מחנך לחיים: הישראלים שיצאו למסע חיפוש אחר המורה המיתולוגי שלהם

במשך שנים רבות חיפשה טליה צעידי (טלילה בן קסוס), 49, תושבת רחובות, את חיה דנינו, מי שהייתה המחנכת שלה בכיתות א' עד ו' בבית הספר צור שלום בקריית ביאליק. "אפילו כמה פעמים הגעתי לבית הספר עצמו כדי לחפש אותה, והיא לא הייתה", מספרת צעידי. "בסופו של דבר, בעזרת קבוצת הפייסבוק 'קלוז'ר - חיפוש מכרים מהעבר שלך', הצלחתי למצוא אותה ואמרתי לה את הדברים שכל כך רציתי לומר".

למה חיפשת אותה?
"חיה הייתה מורה כריזמטית, אצילה. הייתה לה נוכחות בכיתה, הייתה לה רגישות מיוחדת, חמימות. הרגשתי תמיד אהובה כשהיא נמצאת. הכי אני זוכרת את השקט שהיה בכיתה כשחיה הייתה שם. ציפור לא צייצה. מבחינה נפשית, חיה נתנה לי תמיד ביטחון. היה רוך בעיניים שלה. הרגשתי שהיא פשוט אוהבת אותי. הרגשתי שהיא מאמינה בי. ילד שמרגיש ככה לא יכול לשכוח את התחושה, גם אם חלפו שנים רבות. חיה תמיד הייתה בלבי, אף פעם לא שכחתי אותה. רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה, שלא שכחתי אותה, שכל החיים היא ליוותה אותי, שהיא חלק ממני, מהנשמה שלי".

איך הרגשת כשהרמת אליה טלפון?
"מאוד התרגשתי. שמחתי, הרגשתי שבאיזשהו מקום זו סגירת מעגל. מאוד חשוב להכיר תודה לאנשים שתמכו בך, במיוחד בגיל הילדות, כשצריכים את הביטחון הזה. חיה זכרה אותי, זכרה גם את אמא שלי. היא זכרה שהייתי אלופת ישראל בהתעמלות מכשירים. התאמנתי אז בהפועל קריית ביאליק, וכל השנים הייתי מופיעה בבית הספר. חיה התרגשה ואמרה: 'בטח שאני זוכרת אותך עם הפליק־פלאקים והסאלטות'".

"עברו מאז הרבה שנים", אומרת דנינו, 76, כיום פנסיונרית. "זה כמובן מרגש כשתלמיד מרים טלפון. במהלך העבודה עושים מה שעושים, אבל אחרי הרבה שנים, כשמתקשרים ונותנים לך משוב, זה מרגש, זה מכבד. כשטלילה הייתה תלמידה, היא הייתה ספורטאית, הייתה מתאמנת שעות ביום. זה היה משהו שהצריך לבוא לקראתה ולהבין, למשל אם לא הייתה מספיקה להתכונן למבחן. הלכתי איתה ואפשרתי לה גם להביע את עצמה בתחום שהיא אוהבת".

מול העיניים

גם חיים טרמין, 37, מיבנה, הרגיש צורך לשוחח עם המחנכת שלו אחרי עשרות שנים. "חיפשתי את אתי כהן, המחנכת שלי מכיתה ב' עד סוף ד', מבית הספר אמירים בחולון", הוא מספר. "זה היה השם שזכרתי, אבל לא הצלחתי למצוא אותה ברשתות החברתיות. אחר כך הבנתי ששם משפחתה השתנה. לבסוף לפני כשבועיים סגרתי מעגל בזכות קבוצת הפייסבוק 'קלוז'ר'".

מה רצית לומר לה?
"אני בן אדם נוסטלגי מאוד, זה גם זיכרון ילדות. אתי חינכה אותנו בשנים שהיו מאוד משמעותיות. היא השאירה עליי חותם מאוד גדול בתור ילד. היא מאוד האמינה בי. רוב החיים שלי גדלתי תחת הצל של הפרעת קשב וריכוז, מה שלא ידעו לאבחן לפני שנים רבות. אתי הבינה זאת באותה העת. את העובדה שהיא הבינה אותי והאמינה בי אני זוכר עד היום. כמו כן, הילדה שלי נכנסה השנה לכיתה א'. כשישבתי לעשות איתה שיעורים, היה לי פלאשבק של ילד שיושב לעשות שיעורים, וזה הציף הכל מחדש. אז קודם כל רציתי לשאול מה שלומה של המורה, לדעת מה קורה איתה היום ולומר לה שהשאירה בי חותם בתור ילד".

מה היה בשיחה ביניכם?
"התקשרתי אליה, אמרתי לה: 'אני יודע שזה יישמע מוזר, מדבר התלמיד שלך מלפני 20 פלוס־פלוס שנים. לקח לה זמן להבין את הסיטואציה, ואז תוך כדי שיחה היא פתאום נזכרה במלא דברים מהכיתה שלנו, וגם לה צפו הזיכרונות. הרגשתי מאוד מרוגש, כמובן גם קבענו שניפגש. זה עוד לא יצא לפועל, אבל אני מאוד רוצה להגיע ולראות אותה, שנשב ונדבר".

"הייתה לי צמרמורת כשדיברנו", מספרת אתי אב, 69, מורתו לשעבר של טרמין. "זה עשה לי את היום לדעת שיש עוד תלמידים שאחרי עשרות שנים חושבים עליי. את הכיתה של חיים חינכתי שלוש שנים, זה היה חריג בנוף. מאוד נקשרתי אליהם, והם אליי. חיים היה תלמיד מיוחד מבחינתי, טיפחתי אותו מאוד. הוא היה ילד מאתגר, אבל לא לשלילה. מסיבת הסיום הייתה אצל ההורים שלו על הגג. את רוב התלמידים אני זוכרת, וזה באמת מרגש לדעת שהשארתי חותם על תלמיד. זו השליחות".

נקיפות מצפון

עו"ד שירי סקורי, 42, ממודיעין, חיפשה מעל 20 שנה את מאיר שבת, מי שהיה המורה שלה לסוציולוגיה ומדעי המדינה בכיתה י"ב בבית הספר עירוני ז' ביפו. "בערך שנה אחרי שסיימתי ללמוד התחלתי לחפש אותו, לא ידעתי שעזב את הארץ", היא מספרת. "הוא השפיע עליי לטובה. הוא היה מורה לחיים. הוא מאוד האמין בי, מההתחלה אמר שהוא רואה את רמת האינטליגנציה שלי, שהוא מצפה ממני להיות משהו מאוד גדול. במשך שנים בניתי את החיים שלי בצורה כזאת שמתישהו אבוא ואגיד לו: 'יצא ממני משהו'. משהו באישיות שלו היה מאוד סוחף וכריזמטי, והוא ידע להביע את הדברים בדרך הנכונה ולדבר על מהות החיים: שאני לא צריכה לוותר על הרצונות שלי, שההתפתחות האישית שלי מאוד חשובה. הוא מאוד האמין, חיזק. היה כמו מאמן לחיים, לא רק מורה שמעביר חומר לימודי".

איך איתרת אותו לבסוף?
"בהתחלה מצאו לי כתובת מייל שלו בעבודה. כתבתי, הוא ענה לי, החלפנו טלפונים. הוא חי בחו"ל היום, הוא ראש החוג לממשל ופוליטיקה באחד הקולג'ים בלונדון. הוא ממש זכר אותי. אמרתי לו שכל מה שהפכתי להיות בחיים שלי זה היה לגמרי בזכותו, כי בכל תהליך הבנייה של החיים שלי הוא תמיד היה לי מול העיניים. מאיר לימד אותי לחשוב מחוץ לקופסה, בצורה פתוחה, לימד אותי דרכי חשיבה. הוא מאוד התרגש לשמוע זאת. גם נפגשנו כמה פעמים כשהוא הגיע ארצה. אני גם מתייעצת איתו בכל מיני דברים".

מאיר ברוכים, 39, מירושלים, עובד במשרד לביטחון פנים, חיפש במשך זמן רב את גרשון, המורה לערבית שלו בכיתות ה'־ו' בבית הספר גילה ה' בירושלים. "היינו ילדים, וילדים משתוללים", הוא מספר. "הזיכרון שלי היה שהמורה היה איש מבוגר. עם השנים התחילה לכרסם בי קצת אשמה בגלל שהתנהגנו ככה אל איש מבוגר. אומנם לא עשינו משהו דרמטי, לא זרקנו כיסאות, אבל זה עדיין ישב לי על הלב".

אילו זיכרונות היו לך?
"הפרענו, לא הקשבנו לו. היה קטע שהוא היה דופק עם היד על השולחן ואומר: 'די, מספיק דיבורים'. היה לו מבטא, והיינו צוחקים על זה. לא עשינו משהו דרמטי, אבל הייתה לי תחושה קשה שככה התנהגנו. ככל שבגרתי הבנתי שזו אומנם התנהגות של ילדים, אבל התנהגות לא יפה כלפי אדם מבוגר. אם אראה למשל את הילד שלי מתנהג ככה, אני אעיר לו ואגיד לו שזה לא תקין. המורה הזה היה איתי לאורך כל החיים בזיכרון, היו לי נקיפות מצפון. זה ליווה אותי כל הזמן, אבל לא באמת ידעתי מה לעשות עם זה. עם הזמן נולד פייסבוק, ראיתי שאנשים מתחילים לחפש אנשים. הבנתי שהיום בטוח אפשר למצוא אותו".

מה רצית לומר לו?
"שלמרות שהפרענו, אהבנו אותו. שהוא היה חביב ונחמד, ועשינו רעש כי היינו ילדים. הרגשתי צורך להתנצל בפניו. לפני יומיים שוחחתי איתו. הוא לא זכר אותי ספציפית, הוא מעל גיל 80 היום, אבל מאוד התרגש. הוא זכר את בית הספר, שאל שאלות, דיברנו. שאל מה אני עושה היום, איחל לי המון הצלחה בחיים, ביקש למסור דרישת שלום חמה לכל החברים. זה היה מאוד מרגש. אני שמח עכשיו, כאילו סימנתי וי, זה נתן לי סוג של שקט".

"בתוך קבוצת הפייסבוק יש לא מעט חיפושים אחרי מורים. ברוב המקרים זה כדי להגיד להם תודה, לומר: 'כיוונת אותי והקשבתי לך'", מספר סאם זיברט, חוקר פרטי בינלאומי ומנהל קבוצת "קלוז'ר - חיפוש מכרים מהעבר שלך". "היה מישהו שכתב שהמורה ראה בו מעבר לציונים, נתן לו להרגיש בעל ערך. יש לאנשים צורך להגיד למורה: 'בזכותך אני ככה וככה, שתהיה גאה בי, שתדע שהצלחתי'. סוג של סגירת מעגל. רבים מרגישים צורך להודות, ונתקלנו גם בכאלה שרצו לבקש סליחה מהמורה שלהם".