שנה לאחר אסון מירון: ההורים ששכלו את ילדיהם מדברים על הכאב שלא מרפה

ב־30 באפריל בשנה שעברה, לאחר שהוסרו הגבלות הקורונה, התכנסו המונים להילולת ל"ג בעומר במתחם הקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, מסורת שהפכה בעשורים האחרונים לאבן שואבת למאות אלפי משתתפים מהארץ ומהעולם. מאז אותו יום ההילולה הזו נצרבה בזיכרון הקולקטיבי כ"אסון מירון".

האסון הנוראי, האסון האזרחי החמור בתולדות המדינה, גבה את חייהם של 45 בני אדם, ו־150 גברים וילדים נפצעו בו. שנה חלפה ומשפחות ההרוגים עוד מנסות לרפא את הפצעים ולעכל ומבקשות שההילולה לעולם לא תיפסק, אבל שתהיה בטוחה עבור משתתפיה. ישעיהו פוגל מירושלים, שאיבד את בנו ידידיה אשר ז"ל באסון הכבד, מתאר את הרוח של מירון כמשהו שקשה להגדיר: "בל"ג בעומר מתנקזות לשם אנרגיות טובות ומתוקות. השירה שיש שם, השמחה והפסיפס האנושי שהמקום מושך אליו. אפילו אם רק נסתכל על 'משפחות מירון', אז נראה את אותו פסיפס, חסידים, ליטאים, אשכנזים, ספרדים, חרדים, דתיים ועוד ועוד".

רינה לוי, אמו של יוסף יהודה ז"ל, גננת ואם לעשרה מהיישוב רכסים, נוסעת מדי שנה להילולה במירון וכמו תמיד גם בשנה שעברה עודדה את ילדיה להגיע להר. "היו לי עשרה ילדים, נשארו לי שמונה, שיחיו, במירון איבדתי בן אחד ולפני 20 שנה איבדתי תינוקת", היא מספרת.
עבור יוסף יהודה ז"ל, בן 17 בלבד במותו, הייתה זו הפעם הראשונה בהילולה. "עד ללילה הזה הוא אף פעם לא נסע", מספרת אמו. "הוא אמר שהוא רוצה ללכת, אז עודדתי אותו ללכת, כמו תמיד, אמרתי לו 'יוסף יהודה, בוא מותק איתי', ואז הוא סיפר לי שהוא באמת מתכנן להגיע".

נסעתם ביחד?
"לא, הוא הגיע עם חברים וכבר בדרך לשם אפשר היה לראות שכולם אהבו אותו".

מה הכוונה?
"הם עצרו בדרך והוא איחר טיפה, אז הנהג אמר לו שאין מקום, אבל החברים התעקשו ואמרו ששמרו לו מקום מיוחד. לכן הנהג עצר והבן שלי עלה וכולם שרו לו 'ימים על ימי מלך תוסיף'. קוראים לו יוסף יהודה על שמם של שני מלכים".

ובמירון ראית אותו?
"לא ראיתי אותו, כי מתחמי הנשים רחוקים ממתחמי הגברים. הוא גם הגיע יותר מאוחר ממני".

בשעות שקדמו לאסון קיימה לוי תפילה אישית ושיחה שניהלה בינה לבין עצמה ובינה לבין אבא שבשמיים, כך לדבריה. "היה לי גילוי מיוחד", היא מתארת, "הקב"ה דיבר איתי ואמר לי 'בקרוביי אקדש'. ופתאום מהלב יצא לי המשפט 'בקרוביי אקדש' שוב ושוב".

סיגלית חברוני, אמו של יהונתן (יוסף) חברוני ז"ל, מחנכת כיתה ה' מדימונה, אומרת "ילדתי תשעה ילדים", ודמעות זולגות על לחייה. "כל הזמן יש טריגרים, כל הזמן. זה לא משהו שעובר. הבת שלי, אורטל, אמרה, 'אתה הופך לבן אדם אחר', ובאמת בשנה האחרונה היינו צריכים ללמוד את עצמנו מחדש, להמציא את עצמנו, לקבל, את הנפילות, את חוסר הוודאות. הפכנו להיות אנשים לא צפויים. אני למשל אדם מאוד מתוכנן ופתאום מצאתי את עצמי נופלת ומבינה שכל מה שתכננתי לא אפשרי לי עכשיו".

בליל ל"ג בעומר, לאחר שסיימה להדליק מדורה לבנה וחבריו בדימונה, נסעה למדורת תלמידיה בירוחם. היא מתארת לילה חברתי ונעים במחיצת בני משפחה, חברים ושכנים. אלא שלקראת 2:00 בלילה, כשהיא מתכוננת להיכנס להתקלח, בעלה, שהיה במיטה, סיפר לה כי קיבל שיחה מוזרה, שצעקו לו דרך הטלפון את המילים "חברוני" ו"מירון". "שאלתי אותו מה אמרו לו, אז הוא אמר לי שהוא לא בטוח", היא משחזרת. "מישהו התקשר ממספר שלא הכרנו ופשוט התחיל לצעוק בטלפון תמהיל של דברים לא ברורים. ניסיתי לאתר את המספר כי ראיתי שניסו לחפש גם אותי".

את מתחילה לחשוד שקרה משהו?
"ממש לא חשבתי בכיוון. גם לא ידעתי שיהונתן נסע. אמרתי אולי התבלבלו, לא עלה בדעתי כלום. ואז, התקבלה הודעה לסלולרי של בעלי ממספר הסלולרי של יהונתן: 'אבא, תתקשר אליי דחוף. זה לא יאיר', ולא הבנתי מה הכוונה. ניסינו להתקשר והוא לא ענה. ניסינו לתפוס את תניה, אשתו של יהונתן, וגם היא לא ענתה".

במקביל, התקבלה הודעה ממכרה של סיגלית בדימונה שמתנדבת איתה בחלוקת מזון. היא כתבה שעל כולם להתפלל למען הפצועים. "אז הבנתי שקרה משהו במירון", אומרת חברוני, "ואז שוב התקשרו אלינו ושאלו אם אנחנו ההורים של יאיר. אמרתי לבחור בטלפון שלא. הוא סיפר לנו שהוא שלח לנו את ההודעה, אבל אני מסבירה לו שזה הסלולרי של יהונתן. וכל מה שאמר לנו היה: 'קרה פה אסון גדול. תחפשו אותו'. הוא היה בשבר מאוד גדול. הוא הוסיף שהוא משאיר את הסלולרי אצל כוחות הביטחון ושהוא נוסע לירושלים. הוא ממש אמר שוב ושוב: 'אני לא יכול, אני לא נושם, אני לא יכול'. הוא היה בהיסטריה מוחלטת. ובזה זה הסתיים. עד היום אין לי מושג מי זה היה".

מה עבר לך בראש באותם הרגעים?
"באותו רגע קמתי והחלפתי בגדים. לבשתי חולצה שאני מאוד אוהבת. עבר לי בראש זיק של מחשבה שאולי אצטרך לקרוע אותה על יהונתן ועניתי לעצמי שראוי שאקרע עליו את החולצה הזו. בעלי ישב לקרוא תהילים ואני תפסתי את עמדת החיפוש, אבל לאט־לאט הבנתי שהוא לא נמצא בשום רשימה. ניגשתי לבעלי ואמרתי לו 'אתה מבין שככל שעובר הזמן, צריך להתכונן לגרוע מכל'".

בשלב מסוים נשלחה המשפחה לאבו כביר. "יהונתן היה ממש בין הראשונים שנהרגו. ב־1:50 כבר קבעו את המוות שלו בבית חולים זיו, אבל אף אחד לא חשב להודיע לנו", מספרת סיגלית, "המשיכו לעשות לו החייאה, אבל בשבעה הגיע אלינו איש צוות של זק"א ואמר לנו שזה היה מיותר, כי לא היה לו סיכוי".

אתם יודעים מה קרה לו?
"אנחנו יודעים שהוא היה במדרגות. הילדים שלי זיהו אותו בסרטונים, מכיוון שהייתה לו כיפה גדולה לבנה. אני לא צפיתי בסרטונים כי נורא פחדתי מזה, גם ככה כבר תקופה ארוכה שהלילות הם לא לילות. לפני חודשיים עליתי למירון עם הבת והבן שלי, והם הראו לי - כאן הוא נפל, במדרגה השלישית".

12 שעות חלפו עד שהמשפחה קיבלה אישור לכך שיהונתן אכן בין ההרוגים. "לפני שהתקשרתי למשפחה שלי שנסעה לחפש אחריו באבו כביר, עשיתי הסכם עם עצמי בלב, שאני מקבלת את הגזירה באהבה מהקב"ה", היא אומרת, "ואז הבן שלי הודיע לי בטלפון ואמרתי לו 'ה' נתן ה' לקח, יהיה שם ה' מבורך'. היה לי חשוב שנקבור אותו באותו היום, לא רציתי שהוא יחכה למוצאי שבת. אחר כך גיליתי שבגבעת שמואל הפכו עולמות כדי שנספיק לקיים הלוויה לפני השבת".

מתי התקיימה ההלוויה?
"ב־17:00, כששבת נכנסה ב־19:00. חשבנו שתהיה הלוויה קטנה בגלל שבת אבל היו מעל לאלף איש. בשבת הבנתי שאם אני רוצה ללמוד על הבן שלי אני צריכה לשבת שבעה בגבעת שמואל. זה היה הדבר הכי נכון שעשיתי. יהונתן היה מאוד צנוע וביישן, לא סיפר על עצמו, לא השוויץ במה שהוא יודע וגילינו בשבעה אדם ענק. הוא ידע בעל פה מאות דפי גמרא, אצלנו בבית הוא אפילו לא הסכים להגיד דבר תורה בשולחן שבת ובשבעה גילינו שהוא אפילו ידע קבלה".

למה את הכי מתגעגעת?
"לכל כך הרבה. לראות אותו מתענג על האוכל שלי, להודעות הפרגון והתודה שלו. לחיוך, לחיבוק. לראות אותו כאבא, הוא היה אבא למופת, הוא הותיר אחריו שלוש בנות קטנות".

היא מתארת כיצד התעניין יהונתן בכל אחד: "הוא היה עובר ליד מנקה רחובות או ירקן ושואל אותם אם הם צריכים משהו. הוא אפילו כתב על זה שיר:
'בְּעוֹד אַתָּה בַּמִּטָּה מִתְמַתֵּחַ // מִתְלַבֵּט הַאִם ואֵיזוֹ עַיןִ לִפְקׂח // מִתְהַפֵּך לְצַד שֵׁני וּמְאַחֵר אֶת הַשָּׁעוֹן // עוֹד תְּנוּמָה קְטַנָּה וְתַפְסִיק לִישׁוֹן // בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן כְּבָר יֶשְנוֹ מִישֶׁהוּ בָּרְחוֹב // חָמוּשׁ בְּמַטְאֲטֵא וְיָעֶה וּמְנַקֶּה // כְּדֵי שֶׁיּהְִיֶה לְך טוֹב // הַרְאֵה לוֹ אֶת שִׁנֶּיך וחְָשׂוֹף אֶת שִׁנָּיו // דְּרשֹׁ בִּשְׁלוֹמוֹ וּשְׁאָר עִנְיָנָיו // בְּעוֹד אַתָּה מְנַמְנם בַּמִּטָּה // אִמָּא אֲדָמָה מִלִּכְלוּכֶיהָ הִתְנָקְּתָה'".

מה הכי כואב?
"לראות את הבנות שלו מתגעגעות לאבא שלהן. לראות את האתגר בגידול הבנות בלי אבא. זאת הייתה שנה לא פשוטה, בכל מפגש משפחתי את מרגישה חוסר".

את תעלי למירון השנה?
"כן, גם יהיה טקס למשפחות. חשוב לי שלא תתמסמס ההילולה במירון. מירון מסמלת את האחדות של עם ישראל בעיניי. לפעמים אנחנו מתנחמים בזה שהוא עלה השמיימה ממקום של קודש, ברגע כל כך מאושר בחייו. הוא היה ממש באורות. המשפט האחרון שהוא אמר היה 'מה צריך לנסוע לאומן, תראה מה יש לנו פה, איזו קדושה'. זה ממש היה המשפט האחרון שלו".

לאחר האסון הוכרז על יום אבל לאומי ומכל קצוות הארץ התכנסו תחת האבל. אזרחים נהרו לתרום דם למען הפצועים, והדגלים הורדו לחצי התורן. המשפחות מתארות בזו אחר זו את החיבוק הגדול שהן הרגישו מעם ישראל בהלוויות ובשבעות. "הסיפור של השבעה זה סיפור על עם ישראל במיטבו", אומר פוגל. "במהלך השבעה מאוד עזרו מהשכונה, והגיעו אנשים מכל הארץ. פעם אחת הגיעו אנשים עם שקיות של רמי לוי ורציתי לומר תודה, אז שאלתי למי עליי להגיד תודה, ואמרו לי 'לרמי לוי'. אז שאלתי שוב מי שלח את כל החבילות, אז אמרו לי שוב 'רמי לוי. הבוס'. ואלה היו כמויות של מצרכים. חברת שמאי, למשל, שלחה כלים חד־פעמיים, ארגוני חסד דתיים שלחו ציוד, הגיעו המונים שלא הכירו את ידידיה בכלל".

"בשבעה הגיעו מכל חלקי הארץ, מבאר שבע, אילת, קצרין, נתיבות", אומרת לוי. "היו כאלה שבאו ואמרו לי 'אני רק רוצה לתת לך חיבוק', דתיים ולא דתיים, כולם באו. היופי של עם ישראל. זה היה ממש מקסים. באחד הימים הגיעו כמה בחורים צעירים והביאו לי קופסת ירקות, הרגשתי שזה כמו הביכורים בבית המקדש. הם לא היו דתיים, הם הביאו שני חצילונים קטנים, עגבניות שרי וכמה קישואים קטנים. לא היה לי מה לעשות עם הירקות האלה, אבל הרגשתי את הלב שלהם, זה היה ממש מדהים. אני כל הזמן מבקשת מהקב"ה שלא יוותר עלינו. שלא תיפול שערה אחת מראשנו, כולנו אחים".

"הייתה סולידריות עצומה, הרגשנו את החום בשבעה", מוסיפה חברוני. "אבל אז את שואלת את עצמך איך המדינה לא לקחה על עצמה לעזור, שקל לא עבר מהמדינה".

ביטוח לאומי לא העבירו?
"העבירו, אבל על פי החוק היבש, זה עובר לאלמנה ואני שמחה שהיא מקבלת את זה כמובן, אבל גם משפחות המוצא נפגעו, יש פה עוד שמונה אחים ואחיות שמתקשים מאז. אני בתור אמא לא מקבלת שום עזרה".

מה היית רוצה שיקרה?
"קודם כל שיבואו וישמעו. נכון שהנשיא פגש אותנו, ועוד ביום שבו הוא קם מהשבעה של אמא שלו, אבל הוא נפגש איתנו מתוך סולידריות. אני חושבת שצריך להיות למשפחות איש קשר שממפה את הצרכים שלנו. בשנה האחרונה הוצאתי כל כך הרבה כספים שלא ציפיתי להם. יש משפחות שקרסו כלכלית. אצלי למשל זקוקים לטיפולים רגשיים. אני לא הצלחתי להתרכז בעבודה או בבית".

את מציפה צורך במענה נפשי.
חברוני: "צריך עובדים סוציאליים שילוו את המשפחות. שלא רק ישמעו אותנו, אלא ימצאו את הדרך לתת מענה".

פוגל: "אליי ביטוח לאומי צלצלו בערך חודש אחרי האירוע ואמרו לי שלי באופן ספציפי לא מגיע שום דבר. אמרתי להם 'בסדר גמור'. הם כן שאלו אותי אם הם יכולים לעשות משהו למעני, אז אמרתי להם שביום מותו של ידידיה שילמתי עבורו 340 שקלים לביטוח לאומי, ואת זה אני מבקש בחזרה, הם מיד החזירו".

שבוע לאחר ההחלטה על הקמת ועדת החקירה, הכריזה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, על חברי הוועדה הנבחרים. בראש הוועדה עמדה השופטת מרים נאור ז"ל, שנפטרה בשנה האחרונה ומאז מחליפה אותה נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, השופטת דבורה ברלינר, לצד חברי הוועדה, הרב מרדכי קרליץ והאלוף במילואים שלמה ינאי. "חששתי מאוד מהוועדה", מודה פוגל, "כי לציבור הדתי לא היה רומן חיובי עם בית משפט העליון עד כה, אבל ראיתי מציאות שלא לוקחים בה אחריות, מהשר ועד לדרגת הקצינים בשטח, כולל מי שלא חשבו שצריך לתת מכשיר קשר לשוטרים. הרי חלק מהאסון היה שהתקשורת קרסה ומי שראה את זה בשטח לא יכול היה לדווח".

ואתה מרגיש שהוועדה ביצעה את תפקידה?
"הוקסמתי לטובה ממרים נאור ז"ל. היא הייתה עניינית, מדויקת ופתחה את הדברים. אני זוכר שקציני המשטרה, כנראה בעקבות ייעוץ משפטי שהם קיבלו, אמרו שזה היה אירוע דתי ספונטני, ואז באיזשהו שלב הם כבר העלו גם לשופטת נאור את הסעיף. היא אמרה להם 'איך אתם מגדירים את זה כאירוע דתי ספונטני? אתם הרי יודעים על זה שנה מראש ומתכוננים שנה מראש, אז תפסיקו עם זה'. אי אפשר היה למרוח אותה. זאת ממש אבידה שהאישה הזאת לא איתנו, אבל כנראה שיש לה זכויות לעלות למעלה. כמה שפחדתי מהוועדה, ראיתי שהיא עושה את תפקידה. אני לא יודע מה יהיה בדוח הסופי, אבל דוח הביניים היה בהחלט מכבד ומבין את מירון. צוות הוועדה מעולה בעיניי".

קיבלתם פיצויים מהמדינה?
"נכון לרגע זה עוד לא קיבלנו כלום. קיבלתי טפסים לפני פסח מטעם חברת הביטוח הממשלתית ענבל, שנתבקשנו למלא לקראת הפיצויים, אבל עוד לא עבר הכסף".

"אני רק רוצה שיחזירו לי את הבן שלי, אני לא צריכה כסף ולא זהב, רק את הבן שלי", אומרת לוי. "אנחנו רוצים לבנות בית כנסת על שמם של ההרוגים הקדושים במירון, זאת תהיה הנחמה שלנו, שלא ישכחו אותנו".

"חשוב לי לומר שאין לי שום כעס על הקב"ה, אני מקבלת באהבה את הגזירה", מוסיפה חברוני. "אבל אני מאוד מאוכזבת מאופן ההתנהלות של הגורמים השונים, שעדיין לא לקחו אחריות. בכל כך הרבה שלבים היו מחדלים, אבל דילגו מעל זה וקיימו את ההילולה בכל זאת. לכן זאת אכזבה גדולה, כי זה מוות מיותר, שכל כך הרבה אנשים עוד ימשיכו לסבול ממנו. זה הרי לא רק 45 הרוגים, זה נשים, בנות, בנים, במקרה שלנו זה עוד שמונה אחים ואחיות, כלות, חתנים, יתומות, הורים, משפחה וחברים. כל כך הרבה אנשים כואבים סביב כל הרוג. זה פשוט מיותר לחלוטין". 

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לטענות ההורים: "מיד עם קרות האסון נפתחה חקירה פלילית. מכיוון שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית, החקירה המשטרתית הופסקה וחומריה הועברו לוועדת החקירה הממלכתית. לאחר פרסום המלצות הוועדה לאירוע מירון תשפ"ב, בוצעה במשטרה עבודת הפקת לקחים, ולקחיה יושמו במסגרת היערכות המשטרה לאירוע מירון שנה זו. לעניין הטענה בדבר מחדלי בטיחות - תחום הבטיחות אינו באחריות משטרת ישראל, ואין לה את הידע בתחום. תפקידה במסגרת אישור האירוע הוא לוודא כי קיימים אישורי מהנדס בטיחות לאירוע, ואלו אכן ניתנו בשנת האסון".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה בשם המכון לרפואה משפטית: "אנו משתתפים בצערן הכבד של המשפחות באסון הקשה שפקד אותן. יחד עם זאת, אנו דוחים את הטענות המובאות מטעמן בנוגע להתנהלות לא יעילה לכאורה מצד המכון. טענות אלו, כך על פי הנראה, נובעות לצערנו מחוסר בקיאות בהליך הזיהוי על כל הכרוך בו. באירוע קשה ומצער זה, כל המנוחים הובאו למכון הלאומי לרפואה משפטית על ידי המשטרה בחזקת אלמונים. כאשר המכון לרפואה משפטית חותם על זיהויו של מנוח, הוא מקבל על עצמו אחריות שהזיהוי נעשה באמות מידה נאותות והוא מדויק. זהו תהליך שלוקח זמן.