בדצמבר 1942 כבשו הנאצים את תוניסיה. הגרמנים השליטו מדיניות שפגעה קשות ביהודי המדינה. מוסדות הקהילה נסגרו, קנסות כבדים הוטלו על היהודים, רכוש פרטי הוחרם, וכ-5,000 גברים גויסו בכפייה להקמת מחנות וביצורים.
אבי, שהיה אז רק בן 5, היה נזכר בכאב כיצד נכנסו החיילים הגרמנים אל הבית, כשהם לבושים במדים אפורים ומגוהצים, דרסו במגפיהם הגבוהים חפצים אישיים, והחרימו את הרדיו ואת מכונת התפירה של אימו. עד מהרה נלקחו סבי חיים וציון, אחיה של סבתי, לעבודות בכפייה.
בחודשים הבאים חיה המשפחה בפחד ודאגה. החיילים הגרמנים הרבו לפקוד את בתי היהודים בחיפוש אחר גברים כשירים לעבודה, ומדי יום נשמעו סירנות עולות ויורדות, ירי פגזים ופיצוצים. השיטוטים ברחובות פסקו, חלונות הבתים כוסו ביריעות כהות, ואפלה ירדה על העיר כדי להתגונן מפני הפצצות בעלות הברית, שכוונו לעמדות הנ"מ שהגרמנים פיזרו במכוון בתוך שכונות אזרחיות.
במצב כזה היה קשה אפילו לצאת לקנות מצרכי מזון. ולא שהיה במה. קבלת תלושי מזון הייתה כרוכה בעמידה אינסופית בתור, או שניתן היה להשיגם בשוק השחור במחירים מופקעים. כעבור ארבעה חודשים הופיעו לפתע חיים וציון בבית. הם היו רזים, בגדיהם קרועים, פניהם עטורי זקן ושערם פרוע ומלא כינים. סבתי, קוקה, פרצה בקריאות שמחה ובכי. היא נתנה להם לאכול והרתיחה מים בכדי שיוכלו להתקלח ולנקות מעליהם את הזוהמה.
סבי סיפר שנשלחו לשדה נטוש, לא רחוק, שם ביקשו הגרמנים להקים מחנה השמדה. הוא סיפר על תנאי המחייה התת-אנושיים, על המזון המועט שלא ראוי למאכל אדם, על הרעב והמחלות שפרצו בקרב האנשים בשל היעדר תנאי היגיינה בסיסיים, ובעיקר על הפחד העצום מפני ההפצצות.
כיצד הצליחו להימלט? הוא סיפר שבשבועות האחרונים התרופפה שמירתם של החיילים, ובחסות הבאלגן שהשתרר באחת ההפצצות הקשות חמקו הוא וחבריו מן המחנה. ב-7 במאי 1943, יום שישי, התעורר אבי למשמע מצהלות שמחה. "המלחמה הסתיימה!", קרא אביו, וכל בני הבית פרצו החוצה בבגדי השינה שלהם. הרחובות המו אדם, נגינה וריקודים. שבעה חודשים של מצור, הפצצות וסבל הגיעו לקיצם.
עם יציאת הנאצים, רבים נהרו לראות את מחנה הכפייה שהוקם בסמוך, ועברו מאגף לאגף. אבי היה מספר איך התרשם למראה המקלחות. "אבא אמנם עבד קשה", חשב לעצמו, "אבל לפחות מקלחות יפות סידרו להם". כשראה את התנור הגדול, בעל ארבע הדלתות, אמר לאחותו "הנה אפילו תנור לאפיית לחם היה להם".
רק שנתיים מאחר יותר, כשצפו בני המשפחה בסרטי הזוועה שצילמו הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ, התגלתה בפניהם האמת המחרידה על אודות ייעודו של המחנה, ותוכניתם הבלתי נתפסת באכזריותה ובהיקפה של הנאצים עבור יהודי אלג'יר, מרוקו ומצריים. כמעט 80 שנה עברו מאז אותה תקופה אפלה בהיסטוריה, והנה אנחנו חיים היום במדינה יהודית ודמוקרטית, המבטיחה לכל תושביה כי זוועות השואה לא יחזרו על עצמן.
לכולנו יש חוב מוסרי כלפי אלו שנרצחו בשואה וסבלו מזוועות הנאצים – לזכור. לזכור שמאחורי המספרים, הבאמת בלתי נתפסים, היו אנשים עם פנים ומשפחה וחברים וקהילה ותקוות. לזכור, ולהנחיל את הזיכרון לילדינו - עלינו לוודא שהם יבינו, כאילו שמעו זאת מגוף ראשון, עד כמה הרסני הוא השילוב של שנאה תהומית, תעמולה שטנית ובורות שהביאו אנשים לידי ביצוע פשעים נתעבים, או לעמוד מנגד.
המורשת שלנו, שנושאת את דם קורבנות וניצולי השואה, מחייבת אותנו לפעול ללא ליאות לחיזוק חוסנה החברתי של מדינת ישראל. רק כך נבטיח ש"לעולם לא עוד".