כל מה שבר עשה כל חייו, מגיל צעיר, היה לתת ולעזור", אומר אחיו טל. “הוא הדריך נוער, הדריך גלישה, ובמהלך שירותו הצבאי הקים מיזמים התנדבותיים, נוסף למיזמים קיימים שהוא נטל בהם חלק. הוא היה קונה ציוד טקטי לחיילים שלו ודואג להם באופן פרטני והקדיש את חייו למען האחר".
רס"ן בר פלח, בן 30 במותו, סגן מפקד סיירת חטיבת הנח"ל, נהרג בלילה שבין 13 ל־14 בספטמבר. באותו לילה זיהו בצה"ל שני מחבלים פלסטינים במרחב גדר התפר בסמוך למעבר ג'למה, צפונית לג'נין. כוח צה"ל, ובו פלח, הוזעק. המחבלים ירו לעבר הלוחמים ופצעו אנושות את פלח, שהמשיך לירות על המחבלים גם לאחר שנפצע, עד שהתמוטט מפצעיו. פלח, בנם של דליה והרצל, תושב נתניה, הותיר אחריו אם, שלושה אחים, שתי אחיות ובת זוג. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה.
מגובש וישראלי
אחיו טל מספר כי בימי השבעה התגלו לו דברים על אחיו שלא ידע. “הגיעו אלינו הורים של חייל של בר מהנח"ל שלא הכרנו", הוא מספר. “הם סיפרו לנו שיום אחד בר ראה את הבן שלהם מתבודד. הוא ניגש אליו, התעניין בו וביקש ממנו לספר על עצמו ועל מצבו בבית. בר שאל אותו איפה הוא גר והקפיץ אותו הביתה. כשבר נכנס לבית של החייל, הוא ראה שחסרים שם כמה דברים בסיסיים, אז הוא קנה לו את מה שחסר, שאל אותו אם הוא בקשר עם ההורים שלו, והחייל הסביר שכן, אבל שהוריו כבדי שמיעה. באותו רגע בר גייס כסף כדי לקנות לשניהם מכשירי שמיעה משוכללים. זה היה מרגש ומצמרר.
לשבעה הגיע גם אב של שני לוחמים מיחידת עוקץ, שהיו חיילים של בר. הוא סיפר איך שניהם לא הפסיקו לדבר על בר בארוחות הערב המשפחתיות. אחר כך ראינו גם שני מכתבי הוקרה שבר קיבל ולא ידענו על קיומם - אחד מעיריית תל אביב והשני מעיריית נתניה. נכתב בהם שהוא עזר ללמעלה מ־3,500 קשישים לקבל תרופות במהלך תקופת הקורונה. הוא גייס עשרות נערים על אופנועים שעברו ואספו מרשמים והביאו תרופות לקשישים שהיו בסגר. בר לא דיבר איתנו על כל מה שהוא עשה. העזרה והנתינה היו חלק משגרת החיים שלו. זה היה מובן מאליו בעיניו".
כבר במהלך השבעה גמלה בלבה של משפחת פלח ההחלטה להמשיך את מורשתו וצוואתו הרוחנית של בר וליזום פרויקטים התנדבותיים. בין היתר, במהלך חייו הקים בר פלח את הקבוצה “צעירים למען מבוגרים", שסייעה לבני הגיל השלישי באתגרי היומיום. בעקבותיו, לאחרונה קיימה המשפחה ערב לשורדי שואה בדיור מוגן בגבעתיים לזכרו של בנם, שבמהלכו עשרות שורדי שואה סיפרו על רוח ההתנדבות שלו. יום אחרי כן יצאה שיירה של אלפי אופנועים למסלול באורך 280 קילומטר - מצפון הארץ ועד למצפה רמון - לזכרו של בר, ובהשתתפות הרמטכ"ל אביב כוכבי. כמו כן, שבוע אחרי השבעה הקימה משפחת פלח סוכה ענקית בהתנדבות ומתרומות תושבי נתניה, שבה אירחה למעלה מ־2,000 חיילים.“יש משהו מאוד מיוחד בכך שכל כך הרבה סוגים של אנשים ממסגרות והשקפות שונות היו תחת המטרייה של בר", אומר טל. “הכל נורא מגובש ונורא ישראלי".
בימים אלה יזמו בני משפחתו של בר פלח את פרויקט “אחי גיבור" להקמת מרכז בנתניה שישלב נתינה, רוח התנדבות ועשייה, תרומה לקהילה ואהבה למדינת ישראל. לשם כך, המשפחה מגייסת מימון דרך פלטפורמת Giveback. “הפרויקט התחיל מבר ומהעשייה שלו", מסביר טל. “החלטנו שנמשיך את הפעילות שהוא היה עושה. מתוך זה החלטנו לבנות מרכז חינוכי שבו נקלוט בני נוער בגילי 16־18 ונכין אותם לשירות הצבאי דרך אימונים גופניים מתקדמים בידי סגל שמגיע מיחידות מובחרות, וגם נעביר קורסים בנושאים בסיסיים כמו נדל"ן, שיווק, העצמה אישית, מנהיגות. נעניק כלים שילמדו איך העולם עובד כדי שתהיה להם ראיית מאקרו.
אחת השאיפות של המרכז הזה היא להרחיק נוער בסיכון מהרחוב, אבל המרכז יהיה פתוח לכל בן נוער שרוצה כלים לחיים משמעותיים. בנוסף, המקום יהיה מרכז לוגיסטי שיארח ניצולי שואה, יחלק סלי מזון למשפחות נזקקות, יקלוט מתנדבים וידרבן אותם להתנדב יותר, יקיים אירועים חברתיים שתורמים לסביבה, והכל באווירה כיפית ומשמחת. אנחנו מקווים שנוכל לשכפל את ההצלחה של זה גם לערים אחרות. קיבלנו הצעות מעיריות אחרות, אבל נתניה היא הבית, אז אנחנו רוצים להתחיל משם".
מה החשיבות של הפרויקט הזה עבורך?
“אני באופן אישי דוחף את זה כי אני לא יכול לעמוד בשקט. הפחד הוא לשקוע. הפרויקט גם נולד מהביחד שנוצר ביום שבר נהרג. למעלה מ־500 חברים, בני משפחה ומתנדבים נמצאים איתנו בקשר יומיומי, יש אינרציה מטורפת, וככל שיש עוד ראיונות על בר, אז יש עוד תורמים וספקים שרוצים לקחת חלק ולעשות. יש כל כך הרבה אנרגיה שאתה לא יכול שלא לתעל את זה למקום טוב כמו שבר היה רוצה".
עד כמה העשייה הזו מסייעת לך להתמודד?
“אני לא יודע אם היא עוזרת להתמודד, אבל זה נותן אנרגיה בבוקר. כשאין את זה ואתה הולך למשרד בשביל לעבוד במשהו אחר אצל מישהו אחר - קל לשקוע. אני לא רואה את זה קורה בשנים הקרובות".
החברים הכי קרובים
הוא מספר כי לאחר שבר נהרג נפתחה קבוצת וואטסאפ של בני משפחה וחברים, שבה מועברים סיפורים, תמונות וסרטונים. "ככל שהקבוצה התמלאה וככל שכמות הסיפורים גדלה, התחלנו להבין שמדובר במשהו עצום", הוא אומר.
"הקבוצה תמיד מלאה, תמיד 513 אנשים. בתוך הקבוצה נרקמו מערכות יחסים. קבוצה של אנשים החליטה לעשות מעגל גולשים, קבוצה אחרת של אנשים החליטה להקים אתר הנצחה, קבוצה נוספת - לארגן אירוע רכיבה. עם הזמן, אנשים הפכו לחברים טובים שנפגשים יחד כדי לעשות דברים בדרך של בר. זו קבוצה עם המנון, עם מדים, עם שפה משותפת, שמורכבת ממשפטים של בר. זו פשוט קהילת האנשים שבר אהב ושאהבו אותו, והם עושים דברים טובים ביחד".
איזה אח קטן בר היה עבורך?
“בר לא היה אח קטן טיפוסי. היינו החברים הכי קרובים. כאח קטן הוא היה שובב, מצחיק ומבריק, והיה לו גם חוסר ביטחון כזה. גדלנו בשכונת עמידר בנתניה, חווינו את הגירושים של הורינו, שזה לא קל בכלל, ובשלב מסוים עברתי לגור עם אבא והוא נשאר לגור עם אמא. כשהתגייסתי יצא לנו פחות להתראות כי הייתי מגיע הביתה פעם בשבועיים. מגיל 21 בערך, כשהשתחררתי מהצבא, חזרתי לגור עם אמא, ושם התחברנו יותר. התחלנו לגלוש ביחד, לתופף ביחד, לשמוע מוזיקה ביחד. לעשות הרבה דברים שלא התאפשר לנו לעשות בגיל יותר מוקדם בגלל הפרשי הגילים בינינו. כשהוא הגיע לגיל 24 כל החברים שלי נהיו החברים שלו. בגיל 24 הוא היה כל כך גדול, רחב וחזק שלא יכולתי לקרוא לו ‘אחי הקטן’".
מה היה החלום הכי גדול שלו?
“בכל מסגרת השירות שלו החלום שלו היה להיות מפקד יחידת עוקץ. עוד כילד וכנער הוא חלם להיות לוחם ביחידות הכי מובחרות. הוא רצה להגיע לשייטת, אבל ביום הגיבוש שלו לשייטת גילו שיש לו חור במחיצה של האף ושהוא צריך לעבור ניתוח. בזמן שהוא החלים מהניתוח הציעו לו להצטרף ליחידת כפיר כדי להגיע לעוקץ. הוא התקבל ליחידת עוקץ והתחיל את המסלול שלו שם. כשהוא סיים את המסלול הוא הפציר במפקדים שלו שישלחו אותו לקצונה. הוא היה מרוצה מהשירות, למרות הקשיים שהיו בדרך".
מה היו הרגעים הקשים שלו בשירות?
“היו לו צלקות ממבצעים שונים. דברים שהוא עשה וחווה במבצע ‘צוק איתן’ חזרו אליו בלילות, ובעיקר אריאל, זוגתו, ספגה הרבה מהם. אבל כשהוא היה עולה על מדים וליד חיילים לא היית מרגיש ממנו קושי, אלא מקבל את כל המוטיבציה שאתה צריך. גיבור אמיתי. הגיעו אלינו כמה לוחמים שהיו איתו ב’צוק איתן’ והם סיפרו שהם נורא פחדו, והוא הצליח, בשיא הרגעים המתוחים, להשרות אווירה של ביטחון, הומור ורוגע. בשיא התוהו ובוהו שם עם הטנקים והפגזים ואי־הוודאות, הוא היה נכנס בחיוך ופותח חדרים עם הכלב כאילו שזה משחק. הם סיפרו שבעקבות זה המורל שלהם עלה בטירוף. תחושת הביטחון לידו תמיד הייתה עצומה".
איך הייתה השיחה האחרונה שלכם?
“השיחה האחרונה הייתה בלילה שבו הוא נהרג. בר למד מימון ומנהל עסקים בקריה האקדמית אונו, ובמקביל טיפל בעסק שאמא שלנו הייתה שותפה בו. בגלל שהוא נכנס לתפקיד צבאי תובעני, הוא חשש שהעסק לא ירוץ כמו שצריך, ואמר לי שחשוב לו שאתפוס את המושכות ואטפל בעסק. מבחינתי, בפרויקט הזה אני ממשיך את השיחה איתו".
מה סופר לך על רגעיו האחרונים?
“רגעים לפני שהוא התמוטט, כשהוא עוד היה במצב אנוש, הקשרים שלו שאלו אותו מה כואב לו והוא אמר: ‘כואב, בעיקר בבטן, אבל זה בטח בגלל האוכל שאכלנו’. כשהביאו לו סטירות לבדוק אם הוא בהכרה, הוא אמר: ‘מה יש לכם? אני בסדר, תהרגו את המחבלים’. הוא שמר על קור רוח עד הסוף בצורה הכי מוחלטת והכי מקצועית. משהו מאוד מיוחד בהתנהגות הזו".
מהן התגובות שקיבלתם על הפרויקט?
“אנו מקבלים המון תמיכה וחיבוקים. אין מישהו שנשאר אדיש לזה, וכולם רוצים לקחת חלק, לתרום ולסייע. כולם מחוברים לזה. בתקופה הנוכחית, יותר מתמיד, יש ירידה מסוימת במוטיבציה של בני נוער להתגייס כלוחמים, הם בגישה של ‘להיות לוחם זה להיות פראייר’, ואנחנו מאמינים בדיוק הפוך, ולכן אנחנו מחוברים לעשייה הזו מאוד. כל מי שמתגייס כלוחם מקבל יותר ממה שהוא נותן, למעט מי שנותן את ההקרבה האולטימטיבית, לצערי, כמו בר. באמצעות הפרויקט הזה אנחנו רוצים לייצר את האימפקט שהוא היה מייצר כשהיה בחיים".
מלבד תרומות בפלטפורמת הגיוס, ניתן לפנות בהצעות להתנדב דרך חשבון האינסטגרם של העמותה (barfalah_forever), עמוד הפייסבוק (“בר פלח לנצח"), בטוויטר (“אחי גיבור") וגם במייל [email protected]