"על פי חומרת הדין, בית המשפט קובע כי הנאשמת, שולמית כהן, ראויה לעונש המרבי: מוות!", כך, במשפט הדרמטי הזה, נפתח "בעין הסערה", ספרו הביוגרפי של יצחק (אייזיק) לבנון, לשעבר שגריר ישראל במצרים, שיצא לאחרונה. לבנון, אז בן 18, לעולם לא ישכח את הרגעים ההם ב־1963, שבהם נידונה אמו, מרגלת יהודייה, בבית המשפט הצבאי בביירות לגזר דין כה בלתי נתפס. "היו בכי וזעקות שבר מצד בני משפחתי, ומחיאות כפיים מצד אלה שציפו לגזר הדין הזה", מתאר לבנון בספר. "כמה עיתונאים עזבו במרוצה את האולם המלא עד אפס מקום, ממהרים לדווח למערכות העיתונים שלהם על גזר הדין".
בספרו מתאר לבנון את המסע שעבר מאז שהיה נער בביירות לאם מרגלת ועד שהפך לנציגה של מדינת ישראל במצרים. "אני מתאר מצד אחד נער שנולד וגדל בארץ אויב, נער שהיה מפוחד, שלא יכול היה להפגין את יהדותו ואת הציונות שלו, שנרדף ונזרק מהמדינה; ומצד שני אדם בוגר שמגיע למצרים כנציגה של מדינת ישראל במלוא הגאווה - ומראה איך הם אותו בן אדם. החלטתי לפתוח בסיפורה האישי של אמא בביירות כי רציתי להמחיש את הפער בין הרגע ההוא בבית המשפט ובין הרגע שבו אני עומד כשגריר ליד הנשיא חוסני מובארק".
איחוד בנתב"ג
לבנון נולד בשכונת ואדי אבו ג'מיל, הידועה כשכונת היהודים בביירות, ב־1944. "כנער לא ידעתי על כל העבודה שאמי עשתה", הוא מספר. "רק ראיתי שיש מין תכונה כזאת בתוך הבית, שהיא לא אופיינית".
שאלת שאלות?
"שאלתי שאלות, אבל כילד משתיקים אותך. עם הזמן, והרי זה נמשך הרבה זמן, אמא ראתה שמכל הילדים היא יכולה לקרב אותי ולסמוך עליי ולתת לי כל מיני משימות. היום הן נראות לי טריוויאליות, אבל אז הן היו נראות לי כמו מבצע ענקי".
מה למשל?
“כמו להעביר פתק מבן אדם לבן אדם או לעקוב אחר קבוצת יהודים שבאה מסוריה, שהרשת של אמא הייתה צריכה להבריח אותם לישראל. הייתי צריך לתצפת עד שהם עלו לאוטובוס. כנער, ידעתי שהיא מתעסקת בהברחת יהודים, אבל לא ידעתי על הפעילות הנוספת, אלא רק אחרי שהיא נתפסה ופורסמו הדברים בתקשורת הלבנונית והערבית, וכמובן אחרי שבאתי הנה והצלחתי לגלות כל מיני דברים בתיקי המוסדות הביטחוניים שלנו".
עד לרגע תפיסתה פעלה שולמית (שולה) כהן בשני אופנים עיקריים: הראשון היה הברחת יהודים מסוריה ומלבנון למדינת ישראל; והשני היה העברת ידיעות לאנשי מודיעין בישראל. לאחר גזר דין המוות שהושת עליה בבית המשפט, הוחלט להמתיק את עונשה, ונגזרו עליה 20 שנות עבודות פרך. במקביל, גם אביו של לבנון נשלח לכלא. באותה עת לבנון ואחיו המשיכו לגור בביירות. "את הדברים האלה אני סוחב עד עכשיו", הוא מתאר, "זה לא היה קל. בגלל ההתערבות של אבא והמגעים שניהלנו, היינו תחת הרושם שהמשפט הזה יהיה לקולה ולא לחומרה. אמרו לנו שיהיה בסדר. אבל גזרו עליה 20 שנים של עבודות פרך. אחרי זה היא עברה לידי ואמרה: 'זה כל מה שאתה מסוגל לעשות, אייזיק?', אני סוחב את זה עד עכשיו".
למה היא בחרה להשאיר אותך עם המילים האלה?
"אחרי שהיא השתחררה ודיברנו, היא הסבירה לי שהיא תלתה בנו הרבה תקוות. היא לא התכוונה לפגוע בי, היא רצתה לומר לי שהיא חשבה שאני מסוגל ליותר, וזה באמת דרבן אותי לפעול הרבה יותר עד לשחרורה".
בתום מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, במסגרת החלפת שבויים בין ישראל ללבנון, שוחררה שולה כהן והגיעה ארצה. "גיליתי פה בארץ שמשה דיין לא רצה לשחרר אותה", הוא מספר. "רק אחרי שאמא הלכה לעולמה, הקצינים שטיפלו בשחרור שלה שיתפו את הסוד הזה איתי".
ביקרת אותה בשנותיה בכלא?
"השאלה מה זה לבקר בכלא? בסרטים, כשדמות מגיעה לבקר אסיר, אז יש זכוכית, האסיר יושב מעבר לזכוכית, יש טלפון, ואפשר לראות את האסיר באופן מלא. זה מעולם לא קרה. מה שכן קרה היה שהיינו באים לעתים, לא תכופות, להביא לה אוכל ולראות אותה. אבל אז הייתי רואה אותה מבעד לשלושה או ארבעה סורגים, שהיו מסודרים כשתי וערב. יכולתי לראות רק צללית. שמעתי את קולה, דמיינתי אותה, אבל פיזית, באופן מלא, לא ראיתי אותה. עד לשחרור".
מה קרה ביום השחרור?
"באותו הבוקר היא עברה את ראש הנקרה לכיוון ישראל, ואנחנו, שאר בני המשפחה, טסנו לקפריסין ומשם לארץ".
לבנון נזכר בהתרגשות כיצד הבחין בדגל ישראל מתנופף מעל לשגרירות ישראל בקפריסין. "מעולם לא ראיתי דגל ישראל מונף, תמיד ראיתי כיצד שורפים אותו בהפגנות האנטי־ציוניות, או כיצד דורכים עליו או מלכלכים אותו", הוא מספר. "אני זוכר שממש עמדתי רגע לראות האם זה אמיתי או שמא אולי יורידו אותו וישרפו אותו, אבל אז הבנתי שלא. הבנתי שרק לפני שעה הגעתי ממקום שבו שרפו דגלים, שבו קיללו אותנו וירקו עלינו, אבל עכשיו אני מוגן. המעבר הזה היה די סנטימנטלי".
איפה ראית את אמא לראשונה?
"התחברנו בנתב"ג. ירדנו מהמטוס והיא חיבקה אותנו".
מה אתה זוכר מהרגע הזה?
"הקלה ענקית, סוף לייסורים. הצלחנו להוריד אותה מהגרדום ואיחדנו את המשפחה. היו לי אח ואחות בארץ, שהגיעו לכאן ב־1948. לכן הייתה לנו תקווה לחיים חדשים".
חששת לקראת הבאות?
"מעט. הרי לא ידעתי כלום על החיים החדשים שעמדו להתחיל. אבל למדתי מאמא שלי ומאבא שלי שישראל היא האידיאל, החלום, התשוקה, שצריך להגיע לשם. זאת מדינתנו, ולמענה אנחנו נעשה הכל. עם התחושה הזאת ירדתי במדרגות המטוס".
בגלל זה בחרת בקריירה דיפלומטית?
"כשהגעתי לפה, זה היה אחרי שלמדתי בביירות הנהלת חשבונות. הייתי שלב אחד לפני ראיית חשבון, אבל לא עשיתי את הבחינות בגלל מלחמת ששת הימים. כשהגעתי לארץ רציתי לעסוק בהנהלת חשבונות ולהשלים את המבחן. אבל עודדו אותי ללמוד בחוג המזרח התיכון באוניברסיטה, כי ידעו שאני מביירות ויודע ערבית. אמרו לי: 'אתה מזרחן, אנחנו זקוקים לאנשים כמוך', וכך נרשמתי לאוניברסיטה והתחלתי לעבוד אצל טדי קולק, שהיה במשך שנים רבות המנטור שלי".
מוקד המחאה
יום אחד קרא לבנון בעיתון על פתיחת קורס צוערים והחליט לנסות להתקבל. "הלכתי אל הלא נודע", הוא מספר, "וכך פתחתי בקריירה שנמשכה 40 שנה". במהלך השנים ייצג לבנון את מדינת ישראל באו"ם בניו יורק, בוונצואלה, בקולומביה, בפריז, במונטריאול, בבוסטון, בז'נווה ובמצרים.
הגעתו כשגריר לקהיר התרחשה 43 שנים לאחר שנאלץ לברוח מלבנון. כהונתו אופיינה בשלל אתגרים, אבל אחד הימים שהוא לעולם לא ישכח היה 9 בספטמבר 2011, כאשר המון מפגינים פרץ לשגרירות ישראל בקהיר. תשעה חודשים לפני כן, ב־25 בינואר 2011, "יום השוטר" במצרים, פרצו מחאות המוניות ברחובות קהיר, וכיכר תחריר הפכה למוקד המחאה של המפגינים נגד השחיתות והמצב הכלכלי.
בהמשך קראו המפגינים להדחת הנשיא חוסני מובארק. המחאה נמשכה במשך 18 ימים, שבהם נהרגו מאות בני אדם. כעבור מספר שבועות מובארק נעצר יחד עם משפחתו בחשד למעשי שחיתות. ההפיכה במצרים הובילה להתרופפות האחיזה בחצי האי סיני. כתוצאה מכך, באוגוסט 2011 חצתה חוליית מחבלים את הגבול לישראל מדרום ורצחה שמונה ישראלים. בחילופי אש של צה"ל עם המחבלים נהרגו, בין היתר, חמישה חיילים מצרים. בעקבות כך, פרץ גל הפגנות סוער במצרים, שהוביל בסופו של דבר למתקפה שאירעה על השגרירות.
"ביום הזה חשתי פחד אימים", מודה לבנון. "כאשר הקב"ט קורא לך ואומר: 'אייזיק, תעשה כל מה שאתה יכול כי פרצו לשגרירות', אתה רואה בדמיונך כיצד ההמון נכנס לתוך השגרירות. אתה יודע שבפנים יש שישה אנשים ואתה חושב על הנורא מכל. אבל אתה גם יודע שאסור לך לאבד את העשתונות, ואסור לך להיכנס לפאניקה".
לבנון מתאר 13 שעות של מתח אדיר עד שהגיע צוות השגרירות לשדה התעופה ועלה על המטוס לארץ. "בכל השעות הללו אני חששתי שיערכו לינץ' בשישה שהיו בשגרירות", הוא אומר. "חשבתי על כך שמדובר בשש משפחות. זאת הייתה סיטואציה מאוד קשה".
היה בך כעס בשעות האלה?
"בוודאי. כעסתי מאוד. הרי זה דבר שאסור שיקרה, בכל מצב ובכל מקום. כשמדינה מגישה כתב אמנה למדינה אחרת, והיא מצדה מאשרת ואומרת: 'אהלן וסהלן, תבואו', היא מחויבת להגן על השגריר, על העובדים שלו, על הבתים שלהם, ועל כל מה או מי שמייצגים את מדינת ישראל. ובזה מצרים לא עמדה".
בספרו כותב לבנון: "יש בי כעס גדול על אירועי הלילה בקהיר, כעס ואכזבה עמוקה מהתנהגות המצרים. אבל גם לא מעט כעס עלינו. על כל המוסדות הישראליים וקברניטי המדינה שההתנהלות שלהם במשך 30 שנות שלטון מובארק הביאה לתוצאה הקשה ההיא. אכלנו את פירות הבאושים שגידלנו במשך 30 שנה. היינו צריכים לנהוג אחרת. העוינות נגדנו התקבעה בתודעה המצרית. ואנחנו לא עשינו דבר כדי להיאבק בה".
למרות מה שחווה לבנון במצרים, הוא חזר לימים לקהיר על מנת להיפרד ממנה כראוי.
גם לביירות היית חוזר אם היית יכול?
"אני מוכן לחזור לביירות בכל רגע ובכל שלב, רק בתנאי אחד: כנציגה של מדינת ישראל. כדי לסגור את המעגל בעקבות מה שהם עשו לי, למשפחתי, לאמא שלי ולאבא שלי. הייתי רוצה לחזור כנציג של מדינה ריבונית ולומר להם: עכשיו תדברו אליי בגובה העיניים. אבל אני גם מציאותי. זה חלום באספמיה, בגילי אני כבר לא יכול להגיע לשם. היות שהספר הזה הוא סיכום של חיים, אני מאושר ממה שעשיתי, מחיי וממשפחתי. אני שמח בחלקי".
