גיליתי שהוא משתחרר דרך התקשורת. לאף אחד לא אכפת מהקורבנות, אכפת כמובן מהאסיר, כל תשומת הלב הייתה רק כלפיו. אז למה שמישהו יטרח להתקשר לע', לש'? ובאמת שאין לי מילים לתאר כמה זה מכעיס, העובדה שהיא הייתה צריכה לעבור "ויה דה לה רוזה", בשביל בכלל להגיע לוועדה. לי בכלל לא נתנו את הפריבילגיה להגיע לוועדה. בשנה שעברה אמרו לנו 'תכתבו מכתבים' שלא בטוח שגם יגיעו אליהם ובכלל יתייחסו, אבל לפחות נתנו לנו את האופציה לכתוב מכתב.

מלכתחילה העונש היה מצחיק. הרשות דרשה שמונה שנים, הוא קיבל בסופו של דבר 4.9, וגם אותם הוא לא מילא לגמרי. כשאני אומרת שהוא לא מילא - הוא הגיש תוך כמה חודשים כבר ערעור לבית המשפט העליון. אני ונאנסת נוספת הלכנו עד לבית המשפט כדי לדבר, וגם אז זה לא מובן שאנחנו נדבר. נלחמנו בשביל זה.

אני רוצה לתאר לכם את מה שעברתי, כדי שתשמעו שוב את מה שעברתי, ולמה אסור לקצר לו יום. הסיפור שלי, התקיפה שלי, קרתה בשנת 2015. יש לי היכרות מוקדמת עם אלון, ברמה של שלום-שלום מחיי הלילה. לא היכרות קרובה. ערב אחד אחרי שהוא סימס לי שהוא מזמין אותי ואת החברים שלי להצטרף למסיבה, אמרתי לו שאנחנו יושבים ושותים במועדון. הוא שלח לי הודעה אם הוא יכול להצטרף. הוא הגיע, ובאיזשהו שלב ליווה אותי לקנות משהו בקיוסק. בדרך חזרה הוא ניסה לנשק אותי. סירבתי ואמרתי לו שאם זה הסיפור - אני ממש לא בעניין שלו.

הוא טען שהוא מכבד לחלוטין, הוא לגמרי מבין ומתנצל וביקש להישאר איתנו. נשארנו כולם יחד, תיכננו להיכנס לאיזו מסיבה, ואז אלון הציע לי ולחבר נוסף להמשיך ולעבור איתו למועדון אחר. אני והחבר עלינו איתו למונית, נכנסנו למועדון והוא הציע לי צ'ייסר על הבר. זה הצ'ייסר ששינה את חיי.

הקאתי ואיבדתי את ההכרה, הוא ניסה להפשיט אותי ולשכב איתי במצבי

אחרי ששתיתי את הצ'ייסר הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי בחיים שלי. הלכתי לשירותים ונעלתי את עצמי שם, בין היתר בגלל חשש מפני אלון. הקאתי בשירותים ואיבדתי את ההכרה. בדיעבד גיליתי שאיזה בחור קלט את הסיטואציה וקרא לאלון. אלון הכיר את המנהלים, והם ואוסף של מאבטחים פתחו את הדלת והוציאו אותי החוצה.

ישבתי על הרצפה והתחננתי שיקראו לידיד שלי, שאני סומכת עליו. אלון אמר למאבטחים שהוא ידאג לי והכל יהיה בסדר. הוא והמאבטח הוציאו אותי והעלו אותי על מונית. למזלי המאוד גדול, על אף שאני מקיאה על המעיל של אלון, אני אומרת לנהג את הכתובת של ההורים שלי ואני אומרת לו שזה הבית של ההורים שלי. אלון העז ועלה לבית, שהוא יודע שההורים שלי נמצאים שם. נכנס לחדר העבודה, שזה בעצם חדר הילדות שלי, ושם הוא ניסה להפשיט אותי ולשכב איתי במצבי. למזלי הצלחתי להתנגד ובשלב מסוים אמרתי לו בצורה בוטה שאני הולכת לצעוק ושאם הוא לא יפסיק אבא שלי יכנס לחדר ויהרוג אותו.

הוא נשאר לישון. כשאני אומרת לישון אני מתכוונת שרק הוא ישן. כשהתעוררתי אחרי כמה שעות אני מגלה שהוא פתח את כף היד שלי ואמר לי את המשפט המקסים הבא: "זה המינימום אחרי שהקאת לי את המעיל". השעה היתה 6 בבוקר, ואמרתי לו שהוא חייב לצאת מהדירה.

כמה ימים אחרי התקשרתי אליו ואמרתי שאני חייבת להבין מה קרה. באותה תקופה לא ידעתי שקיים אלון קסטיאל האנס. באותה תקופה אני בעצם רואה גבר שניסה לנצל הזדמנות, ואני בעצם אשמה במה שקרה לי. שתיתי אולי יותר מדי ואולי שידרתי משהו שהוא לא במקום.

כשדיברתי איתו הוא אמר "לא נורא, אולי הערב נגמר כמו שהוא נגמר, אבל בסך הכל היה אחלה של ערב". אני רוצה להסביר מה זה אחלה של ערב. מאותו הערב אני הולכת לטיפול פסיכולוגי, מתחילה לקחת תרופות פסיכיאטריות, להפסיק לצאת, לעשן, לשתות. לוקח לי כמה חודשים להבין שעברתי תקיפה מינית. אנשים כמו אלון לא מסתובבים עם נורות אזהרה.

האשמתי את עצמי, לא אותו

למזלי, שיתפתי את הפסיכולוגית ואת החברים הקרובים שלי. לצערי, כשסיפרתי לחברים הקרובים שלי, בראש שלהם אנחנו ב-2015, עדיין לא בעידן המי טו. אנחנו עדיין בעידן של האשמת הקורבן, לא בעידן של הבושה עוברת צד. אז מה שעבר להם בראש זה שזה היה ערב קשוח, משפיל, שבאיזשהו מקום קורה לאדם שהוא "קלאבר".

האשמתי את עצמי, לא אותו. אמרתי לעצמי 'את מבלה יותר מדי, את מעשנת, את שותה'. אשמה מוחלטת. לקח לי הרבה זמן, אחרי הרבה מאוד עבודה עם הפסיכולוגית, להבין שאני לא אשמה. למזלי הגדול, שרון שפורר, עיתונאית מהאתר "המקום הכי חם בגיהנום", עשתה כתבה ב-2016 שבעצם מדברת בשם בעלי מועדונים שמספרים שהם ראו התנהגויות של השותף העסקי שלהם מטריד מינית בחורות.

והתקשרתי לשרון ואמרתי לה שזה רק קצה המזלג, מדובר פה באנס. אני ובנות אחרות סיפרנו לה את הסיפור ואז הכתבה יצאה לתקשורת. משם המשטרה התחילה בחקירה. החלטתי להגיש תלונה במשטרה, ואני רוצה להחמיא למשטרה ולהתנהלות שלה, שהייתה מכבדת.

הפרקליטות החליטה להגיש כתב אישום, אבל חשוב לי להדגיש - היינו 27 בנות ובכתב האישום נשארנו 4. במשך שנה הפרקליטות אמרה לנו שיש התקדמות בדרך למשפט, אמרו לנו להיות מספיק חזקות ועם בטחון עצמי במשפט. ואז יום אחד, אחרי שנה, קיבלתי טלפון מהפרקליטות להגיע אליהם למשרדים כי הם החליטו להגיע להסדר טיעון. זאת אומרת שהם החליטו לא ללכת למשפט. וההסדר טיעון כולו זה שהוא יודה באשמה, אבל העונש יהפוך להיות הרבה פחות משמעותי כי הפרקליטות בין היתר דרשה 8 שנים שהפכו ל-4 וחצי.

אחת הבעיות הכי קשות היא שבזמן שמתנהל נגד אלון קסטיאל הליך פלילי, במקביל אני ועוד בנות אחרות מתחילות איתו הליך של משפט אזרחי. לא ידעתי שבזמן ההליך האזרחי, העורך דין שלו פונה אלי דרך עורכת הדין שייצגה אותי, ומציע שבתמורה ל-600 אלף שקל שהוא יעביר לי, אני לא אפגש עם העובדת הסוציאלית ואספר לה בהליך הפלילי את מה שעבר עליי. שאכתוב במכתב את הסיפור ואספר שאלון לקח אחריות על המעשים שלו.

אני מבינה שזה תקין, שיש אדם שיש לו כסף ויכול לקנות את החופש שלו באמצעותו. אני לא יכולתי לקחת את הכסף ולהמשיך בחיי. היה לי ברור שאני הולכת להמשיך בהליך הפלילי, ושאני אפגש עם עובדת סוציאלית ואספר בדיוק את מה שעברתי בגללו. והוא יקבל את העונש המקסימלי. התגובה הראשונית שלי היום להחלטה על השחרור המוקדם שלו היתה שוב: שכסף יכול לקנות חופש.

עפרי יהב היא אחת הנפגעות המרכזיות המופיעות בכתב האישום נגד אלון קסטיאל.