כמעט 80 שנה חלפו מהיום בו הפכו אחינו, בני העם היהודי, לנרדפים, מחרפים את נפשם במחנות העבודה, הריכוז ובבורות הירי, רק כי היו יהודים. הצלקת הזו, גם ממרחק הזמן, לא הפסיקה לדמם לרגע. היום (רביעי), מציינים ברחבי הארץ את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולצד העדויות המחרידות ניצבת גם הבטחה - לא לשכוח לעולם את שאירע.  

מרסל מוסרי אירחה הערב בתוכניתה ב-103FM את הסופרת הלינה בירנבאום, שהייתה בת 10 כשהחלה המלחמה, ושרדה באומץ את התופת כדי להביא את סיפורה: "כשהגענו לכיכר השילוחים הגרמנים הוציאו מכונת ירייה וכיוונו אלינו. נהיה שקט ואבא חיבק אותי, את אחי ואת אמי, ואמא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי 'כל אדם מוכרח למות פעם, ואנחנו נמות עכשיו ביחד, אל תפחדי, זה לא יהיה כזה נורא'. לא פחדתי יותר, זה היה כל כך גדול, פה זה נגמר ואנו מביטים בעיניים בפעם האחרונה".

"כלום לא יותר חזק מתחושת הביחד. הייתי בת 13. בסוף הגיעה רכבת. בהתחלה אמי אמרה שנוסעים לעבוד בחקלאות, ידעתי שהיא משקרת. שהגענו למחנה, אמא שלי לא נכנסה למקלחת, ומאז אין לי אמא. זה היה הדבר הנורא ביותר שקרה לי. הגענו למקום שהפרידו גברים ונשים, עוד נשיקה, עוד חיבוק, לתמיד", סיפרה.

על הרצון להפוך את המראות הקשים לספר פרי עטה, שבהתחלה התקבל בביקורת רבה, אמרה: "בהתחלה סיפרתי לבודדים כשהגעתי לקיבוץ, ואז אמרו לי 'אל תספרי, זו בושה שלא התגוננתם'. הייתי בקיבוץ כדי ללמוד להיות כמותם, היינו הגלות המסריחה. זו הייתה אכזבה כל כך קשה בקיבוץ, גם איך ששמו את האוהלים שלנו למטה, למעלה היו רפתות וכשהיה גשם אז כל הבוץ נזל לתוכם. שאלו למה לא באנו קודם. לא הסכמתי עם העדויות במשפט אייכמן, דיברו רק על המוות, עוד חיינו כשמתנו ולא דיברו על זה בכלל, אלו חיים במלואו, זה מה שגרם לי לכתוב את הספר".

"כתבתי את מה שכתבתי, ואף אחד לא רצה את זה. אמרו לי 'את חושבת שמישהו ירצה לקרוא את זה?'. הייתה באמצע הכתיבה, מלאת ייאוש, ואז הזמינו אותי לראשונה בחיי לבית ספר יסודי, ופעם ראשונה סיפרתי אודותיי בפני קהל. התחלתי להגיד לילדים 'אני לא שום גיבורה, אני בדיוק כמוכם, הייתי ילדה קטנה מכם, ואספר לכם איך לא הרגו אותי'. נהיה שקט. אף אחד לא רצה לצאת להפסקה כשהיה צלצול", אמרה.

בהמשך, נזכרה הלינה בקול חנוק כי "ליד אזור המקלחת במחנה, לא ראיתי שיש סלקציה. הייתי הולכת אחרי אמא שלי. משאמי לא באה, גיסתי אמרה לי 'אמא איננה, אני אמא שלך עכשיו'. לא הבנתי כלום יותר. גיסתי הייתה כל עולמי באושוויץ ונהייתה שלד, רציתי להציל אותה. היא נראתה כמו רוח, הסתכלה עליי בעיניים גדולות כאילו היא נפרדת ממני וביקשה סליחה שהיא עוזבת אותי. הייתי לגמרי שבורה. האחראית על הבלוק הייתה טובה אליי ואמרה שתיקח אותי אליה, שבוע ימים לא אכלתי את חתיכת הלחם וישנתי עליו בלילה כדי שלא יגנבו לי ואביא לה. כשבאתי אליה היא הייתה כמו מתה, שמתי לידה את הלחם, היא פתחה את העיניים ואמרה 'באת אליי'". 

"גם כשהגרמנים כבשו וכבשו, למרות שקר, אתה קופא, הרגליים נפוחות, אתה שוכב על המדרכה, מכרו את הבגדים בשביל לחם, היינו בטוחים שהם מפסידים. תמיד סיפרתי, מאז שהם החלו לשאול אותי על המספר. שאלו אותי איפה אמא שלי, אמרתי שהרגו אותה במלחמה האנשים האלה", אמר.

בתגובה לשאלתה האחרונה של מרסל, אולי הקשה ביותר, אם היו נותנים לה לבחור להתחיל את חייה מחדש כיצד הייתה פותחת אותם, ענתה הלינה במספר מילים שלא מותירות עין אחת יבשה - "עם אמא ואבא, בנופש".