לכבוד יום החברות הבינלאומי שצוין בעולם בסוף השבוע האחרון אספנו שלושה סיפורים על חברויות אמת מיוחדות ושונות.
דנה רוצ'ה־דיאס, בת 11, יהודייה ובת לעולים, מתגוררת בנוף הגליל, והחברה הכי טובה שלה היא קארין בלאו, בת לאם ערבייה מוסלמית. השתיים הכירו במסגרת הפעילות המשותפת כחניכות בתנועת הנוער המחנות העולים וזה שש שנים שהן החברות הכי טובות, כשהשיח הקוטבי בישראל לא מחלחל כהוא זה לחייהן.
יש חיי נישואים אחרי המוות? התחתנו 30 שנה אחרי שהלכו לעולמם
חולת סרטן נדיר פתחה בגיוס המונים: "יש לי זכות לחיות בכבוד"
"אנחנו תמיד מתנהגות בצורה טובה ויפה ומכבדות אחת את השנייה", מספרת דנה, וקארין מוסיפה: "אנחנו צוחקות הרבה ביחד. דנה עוזרת לי המון, לפעמים כשאני לא מרגישה בנוח בסיטואציות מסוימות היא באה ועוזרת לי להרגיש יותר טוב".
"גמאני בטבע" הוא שמו של מיזם שהחליטו להקים איילה וייס וקרן שטרית, הראשונה מחלימת סרטן שד והשנייה מתמודדת עם המחלה. איילה, בת 47 מפתח תקווה, גילתה את הסרטן בתקופת הקורונה אז נחשפה לפוסט בקבוצת הפייסבוק של עמותת "גמאני", שנכתב על ידי מישהי שהכירה באופן שטחי בעברה – קרן בת ה־43 מקיבוץ רמת הכובש שהחלימה מהמחלה.
"שבועיים אחרי שפרסמתי את הפוסט איילה כתבה לי והתחלנו לחזק אחת את השנייה", מספרת קרן שלקחה אז את איילה לפארק שהיא מנהלת בכפר סבא. איילה, שמטפלת בגינון, מצאה שפה משותפת עם קרן והחיבור היה מיידי. מתוך האהבה לטבע וקיימות הן הקימו את "גמאני בטבע": "רצינו לפתוח את המקום הטוב הזה לכולן ולהזמין נשים למקום מרפא שייקרא 'אדמת מרפא'", מספרת איילה.
שחר הלפרין, בן 47 מתל אביב, אהב לרכוב על אופניים מאז ומתמיד ולא הגביל עצמו אף שהוא קטוע רגל מלידה. לפני כשנה וחצי הצטרף לקבוצת הרכיבה של "הצעד הבא". יוסי פרץ, בן 53, הוא אחד המתנדבים בקבוצה שמשלבת בין קטועי גפה לרוכבים שאינם קטועים.
"כבר באימון השני יוסי ניגש אליי והחיבור נוצר. בתחילה הוא ייעץ לי בנושא הרכיבה, אבל מהר מאוד התחלנו לרכוב גם מחוץ לשעות הפעילות של הקבוצה", מספר שחר ומוסיף שהחברות שהתחזקה עם הזמן הביאה אף לכך שיוסי עבר לגור ממש בקצה הרחוב שבו הוא גר: "אנחנו מבלים יחד גם עם בנות הזוג ואפשר להגיד שחברות שהתחילה מאופניים היא כבר הרבה יותר מכך".
