה צעירה מאוד ואני נפגש עם בני נוער וחיילים ומבין מהם את הצורך המשמעותי להשקיע בה, להפחית את המתחים ולהגדיל את קירוב הלבבות – לא במובן של מחיקת זהויות. זה בסדר שכל אחד יחשוב אחרת ויבוא מתרבות אחרת. אבל לא צריך להפוך את זה לשנאה ולהסתה“.

איך אתה, באופן אישי, מתמודד עם אנשים בעלי דעות חשוכות, עם אמירות מסיתות?
“דבר ראשון, כשיש לי מצב רוח טוב אז אני מציע להם חברות בפייסבוק ולפעמים זה מצליח לי. אבל אם אהיה רציני, אתן לך דוגמה. הרוצח של שירה, שאת שמו לא אזכיר כדי לא לתת לו את הכבוד הזה, בא בשם השנאה למצעד הגאווה. הוא התנגד למצעד בכל מאודו והמהות שלו הייתה לחבל במצעד הגאווה. והוא רוצח את שירה, ואנשים, רבים לצערי, מוחאים לו כפיים על שחיבל במצעד. אנחנו באבל נוראי ובחורבן נוראי. המצעד ששירה השתתפה בו מנה 5,000 אנשים והמצעד שנערך לזכרה בשנה שאחרי כן מנה 25 אלף אנשים. אם זה ה’הישג’ שלו, אז לא כל כך עובד. זה רק מעורר את הצד השני להסתת נגד. בדרך כלל אני מתמודד עם אנשים כאלה בהתעלמות או בשיחה עם חברים. אנשים כאלה הם בדרך כלל המיעוט“.

“קצת יותר מתינות"

מיד לאחר ההודעה על הבחירה בהם להדליק משואות, הגיב על כך הרב עמיטל בראלי, ראש ארגון “חותם“, בציוץ טוויטר במילה: להט“ביסטן. “האיש הזה אמר את מה שהוא אמר וזכה לכותרות ולרעש", אומר בתגובה בנקי.

"ח"כ לשעבר יהודה גליק, שלא נחשב כבעל חיבת יתר לקהילה הלהט“בית, פנה אלינו באופן אישי לברך אותנו על הזכייה אחרי שהוא גם בא לבית החולים בו שירה הייתה מאושפזת כדי להביע הזדהות. הוא כתב באתר 'כיפה' בתגובה לדברים האלה: ‘בבחירה בין עמיטל בראלי לבין אורי ומיקה בנקי, אין לי התלבטות, אני עם הבנקים! גם אם ייתכן שדעתי על הלהט“ב קרובה יותר לעמדתו של בראלי, אבל דרך ארץ קדמה לתורה וחשובה ממנה אלף מונים!’. זה פחות זכה לפרסום, כי זה פחות מעניין תקשורתית. אני מצדי מנסה להביא לקדמת הבמה את הצד הטוב“.

איך העמותה שרדה את תקופת הקורונה?
“ארגון שמבוסס על מפגשים ישירים בין אנשים נפגע באופן משמעותי בתקופה הזו, אז מה שאפשר היה לעשות בזום עשינו בזום ומה שנאלצנו לדחות – דחינו. זה בפירוש הקשה עלינו מאוד את הפעילות, כי היא בנויה על מפגשים. בפרספקטיבה נרחבת כולם נפגעו בקורונה, והפגיעה בנו הייתה יחסית קלה. באמצעות הזום הגענו לכמות נרחבת של קהלים מכל הארץ שלא היינו מגיעים אליהם במרחב הפיזי, אז היה גם פן חיובי בנושא הזה. השתדלנו להפיק את המיטב“.

לסיום, מה תאחל לחברה הישראלית לרגל יום העצמאות?
“אני מייחל לקצת יותר מתינות. כל הוויכוחים שיש בחברה, שהם חשובים ואני חלילה לא מזלזל בהם כי הם מתוך אמונה שלמה באמת של המאמינים בהם, נוגעים באמת חמקמקה ולכן עדיף להיות יותר ערבים וסובלניים זה כלפי זה, ולדעת לבחור בטוב ולא ברע“.