במשכן הנשיא בירושלים מתהלך זה זמן רב סיפור, שהוא ספק אמת, ספק אגדה. לפיו בטקס החיילים המצטיינים באחד מימי העצמאות, כשעמד המנצח האגדי יצחק גרציאני להניף שם את שרביטו על תזמורת צה”ל, הוא נדהם לגלות שהשרביט איננו, וכל החיפושים אחריו העלו חרס. החשוד המיידי במעשה הקונדס היה זאטוט שובב, שניצב בסמוך לו ועשה את עצמו מנצח גם כן.
כיום, במבט לאחור בגיל 48, ארז נבון, בנו של הנשיא החמישי יצחק נבון, איננו מאשר ואיננו מכחיש שידו הייתה במעל. בילדותו, משכן הנשיא, על כל מכובדותו, היה לו הבית. וכך, בשובו מבית הספר היה צועק בצהלה מבעד לחלון קומת המגורים: “אבא, חזרתי!”, אל הטרקלין הומה האורחים. כבוד הנשיא היה מתעלם מכללי הטקס ומשיב בחיבה: “שלום, חמודי!”.
“הייתי שטותניק לא קטן”, מודה נבון הבן, שהוא ואחותו נעמה היו הילדים הראשונים שהתגוררו במשכן. כיום הוא מכפר על תעלולי הילדות שלו בעומדו במרכז פעולות ההנצחה של אביו, שרבים זוכרים אותו כנשיא האהוב ביותר. במסגרתן הוא יספר עליו מחר, 12 בחודש, בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים באירוע לציון 100 שנה להולדתו. “אני רואה זכות גדולה במפגשים כאלה עם קהל, שבא אליהם מתוך אהבה לאבי, שסימל את האחדות בעם”, אומר נבון.
“שבע שנים לאחר מותו יש על שמו של אבא רחובות, כיכרות, גנים ציבוריים, תחנת הרכבת של ירושלים ועוד, אבל אם היו שואלים אותו, כאיש חינוך בבסיסו, הוא היה מרוצה מכך שלמעלה מ־30 בתי ספר נקראים על שמו, יותר מכל איש ציבור אחר. הכל תלוי בחינוך. מהוריי למדתי שאין ארוחות חינם. כלומר, גם אם לא היה חסר לנו דבר, מבחינה חינוכית הם עודדו אותנו לעבוד מילדות. כך אני, בן הנשיא, הייתי שליח על אופניים של חנות פרחים וגם עבדתי בפיצרייה, שבה יותר אכלתי מאשר הבאתי תועלת. חרף שלל העובדים במשכן, לאחר ארוחות שישי ושבת נעמה ואני עסקנו בהדחת הכלים. בהמשך גם מלצרתי במסעדה. לא שיחקתי את הבן של”.
כך גם ילדיך?
“הבן הבכור שלי, יואב, עבד כבר בגיל עשר בחנות מיצים בתל אביב. אצלנו במשפחה יודעים שאין עבודה שלא מכבדת את בעליה”.
כבוד הנשיא היה מסייע לכם בהכנת השיעורים?
“המון. קודם כל כבוד הנשיא היה מקריא לנו מהתנ”ך ומספר האגדה מדי שישי בערב ואז עוזר בהכנת השיעורים, בעיקר בתושב”ע ובערבית, אבל לא במתמטיקה, מקצוע שהוא היה גאה לספר כמה שהוא חלש בו. בהמשך, כשר החינוך, לא הייתה לו בעיה להתקשר למורה שלי ולהעמיד אותו על טעותו, אם היה בכך צורך. הוא היה בודק לי את שיעורי הבית ומשאיר הערות במחברת על השולחן במטבח.
הוא היה מגיע לעתים לאסיפות ההורים בבית הספר שלי, כמו אמי, שגם הייתה מתלווה לטיולים שלנו. הוא לא עשה עניין מהנשיאות, ולא הייתה לו בעיה להשתתף איתנו בטיולים של החברה להגנת הטבע. לכדורגל הוא לא הלך איתי, כי היה לו ברור שאל לו, לנשיא, להיראות נוסע בשבת. אבל היה לנו הסדר, שלפיו גדעון, נהגו האישי, היה מביא אותי למשחקי בית”ר ירושלים במגרש ימק"א, בתנאי ששבת קודם ואחרי אני הולך לבית הכנסת. זאת הייתה דרך האמצע שלו”.
משרה בת חלוף
העממיות הטבעית של נבון הפכה אותו לנשיא אהוד. בנו זוכר אותו יוצא מתוקף תפקידו לסיורים ברחבי הארץ, שבהם היה לו חשוב להישאר ללון אצל תושבים במקומות שבהם ביקר. את המנהג הזה הוא סיגל לעצמו כבר בראשית כהונתו, ב־78’, כשהגיע לביקור מקיף בשכונת התקווה. במהלך הביקור הוא קנה בשכונה נעליים לבנו כהבעת הזדהות עם תושביה. כשהמוכר ניסה לא לקבל ממנו תשלום, נבון לא ויתר. “בשביל מה אני מקבל משכורת?”, הוא שאל.
הנשיא נבון שילב לא אחת את משפחתו בסיוריו, שבהם השתדל לא להיות אורח לרגע. “במלחמת לבנון הראשונה יצאנו איתו לביקור בקיבוצים דן ודפנה”, מספר הבן. “כמי שהשתלב בכל מקום, הצטרפתי לילדי הקיבוץ הפוחזים, שהיו מפוררים כדורי M16 ומפזרים שובל של אבק שריפה. היום, כשאני תוהה איך הדבר התאפשר לי למרות כל שומרי הראש, אני מבין שזה היה כדרישתו של אבא, שהיה אומר: ‘תנו לילד להיות נורמלי!’”.
“הכל נאמר על ידיו מתוך אהבת האדם”, מוסיף נבון. “עד היום מגיעות אליי עדויות המעידות על כך. אישה שהבחינה בי אמרה שכאשר היא רואה אותי, זולגות מעיניה דמעות. כששאלתי אותה מה קרה, היא השיבה שלאחר שמשפחתה נספתה בתאונת דרכים, הנשיא נבון לא הסתפק בביקור תנחומים, אלא במשך שנים היה מתקשר לדרוש בשלומה ושואל אותה אם היא צריכה משהו”.
מי זכור לך מביקוריו במשכן אצל אביך?
“אני זוכר שראש הממשלה דאז, מנחם בגין, היה מגיע הרבה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, הייתה מערכת יחסים מכבדת בינו ובין אבא, הגם שהם לא היו באותו מחנה. בגין התייחס אלינו, ילדי הנשיא, וכשהייתי שולח אליו ‘שנה טובה’, הוא ענה במכתב משלו”.
כשאביך היה בשיאו, אמך, אופירה, חלתה במחלה שקיצרה את ימיה.
“כשאמי חלתה, היא דאגה לעטוף את זה טוב־טוב, ובכלל לא הרגשנו שאמא שלנו חולה. כך במשך כמעט עשור, עד שבמלחמת המפרץ הראשונה ראינו איך שהתקשתה לעטות את מסיכת האב”כ שלה. רק אז הבחנו שמשהו לא היה כשורה אצלה, מה שלא מנע ממנה להמשיך בפעילות הציבורית שלה”.
הייתה אצלכם דרמה, כשהוא הודיע על כוונתו לא לרוץ לתקופת כהונה שנייה, כמקובל אז?
“בגיל 9 לא הבנתי מה המשמעות של תקופת כהונה שנייה, אבל כבר ידעתי ממנו שהנשיאות היא משרה בת חלוף, ולאחותי ולי לא היה קושי לחזור מהמשכן לבית משותף”.
צעדו, המפתיע דאז, נבע ממחלת אמך?
“לא רק. בעקבות מה שקרה בסברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, הוא הרהר אם בזמן כזה הוא יוכל לתרום יותר במישור הפוליטי ולא רק לתחוב את אפו לתוך הממחטה שלו, כפי שאמר, אבל המחלה של אמא הייתה בעניין הזה גורם משמעותי. התאפשר לו לעבור להיות שר החינוך והתרבות, תפקיד שבו מורגשת עד היום טביעת האצבעות שלו, בין שבהנהגת סל התרבות, בין שבמסעות הנוער לפולין, או בהעלאת קרנו של החינוך הטכנולוגי”.
מה דעתך על שובו מהנשיאות לפוליטיקה?
“זה היה צעד אמיץ, שמראה איזה פטריוט ישראלי הוא היה. הרי הייתה לו אפשרות לנוח על זרי הדפנה כנשיא לשעבר ולגבות כמו אי אלה פוליטיקאים מחיר גבוה על הרצאות בחוץ לארץ, אבל לו היה חשוב להמשיך לתרום למדינה”.
שר החינוך והתרבות - זה מה שהוא רצה להיות, לא ראש הממשלה?
“אם הוא לא רצה להיות ראש הממשלה הרי זה מפני שבשבילו, להיכנס לנעליו של בן־גוריון היה משהו לא נתפס, לאחר ששימש כ־11 שנה כמזכירו המדיני והעריץ אותו כל שנותיו. חוץ מזה היו שם רבין ופרס, שקראו לו להצטרף להנהגת העבודה, אבל לא בדיוק פינו לו את הדרך”.
הגן קיים
כשהתגייס, נבון הבן לא סיפר מיהו אביו, והדבר נודע שם רק בהגיע אביו לטקס סיום הטירונות, מה שכמובן גרם להפתעה רבתי. הוא למד לתואר ראשון במשפטים ולתואר שני במנהל עסקים, מה שהביאו לתפן, בגליל, שם שימש ארבע שנים עוזרו האישי של סטף ורטהיימר. “זאת הייתה תקופה מכוננת מבחינתי, שבה ראיתי איך ניתן לשלב ציונות ונשמה עם פעילות עסקית של איש חזון ומעש אדיר”, הוא מציין.
לאחר לימודיו הוא נהיה איש נדל”ן, שותף בקבוצת קנדה־ישראל, ובין השאר פעל בגרמניה ובפנמה. “אין לי מה להתלונן”, הוא אומר. רעייתו, חניטל, היא שותפה במשרד עורכי דין, והם הורים לארבעה, בני שנתיים וחצי עד 12. נבון הבן מעורב כעת בהעלאת הגרסה השלישית בתיאטרון הבימה של “בוסתן ספרדי” - מחזמר הלהיט שכתב אביו - עם מנהליו של התיאטרון, נעם סמל ומשה קפטן, כולל הופעות היסטוריות במרוקו, שבה טמונים חלק משורשיו של נבון, בן למשפחה ספרדית ותיקה בירושלים. “לאבא היה חשוב להביא לתודעה את היצירה של יהדות ספרד, מה שהביא להקמת רשות הלאדינו”, אומר נבון הבן. “זאת, בניגוד למדיניות כור ההיתוך של בן־גוריון”.
חשבת ללכת לפוליטיקה? דיברת עם אביך על האפשרות הזו?
“כבנו של יצחק נבון, נראה לי שהגן הזה קיים אצלי, אבל כרגע אני עוסק בדברים אחרים. אני באמת חושב על זה לעתים. אולי פעם. אף פעם לא היו לנו שיחות על הנושא הזה. אם הייתי הולך לשם, כמו תמיד הוא היה מקבל כל החלטה שלי. אבא המשיך בפעילותו הציבורית עד שנתו האחרונה, כשהיה כבר בן 94. לפתע הוא איבד את יכולת הדיבור שלו, כך שלא יכולנו להיפרד כראוי. היה רגע שבו הוא כבר לא היה בהכרה מלאה, אמרתי לו: ‘אבא, אם אתה מרגיש אותי לידך, תרים את היד’, והוא עשה כן בצורה מופגנת ומרגשת. הוא זכה למות בכבוד ובשיבה טובה לאחר חיים מלאים ועשירים, בעלי משמעות ותוכן”.