"ראיתי עשרות אנשים שוכבים ללא רוח חיים, משאיות התמלאו גופות"

שנה אחרי אסון מירון, חברי כוחות ההצלה והסיוע שהיו בזירה באותו לילה עדיין מתקשים להתגבר על המראות הקשים שראו אז, אף שהם מורגלים בטיפול באירועים מרובי נפגעים.

"שני אנשים לא יוצאים לי מהראש: נער שקבעתי את מותו, וגבר שהטלפון שלו היה בכיסו וצלצל. כנראה משפחתו חיפשה אותו. את הפנים שלהם אני זוכר עד היום", מספר כפיר עייש, פרמדיק במד"א, שהיה נוכח בהילולות במירון במשך 23 שנים, מתוכן 15 שנים כעובד הארגון ושאר הזמן כמתנדב.

במהלך האסון היה עייש מי שקבע את מותם של 30 מבין 45 ההרוגים. "במהלך השנה הזאת יצא לנו לבקר במתחם, וזה תמיד החזיר אותנו אחורה, לאותו לילה, לאותו אירוע קשה", הוא מספר. "ביומיום אנחנו נמצאים בעבודת השגרה שלנו, אבל בכל פעם שמעלים את הנושא, כשמדברים עליו, כשאני קורא על מירון, או כשאני מגיע לאזור - הכל ישר חוזר. אחרי האסון ארגון מד"א פנה לעובדים והציע טיפול מקצועי. אני העדפתי להתמודד עם זה בעצמי, תוך כדי שיחות עם חברים, עם פרמדיקים שחוו את אותן החוויות".

אבֶל אישי

מנחם שוורץ - מרכז תחום חרדים במחוז ירושלים, משרד הרווחה והביטחון החברתי, מנהל ארגון "הצלה דרום" וחובש מתנדב במד"א - היה באותו לילה במשמרת במד"א. "קיבלתי קריאה על גברת שחשה ברע, ובאמצע הטיפול בה הבנתי שקרה אסון במירון", הוא מספר. "שלחתי הודעה למנהלת שלי במשרד הרווחה על כך שקרה אסון לאומי המוני בהר מירון ואמרתי: 'אני לשירותך'. בשעה שבע וחצי בבוקר קיבלתי הודעה מהמנהלת לנסוע לאבו כביר. התפקיד שלי היה ללוות, ביחד עם הצוות המקצועי של המחוז, את המשפחות, את ילדי ההרוגים, לראות מה קורה עם ההרוגים, מתי הולכים לקבור אותם, אם אפשר לקבור עד כניסת השבת. ליוויתי את המשפחות לפני הזיהוי ואחרי הזיהוי עד שהגיע אמבולנס ולקח את ההרוג. הייתי שם משמונה וחצי בבוקר ביום שישי. לפני כניסת שבת חזרתי הביתה".

לדבריו, מאז האסון, כשהוא שומע את המילים אבו כביר, "תמיד עולות לי בראש המשאיות שהובילו 45 הרוגים לאבו כביר, ואני עומד שם בשער עם המשפחות. בתחילת השבוע שעבר קיבלתי הודעת וואטסאפ מהעובדת הסוציאלית של המכון לרפואה משפטית באבו כביר שביקשה לשוחח איתי על ההיערכות להילולה השנה לנוכח מה שקרה בשנה שעברה. ברגע שראיתי את הוואטסאפ שלה, הלב שלי פשוט נפל. לא אשכח את המשאיות נכנסות לאבו כביר להכניס את הגופות, כשאחר כך הגופות יוצאות משם עם אמבולנסים. אני זוכר גם משפחות שלא ידעו בוודאות אם הילד או הבעל הם בין המתים, כי עדיין לא כל הגופות הגיעו לאבו כביר; משפחות שיושבות על הספסל ולא יודעות איזו בשורה יקבלו. יחד עם הצוות שלי ישבתי ודיברתי עם המשפחות, בדקתי שלכל משפחה יהיה עובד סוציאלי מלווה חרדי".

באיזה אופן זה השפיע עליך?
"הפכתי להיות הרבה יותר רגיש ואמפתי. הלכתי גם לטיפול מטעם המחוז, ואני ממש מודה להם על זה. גם ממש ברגעים האלה, כשאני מדבר איתך, יש לי דמעות בעיניים כי זה מזכיר לי את הכאב והיגון. אני מנסה להתרחק ממקומות מסוימים שמזכירים לי את האסון. אני תושב בית שמש, ויש מקומות בעיר שכשאני עובר לידם, אעדיף לא להסתכל עליהם, למשל המקום שבו ניצבה סוכת אבלים גדולה אחרי האסון. אני מרגיש אבל אישי שמלווה אותי לאורך התקופה. במקביל אני מנסה לקחת את הכאב האישי ולתעל אותו לדברים חיוביים, למשל מבחינה מקצועית, להבין לעומק אילו מאפיינים ייחודיים יש לחברה החרדית בשעת חירום".

צער גדול

"בבית שמש יש שבע משפחות שיקיריהן נהרגו באסון, ועד היום אני מלווה חלק מהמשפחות הללו", מספר אברהם קאפ, מפקד זק"א בית שמש ויו"ר ארגון "עזרת אחים" בעיר המסייע לחולים ולנזקקים.

כל שנה קאפ נוהג לנסוע להילולה במירון, אך בשנה שבה אירע האסון הוא לא נסע. "בסופו של דבר, זה היה לטובה כי יכולתי לעזור פה למשפחות. הודעתי אישית לחמש מתוך שבע המשפחות על אובדן יקיריהן", הוא מספר. "ליוויתי את המשפחות בכל רגעי הספק, ולאחר מכן הסברתי שאבא נפטר, שהבעל נפטר, שהבחור נפטר. התחברתי למשפחות מאוד. מטעם 'עזרת אחים' הבאנו להן אוכל מבושל, שתייה, מצרכים. עד היום, אם יש שבת שלקראתה קשה למשפחות להכין אוכל, אנחנו מכינים להן מארז עם כל האוכל האהוב עליהן. קשה לי עם העובדה ש־45 משפחות התפרקו. זה צער מאוד גדול שקשה להבין אותו, והמשפחות לא השתקמו. יש משפחות שאומרות לי שעד היום הן חושבות שזה חלום, ו'הוא יגיע הביתה'. מה שקרה משפיע גם עליי".

באיזה אופן?
"כשאני הולך לאירוע, אני בודק אלף פעם את בטיחות המקום, לא נדחף, מאוד נזהר. או כשאני יושב בסעודות שבת עם המשפחה ומדברים על מירון, תמיד עולים לי הרגעים הקשים; למשל כשהייתי אצל משפחות והודעתי על בחור חמד צעיר שלא יחזור יותר, ובדיוק אבא שלו הראה לי את המתנה שקנה לו. או כשהייתי אצל משפחה שיש בה ילדים עם מוגבלות, והם היו הראשונים שקלטו את האסון והזילו את הדמעה. אשתי שאלה אותי איך יש לי אומץ להודיע דבר כזה לאנשים, איך אני יכול להסתכל להם בעיניים. השיחות האלה שבהן הודעתי לאנשים על מות יקיריהם לא עוזבות אותי. הלכתי אחרי כן לטיפול פסיכולוגי מטעם זק"א. למרות שראיתי הרבה דברים בחיי, אסון מירון מאוד השפיע עליי".