40 שנה לאסון צור: האם אכן דליפת גז גרמה לכך ולא פיגוע?

ברחבת הטקסים הגדולה שבמוזיאון מורשת משמר הגבול יושבים לבדם רפ״ק שרגא לוי, מי שהיה מפקד פלוגה כ׳, ורס״ר יואל ברנס, לשעבר מפעיל אמצעים מיוחדים (מרב״ל). השמיים מעליהם מאפירים, כמתכוננים לסערה שעוד תפרוץ, והם מביטים בקיר השמות של נופלי מג"ב.

זהו רגע כמעט סימבולי, אפילו מצמרר, כשמבינים כי מעליהם מרחפים הזיכרונות מבוקר ה־11 בנובמבר 1982. באותו היום, כחודש אחרי תום מלחמת לבנון הראשונה, קרס בניין הממשל הצבאי בצור שבלבנון על שמונה קומותיו. בתום פינוי ההרוגים והפצועים התברר המספר הנורא - 91 אנשים איבדו את חייהם באסון, כמחציתם היו לוחמי מג"ב, חבריהם לנשק של לוי וברנס. 33 חיילים נוספים נספו באסון, לצד 9 אנשי שב"כ ו־15 עצורים לבנונים.

כוחות מג"ב נכנסו ללבנון כבר בחודש יוני 1982, כדי לסייע במאמץ המלחמתי של צה"ל בגזרה המערבית, בערים צור וצידון. לוחמי מג"ב השתלבו בסיורים רגליים וממונעים, במחסומים ובמארבים כדי לאתר חוליות מחבלים, תוך אבטחת מתחמים ביטחוניים שונים.

טל משגב, מפקד יחידת ההיסטוריה והמחקר במוזיאון משמר הגבול, מסביר כי כבר בתחילת המלחמה נכנסו ללבנון פלוגות כ' ו־ז' כדי לבצע את התפקיד הייחודי של משמר הגבול של תפיסת מבוקשים וקבלת אחריות על השטח, כדי לאפשר לצבא לשעוט קדימה, כך לדבריו. שתי הפלוגות הללו לחמו לצד כוחות צה"ל ולקחו חלק בפעילות ביטחון שוטף, באיתור קִני מחבלים, ובהשלטת חוק וסדר באזור.

"מג"ב היה חלק בלתי נפרד מהצבא עד לשנת 1985", מסביר משגב. "בשלוש השנים שהוא נשאר בלבנון הוא רשם הישגים מדהימים של תפיסות עשרות כלי נשק, תפיסות מבוקשים וחיסול מבוקשים. אבל מג"ב גם שילם מחיר כבד מאוד, 34 לוחמים נפלו באסון צור הראשון, עוד 17 באסון השני, עוד 4 לוחמים בהיתקלויות שונות, ועוד הרבה פצועים בגזרה".

עם סיום המלחמה התמקם משמר הגבול בבניין הממשל, על כביש החוף הלבנוני. אותו בניין שימש גם את כוחות צה"ל, המשטרה הצבאית והממשל הצבאי. אליו גם הגיעו עשרות מקומיים מדי יום, כדי לבקר את קרוביהם במעצר או לבקש אשרות כניסה לישראל. רפ״ק לוי, שפיקד כאמור על פלוגה כ׳, עבד מדי יום בבניין. אך באותו היום, במקרה, הגיע מביתו בקריות: "הייתי אמור להיות בבניין. אבל יום לפני כן מפקד מג"ב צפון ערך דיון והזמין אותי אליו. לכן יצאתי מלבנון, וכשסיימתי כבר היה חשוך והמשטרה הצבאית לא אפשרה לי להיכנס, אז נסעתי הביתה. בבוקר למחרת, בשעה 6:00, כבר הייתי חזרה במעבר ראש הנקרה".

רס״ר יואל ברנס, מפעיל אמצעים מיוחדים (מרב״ל), היה גם הוא, שלא כהרגלו, בבית, "אשתי הייתה בחודש תשיעי, אז בערב לפני כן יצאתי הביתה, וקראו למחליף עבורי שיתחזק את המכשירים האופטיים. היה זה אריק הוימן". יום למחרת יגלה ברנס כי הוימן נהרג באסון. החילוף ביניהם, שהפך גורלי כל כך, נחרט בלבו של ברנס, ובנו שנולד רק חודש ימים לאחר מכן, נקרא על שמו של אריק.

"זה היה הכרחי שאריק יחליף את יואל, כי בפלוגה באותם זמנים היה כלי שנקרא מרב"ל (מערכת ראייה ובקרה לילית)", מסביר לוי. "הכלי הזה, שהיה מסווג, הופעל לצורך מארבים, כנגד חדירות מגבול לבנון. יואל היה אמון על תחזוק המכשירים האופטיים האלה. הם היו עדינים מאוד".

מתי שמעתם לראשונה על האסון?
לוי: "כשהגעתי לראש הנקרה, עוד הספקתי לדבר עם הפלוגה בקשר, אבל אז ראיתי שסוגרים את המחסום. שאלתי מה קרה ולמה הם סוגרים את המחסום. הסברתי שאני צריך להיכנס ללבנון. אבל השיבו לי שקיבלו הוראה לסגור את הכניסה".

הם ידעו לומר למה?
"לא כל כך. הם רק אמרו שקרה משהו בצור. התקשרתי עוד פעם לפלוגה באלחוט ולא קיבלתי תגובה, וכך שוב פעם ושוב פעם, ואז כבר הבנתי שמשהו לא בסדר. הבנתי שלא יכול להיות שלא עונים לי בזמן שאני שומע רחשים שמשהו קרה בצור. אמרתי למשטרה הצבאית לפתוח לי את השער, שאני צריך להגיע לצור, הם אמרו לי שאני לא יכול להיכנס, כי זה מסוכן, הייתי גם לבד, אבל אמרתי להם שאני עובד שם ושיש להם שתי אפשרויות: או שהם פותחים לי או שאני פורץ, אז הם הסתכלו עליי, פתחו ונסעתי".

ברנס: "בבוקר, לפני שיצאתי חזרה, הבת שלי ביקשה שאעשה לה צמות. היא הייתה ילדה קטנה, והיא אמרה לי 'אבא, תיסע לאן שאתה רוצה, אבל תעשה לי צמות לפני', אז עשיתי לה. ואז יצאתי בסביבות 6:00־6:10 ממושב מעונה, ליד מעלות. נסעתי עם קצין המבצעים חנן שמלי, הגענו ממש כמה דקות לפני המפקד (שרגא לוי - מ"ב). היה בלגן נורא ואז ראינו שאין בניין".

"ראינו הריסות"

טרם האסון, התמתח בניין צור לגובה של 22 מטר, אשר התפרשו על פני שמונה קומות. הקומות הראשונות שימשו כמשרדי הממשל, ובקומות העליונות של הבניין מוקמו בין היתר המשרדים והמגורים של משמר הגבול והמשטרה הצבאית. בקומה העליונה ביותר הוקם בית מעצר, שבו הוחזקו אסירים ביטחוניים שנחשדו בשיתוף פעולה עם מחבלים. בעקבות הפיצוץ האדיר התמוטט הבניין כליל, ותקרות הקומות קרסו אחת על השנייה, כאשר המרווח ביניהן היה לא יותר מאשר מטר. במרווח זה נמחצו כלל תכולת הבניין וכמובן עשרות רבות של לכודים. מיד הוזעק פיקוד העורף, הוכרזה כוננות בבתי החולים בצפון הארץ והוטסו צוותים מיוחדים של חיל הרפואה לצור.

"שמענו צעקות אימים", נזכר ברנס, "מישהו צעק 'מים', מישהו אחר צעק שנעזור לו. האבנים נפלו על החזה, על הגוף של החיילים, זה היה מאוד קשה. אנשים מהסביבה, שהיו להם עצורים בבניין, הגיעו לחפש אחריהם. אז דבר ראשון הרחקנו אותם כדי שלא ייקחו בטעות גופה או פצוע שלנו. סגרנו באופן היקפי את האזור והתחלנו לעזור לפצועים ששמענו אותם צועקים".

לוי: "אחרי שהגעתי לזירה, פגשתי את יואל ואת חנן, קצין המבצעים של הפלוגה. כולנו הסתובבנו בין ההריסות וניסינו לעשות משהו, בשלב הזה, לפני שהגיעו הכלים".

מה עובר לכם בראש באותם רגעים?
לוי: "עוברות אלף ואחת מחשבות, אתה קודם כל חושב על האנשים שנמצאים בבניין עצמו. כמובן שאלתי את עצמי מה קרה, איך בניין של שמונה קומות פתאום מתמוטט בצורה כזאת".

הייתה לך השערה מה גרם לזה?
"לא יכולתי לדעת מה קרה. יחלפו עוד שעות רבות עד שדברים יתחילו להתבהר".

פיגוע או תאונה?

עד היום לא ברור אם הפיצוץ אירע בשל דליפת גז בבניין או בשל חומר נפץ שהוחדר אליו. בשעתו, קבעה ועדת החקירה בראשות האלוף (במיל') מאיר זורע, כי האסון נגרם כנראה מדליפת גז. אך לאורך השנים עלו מספר גרסאות נוספות. על פי אחת מהן, מכונית תופת שחנתה סמוך לבניין גרמה לפיצוץ. לפי השנייה, מחבל מתאבד חדד לבניין באמצעות מכונית תופת, ואילו הגרסה השלישית טענה כי חומר נפץ הוטמן בזירה.

בנובמבר 2020 העלו העיתונאים רונן ברגמן ואיתי אילנאי שוב את החשד כי מדובר באירוע טרור ולא בתאונה, כאשר הם מתבססים על חקירתו האישית של נחמן טל, סגן ראש השב"כ לשעבר, שהחליט עם פרישתו לשוב לכל המסמכים ולהתחקות אחר האירוע הנורא בצור. ואכן, בבדיקות שנערכו לאחר הפיצוץ התברר כי מכלי הגז, שבשלב ראשון חשבו כי גרמו לפיצוץ או הגבירו אותו, נמצאו שלמים, ומכלי גז נוספים שהיו בתוך הבניין נמצאו ריקים והרוסים. אלא שגם שרגא לוי מתעקש לקרוא לאירוע "אסון" ומסביר מדוע לדעתו האפשרות כי מדובר בפיגוע או באופן פרטיקולרי - מכונית תופת - אינה הגיונית.

"ועדת החקירה, שהגיעה למקום כעבור כמה שעות, חשבה על התרחיש הכי גרוע בהתחלה, מכונית תופת, אבל מבחינתי האפשרות שמדובר בפיגוע לא נראתה הגיונית, כי ידעתי שהיה לנו זחל"ם (זחלי למחצה) שקיבלנו מהחטיבה, שאותו מיקמתי בכניסה לבניין, כשנכנסתי לתפקיד", אומר לוי. "עשיתי את המהלך הזה כי חשבתי שאם מישהו ירצה להיכנס לבניין, אז הוא יתפוצץ על הזחל"ם, ואז גם גלי ההדף יהיו פחות משמעותיים, וזאת תהיה הדרך היחידה להקטין את הסיכון של מי שנמצא בתוך הבניין. לכן לא היה נראה לי הגיוני שמכונית תופת תתנגש בזחל"ם ותפיל בניין כזה".

באותו הבוקר הזחל"ם עמד בכניסה לבניין?
"בוודאי. לכל יחידה יש הרי יומן מבצעים שמשקף את כל מה שקורה, דקה־דקה, במשך היום. והיומן שלנו היה בתוך הבניין. אבל פתאום, בין ההריסות, ראינו את היומן זרוק. לקחנו אותו והסתכלנו והבנו שזה באמת היומן שלנו. קראתי ביומן ויכולתי לראות את המשמרת האחרונה לפני שקרה האסון. וביומן כתוב שבמשמרת האחרונה, על יד הזחל"ם, היה מקלע מאג, שוטר חובה בשם ציון גבריאל, שהתפקיד שלו היה לפתוח באש אם מישהו מנסה להתקרב. הוראות הפתיחה באש היו מאוד ברורות בנושא הזה".

אז אתה אומר שאין סיכוי שהתקרבה מכונית תופת?
"לא. כי הרי זה לא היה רק הזחל"ם, היה פטרול היקפי והייתה תצפית על הגג, בפנטהאוז. הופעתי בפני הוועדה במשך שלושת הימים האלה כמה פעמים, והדבר שאמרתי מיד בחקירה הראשונית היה שבכניסה הוצב זחל"ם ועל הזחל"ם היה שוטר בשם ציון גבריאל. אחרי זה באמת מצאו את הזחל"ם בין ההריסות, ועל יד המאג מצאו את הלוחם שזוהה כציון גבריאל. חשוב להבין, מדובר פה במסמך שהיה בתוך הבניין, שבמקרה עף החוצה, שהופיע בו מידע שהתאמת אחר כך בזירה".

לוי החליט לשמור על היומן בידי הפלוגה ולא להעבירו לוועדת החקירה, אבל אישר שיצלמו ויעתיקו אותו. ובינתיים, החילוץ נמשך שלושה ימים, כאשר משפחות המחלצים לא יודעות אם הם עצמם בחיים. ברנס מספר כיצד משפחתו התאספה בבית לשמוע אם הוא חי או מת, ורק כעבור יום וחצי הצליח להעביר לאשתו הודעה דרך מכר כי הוא בסדר.

עד שהגיעו המנופים והציוד המכני הכבד, המחלצים החלו בפינוי בידיים חשופות בניסיון למצוא ולחלץ ניצולים. האתגר הגדול היה פינוי גושי הבטון שקרסו זה על זה ועוררו חשש ממפולות ומפגיעות נוספות בלכודים תחת ההריסות, לכן העבודה בוצעה באטיות ובזהירות.

"השיטה של פיקוד העורף הייתה לעבוד עם מכשירים שעושים רעש אדיר, אבל אז בכל שלב של המבצע, מפקד מבצע היה עוצר וצועק 'דממה' ואז ניסינו לשמוע אם יש קולות, והיו קולות", אומר לוי. "כך היה גם ביום שישי, כשהוציאו את האחרונים בחיים".

ברנס: "הביאו כלבים שיעזרו בחילוץ, וברגע שהמפקד באמת צעק 'דממה', לא שמענו כלום, אבל אז שמענו מתחת לאדמה, בכל מיני מקומות, שמשהו זז, מישהו צועק 'הצילו', אנשי הרפואה מיד הגיעו אליהם, נתנו להם מורפיום וניסו להציל אותם".

היה רגע שנחקק אצלך במיוחד?
"כן. חזן שמעון, שהיה תושב מעלות והכרתי עוד קודם לכן, היה חובש שסופח ליחידה. הוא היה אמור לצאת, אבל לא החליפו אותו, אז הוא נשאר בבניין. באחת הפעמים שמעתי מישהו צועק 'הצילו', ואז שאלתי 'מי זה', אבל הוא כבר לא ענה לי. ואז ראיתי את אחיו, שאני מכיר גם ממעלות. הוא שם עליו מדים כדי לבוא לחפש את חזן, ואיך שהצליחו להוציא את חזן ולשים אותו על האלונקה ואחיו ראה את זה, הוא התעלף במקום. אני החזקתי אותו".

מתי הבנתם את גודל האסון?
לוי: "כבר תוך כדי הפינוי, כשאנחנו מבינים שיוצאים יותר הרוגים מאשר פצועים. חלק גדול מההרוגים נהרגו כתוצאה מחנק. הם נשמו את האבק. מי שניצלו סיפרו שהיה להם חלון קטן של אוויר".

ברנס, שהיה ותיק בפלוגה והכיר באופן אישי את הלוחמים ובני משפחותיהם, נשלח למשימה האיומה של זיהוי הגופות. "הייתי בחור צעיר, זה היה מאוד קשה", הוא נזכר. "הייתי צריך לזהות ב־100% שאלה הגופות של החבר'ה שלנו, כי היו שם יחידות אחרות וגם עצורים. בחלק מהמקרים אפשר היה לחשוב שלא קרה שום דבר, כי ראיתי גופה שלמה, אבל היו הרוגים שהיו פצועים הרבה יותר קשה. הרגע הכי קשה היה שמאוחר יותר, המשפחות התחילו לשאול שאלות, והתלבטתי מה לספר, או האם לספר. בסוף החלטתי לא לספר כלום. אבל אני כן אגיד שלא כולם נהרגו בבניין".

מה הכוונה?
"למשל, מי שהחליף אותי, אריק הוימן ז"ל, היה בטרמפיאדה בדרכו לצאת הביתה".

מה קרה לו?
“הוא פשוט עף".
לוי: "הוא ממש עמד בצד השני של הכביש וחיכה לטרמפ, כנראה גם עפו עליו אבנים".

מה המשמעות של לזהות 34 גופות?
ברנס: "הרבה לילות ללא שינה. האישה שומעת בהם צעקות. האמת שאני אף פעם לא סיפרתי את זה, אבל זה היה לא פשוט. הייתי מתעורר ב־2־3 לפנות בוקר ופשוט מתחיל ללכת".

הולך לאן?
"זה היה לא פשוט".

הזיכרונות הקשים מהאסון סירבו להרפות לאורך השנים, עד כדי כך שברנס ואשתו החליטו לבנות חדר הנצחה בבית לזכר החללים: "אמרתי לאשתי שב־40 שנה לאסון, נעשה משהו לזכר הנופלים ובשבוע שעבר בפעם הראשונה הזמנתי את המפקד ואת הלוחמים לראות את חדר ההנצחה, זה המעט שאני יכול לעשות למענם".

לכודים תחת הבטון

ניסים בן שבת, אז טוראי שרק סיים טירונות, נמנה עם לוחמי מג"ב שנכנסו במסגרת מבצע שלום הגליל ללבנון ופעלו בצור ובצידון. "כשהמלחמה התחילה, לקחו את 15 המצטיינים של הפלוגה, כשאני ביניהם, ואמרו לנו שיש מלחמה", הוא משחזר. "שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לעלות ללבנון, ואמרנו שכן, לקחו אותנו לאשדוד ומשם עלינו ללבנון. היינו שם בשלושת החודשים הראשונים, לא היה לנו יום ולא לילה. ניקינו את חוף צור ממחבלים, ואת חוף המזרח, וגם את הכפרים שהתמקדו בהם מחבלים. עצרנו כמויות אדירות של מחבלים".

ומה קרה בסוף שלושת החודשים האלה?
"כל שלושה חודשים מחליפים פלוגה, לכן גם אני ירדתי לרמת הגולן לשלושה שבועות, אבל אז התנדבתי לחזור ללבנון וכך הגעתי לבניין צור".

בן שבת מספר כי חודש וחצי לפני שהבניין התפוצץ, אחד המחבלים העצורים בבית המעצר בקומה העליונה הצליח לברוח דרך צינור הביוב. על כן ביקשו 11 מתנדבים מתוך הבניין, שבמקום לצאת למבצעים יישארו בכל העת בבניין כדי לשמור. "אני רציתי להישאר על יד השב"כ ולהכיר אותם מקרוב", משתף בן שבת, "לכן התנדבתי להישאר. ובאמת, במשך חודש וחצי זכיתי להכיר מקרוב את השב"כ, הם עשו פעילויות מדהימות. ראיתי את זה בעיניים שלי. את עבודת הקודש שהם עשו. ביום רביעי, יום לפני האסון, נכנסתי לחדר המבצעים בסביבות השעה 4 אחר הצהריים. התגעגעתי לחבר'ה שיוצאים למבצעים. הרי הייתי כל הזמן למעלה. ישבתי עם המפקדים והם היו לפני מבצע, אבל אחד הלוחמים עוד לא הגיע, הוא איחר, הוא היה אמור לחזור מחופשה בבית. ולכן הלוחם שהיה אמור לצאת הביתה, לא יכול היה לצאת כל עוד הוא לא מגיע. אז אמרתי למפקד שישחרר אותו בכל מקרה ואני אצא במקומו".

ובאמת יצאת למבצע?
"כן. יצאנו בשעה 18:00 וחזרנו בסביבות 21:30 ממבצע שהיה מאוד מורכב. תפסנו חוליית מחבלים, הבאנו אותם למעצר ואז ראיתי את הלוחם שכבר הספיק להגיע. אבל למרות שהגיע, נהוג שמי שיוצא למבצע נשאר עם המבצע עד הבוקר, ולכן שנינו המשכנו במבצע ובאמת קראו לנו לצאת שוב בסביבות 23:00. הרי בכל פעם היינו חוקרים את העצורים שתפסנו והם היו מובילים אותנו למודיעין שעל פיו היינו יוצאים שוב".

מתי חזרתם לבניין?
"חזרנו ב־2:30 בלילה ואמרו לנו להיות בכוננות, אבל שעה אחר כך שחררו אותנו. בינתיים, ידעתי שיש לי משמרת בשש בבוקר והציעו להחליף אותי, אבל אמרתי שאני בסדר ושאני אעשה את המשמרת, למרות שהייתי עייף. ישנתי מעט, ואז קמתי והנחתי תפילין וזאת הייתה הפעם הראשונה שאיחרתי למשמרת. אני זוכר שזה היה כבר 6:10, והייתי בקומה הרביעית, באמצע הפרוזדור, וחשבתי לקחת קפה מחדר האוכל, אבל לא היה לי נעים לאחר עוד, אז עליתי למעלה לבית המעצר".

ומה קרה אז?
"הגעתי למעלה, ואני זוכר שכמה עצורים דפקו על הדלת כדי שנלווה אותם להתפנות ואמרתי לחבר שהיה איתי לקחת אותם. איך שהוא קם, לא עוברות כמה שניות, והיה פיצוץ עז, ממש ראיתי איך הגג נפתח מעלינו ובשניות נהיה חושך. אני זוכר שחטפתי מכה בראש. לפני הפיצוץ הייתי בפינה המזרחית של הקומה ועפתי עד לצד המערבי ונקברתי שם".

היית בהכרה?
"כן, פתחתי עיניים, הבנתי שהבניין נפל וקרס ושאני קבור תחת ההריסות. בעצם, כל הגוף שלי היה קבור עד הצוואר, היה תקוע לי איזה ברזל בגולגולת וביד ימין רק האצבע הייתה קבורה. ניסיתי להסתכל, אבל ראיתי חושך, הכל היה חשוך ומלא אבק. אבל בצד ימין הצלחתי לראות חור קטן שמשם קיבלתי אוויר. השם זיכה אותי בחור הזה".

הבניין, כרוב הבתים באזור, נבנה בצורה רעועה, ויסודותיו לא היו עמוקים או חזקים, וכך בן שבת מצא עצמו מביט מבעד לחור הקטן כשהוא רואה את הקומה הראשונה מעליו. למעשה, מהקומה העליונה של הבניין הוא נפל כל הדרך עד שני מטרים מתחת לפני האדמה. "באותו רגע אמרתי, אני לא נשאר כאן", מספר בן שבת, "אמרתי לעצמי שאני יוצא מכאן. האמונה שלי הייתה חזקה מאוד. לא פחדתי מכלום, בחמישה חודשים שהייתי בלבנון עברתי את הדברים הכי מסוכנים שאפשר לחשוב עליהם, עברתי מבצעים כל כך מורכבים שמבקשים עבורם מתנדבים והייתי מתנדב תמיד, הייתי בחוליה פורצת ראשונה כל הזמן. ולכן גם פה אמרתי לעצמי שאני יוצא".

מה עשית?
"נאבקתי לשלוף את היד החוצה, והבנתי שהאצבע נתקעה לי ממש בקצה של הציפורן. לכן שלפתי את הציפורן, ממש נאבקתי בעור ושלפתי את כל החלק העליון של האצבע, משכתי את כולה כדי לצאת החוצה, כל העור התקלף לי. אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא מרגיש את הרגליים ואת האצבעות, אז התחלתי להילחם ולזוז, ושמעתי כמו קולות שבר בגוף ופתאום עלו לי בחילות, וסחרחורת, הרגשתי שאני עומד למות, והתעלפתי. אחר כך התעוררתי מהרעש של המנופים ואמרתי לעצמי לא לזוז, הבנתי שזה מסוכן ושכדאי שאשאר לשכב בשקט. ממש הרגשתי את המוות, ראיתי את המוות בעיניים. אני זוכר ששמעתי רמקולים ורעש, אבל פתאום נהיה שקט וחשבתי שהשאירו אותנו לבד למות. ותוך כדי אני שומע צעקות של חיילים שקוראים 'הצילו, אנחנו פה', או קולות שצועקים 'השמיעו קול, יש פה מישהו'. שמעתי המון קולות של חיילים. ופתאום שמעתי את הקול של אחד הלוחמים שהיו איתי בקומה השביעית, הוא שואל אותי 'ניסים, אתה שומע אותי?', ועניתי לו שכן".

הוא בעצם היה קבור לידך?
"כן, הפריד בינינו קיר".

ומה קרה אחר כך? איך חילצו אותך בסוף?
"פתאום נהיה שקט, החיילים הפסיקו לצעוק ואני שומע מישהו קורא 'יש פה מישהו?', ואני מסתכל בחור ורואה עין. מי שמצא אותי היה אליהו אבניאל. נפגשנו לראשונה רק כעבור 30 שנה. הוא חיפש אחריי במשך 30 שנה, ומאז שנפגשנו אנחנו חברים טובים".

על פי בן שבת, אבניאל צעק שמצא "חי" ומיד הביאו את אחד הטרקטורים להרים את הקורה מעליו. אבניאל הצליח להגיע לבן שבת, להוציא את הברזל מראשו, לחבוש אותו, לנקות את פיו שהיה מלא בחול ולשטוף את פניו. "הייתי שם עוד שעות אחר כך. הרופא בכל פעם ירד אליי ונתנו לי עוד ועוד מורפיום", נזכר בן שבת, "גם רפול (רא"ל רפאל איתן - מ"ב) בא אליי ודיבר איתי דרך החור. הוא שאל אותי שאלות כמו בן כמה אני, מאיפה אני, מה המספר האישי שלי. צעקתי עליו בכעס 'למה אתה שואל אותי שאלות כאלה, תחלצו אותי מכאן', אבל לא הבנתי שהם עובדים מעליי ושהוא פשוט מנסה לדובב אותי, לוודא שאני בהכרה, מי חשב על דברים כאלה באותם רגעים".

רק כעבור 12 שעות הצליחו לחלץ ולפנות את בן שבת, שהוא מנופח כולו מבצקות, והבהילו אותו לטיפול נמרץ: "הייתי בטוח שאני אפקח את העיניים ולא יהיו לי רגליים, אבל היו לי. עברתי שיקום במשך תקופה ארוכה". עוד מספר בן שבת על ביקור מיוחד אצל הבאבא סאלי, שאליו הגיע כשהיה חשש כי יקטעו לו את הרגל בגלל נמק. הבאבא סאלי הרגיע אותו ואמר לו לא לפחד וכי לא יקטעו את הרגל, ואכן לא קטעו: "אני עדיין עושה טיפולים בבית הלוחם וכל הגוף כואב לי, אבל ברוך השם התחתנתי ויש לי חמישה ילדים וחמישה נכדים, אני שמח בחלקי".

היום שאחרי
"מה שאפיין את אסון צור הראשון, היה שמשמר הגבול, וגם הצבא בכללותו, הבינו שצריך לחשוב אחרת בכמה וכמה אופנים", מסביר משגב, מפקד יחידת ההיסטוריה והמחקר, "האופן הראשון היה איך בכלל מתמודדים עם כמות כזאת של הרוגים, איך מקימים גוף שיודע לעבוד מול משפחות שכולות. אנחנו רואים בקלסרים של מג"ב מאז, איך למדו בזמן אמת להתמודד עם כמויות כאלה של הרוגים, איך למדו לתמוך במשפחות השכולות, והיום מג"ב באמת מוביל את התחום של הקשר עם המשפחות השכולות, יחד עם עמותת הכומתות הירוקות, שמחוברת מאוד למג"ב ותומכת בעשייה".

אבל היום אנחנו מבינים שלא די לשמור על קשר עם המשפחה השכולה, אלא גם לתמוך בפצועים ובאלו שפינו אותם מההריסות.
לוי: "נכון. כשנגמרו הלוויות הגענו לסאסא, שם הייתה מפקדת הפלוגה ונשאלה השאלה מה הלאה, מצד אחד עלו קולות שקראו לא לחזור ללבנון, אבל מצד שני אני כמפקד היחידה, האמנתי שאסור לנו לעזוב את לבנון ככה".

למה?
"כי מבחינתי, אם היינו יוצאים בגלל מה שקרה, היינו יוצאים עם הזנב בין הרגליים ואז גם לא מדברים על מה שקרה. בפסיכולוגיה אומרים שכאב מוציאים עם כאב, זאת לא השיטה הכי טובה אבל היא עובדת, עובדה שאני יושב פה היום ומספר דברים מאוד קשים".

בדבריו אלה מתייחס לוי לחוויותיו האישיות ממלחמת יום הכיפורים, אז לחם בשריון בחטיבה הדרומית והוא עדיין זוכר את הרגעים הקשים מהמלחמה והקושי שחווה גם לאחריה, לכן גמלה בלבו ההחלטה לשוב עם לוחמיו ללבנון אך ביקש ממפקד משמר הגבול דאז, צבי בר, שישלחו אליהם את פסיכולוג מג"ב, ואחרי חודש ימים של דינמיקות קבוצתיות מורכבות, אימונים וליווי מצד הפסיכולוג שבה הפלוגה לצור.

יחידת החילוץ של פיקוד העורף הוקמה בעקבות לקחי אסון צור, אך נראה שהוא עצמו נשכח מעט מהתודעה הציבורית. הממשלה אומנם הכריזה על יום אבל לאומי, אך הגדרתו כתאונה דחקה אותו מדפי ההיסטוריה, אף שהיה אחד מהאירועים המזוויעים שידעה ישראל, בין שנגרם כתוצאה מפיצוץ גז ובין שנגרם מחומר נפץ. 40 שנה לאחר מכן, ברחבת הטקסים הגדולה שבמוזיאון משמר הגבול ברור דבר אחד: מכל מי שהיו שם, הזיכרונות לא ירפו לעולם.