נסעתי דרך שער 7 לכיוון הפרדס בדרך הלא סלולה. זה היה יום אפרורי למדי עם כמה קרני שמש שעשו טובה שיצאו להגיד שלום. זכרתי ששרון ציינה שיש לעבור את מתחם הסוסים ואז לפנות ימינה בשביל המתפצל, וזה אכן מה שעשיתי.
ביום הטיול לחוות החמורים "להתחיל מחדש" התרגשתי כמו ילדה בת חמש שההורים שלה לוקחים אותה להאכיל פוני ושכנראה יציירו לה על הפנים איזה פרפר מגוחך. חניתי באדמה הבוצית סמוך לשער הכניסה שעליו היה תלוי שלט עץ: "מוקדש ליעל גולדשטיין שגם בחייה וגם במותה דאגה לבעלי החיים".
את שרון שהגיעה מולי כבר זיהיתי מאין ספור הכתבות והפרסומים במדיה. ג׳ינס כחול, חולצת טריקו, שיער אדום וחיוך ענק, קשה לפספס. שרון כהן התפרסמה כמצילת החמורים הרשמית של ישראל, חיה שכנראה לא הייתם מצפים שאדם כלשהו יקדיש לה את חייו, הרי לא מדובר בחתול או כלב. יותר מאוחר התברר לי שהיא לא בוררת, כל חיה אשר זקוקה לעזרה ונקלעת בדרכה, שרון תהיה שם: חתולים, כלבים, חזירים, קופים, תרנגולות, ברווזים, יו ניים איט.
התיישבנו סביב שולחן הפיקניק הממוקם בסמוך למשרד, לצידנו שרועים שני חתולים מנומנמים וכלב קטן בלי רגל, כל אחד בפוזיציה מכורבלת אחרת. שרון מזהירה אותי לא ללטף את החתולה שחורה לבנה, "היא עושה את עצמה חמודה אבל היא שטן קטן". לקחתי לתשומת ליבי.
בזמן שאני סוקרת במבטי את המתחם הענק עם אין ספור האורוות מאוכלסות החמורים, הסתובבו מתנדבים עם ידיים עמוסות בסלסלות פרחים, לא יכלתי שלא להרגיש את השלווה הסטואית, כמו סוג של "מיני שייר" או חוות זן אם תרצו. שרון מספרת לי שאלו מתנדבים שהגיעו מבית ספר לנוער עם צרכים מיוחדים ועוזרים בתחזוק החווה, והיום ספציפית הם מכינים אדניות פרחים. אז מסתבר שכולם זוכים בבנפיטס מהמקום, גם החיות וגם האנשים. מתי היא מספיקה לתפעל את כל האופרציה הזאת, הרהרתי לעצמי.
כמובן חשוב להזכיר שיש גם צוות מסייע שכולל את מיטל פוסטר - מנהלת תפעול, ואחראית על שישה עובדי תפעול, מיכל ליאור - מנהלת הצוות הרפואי ואחראית על חמישה עובדים, ערן פבזנר ויול עטיה, תמרה קטלן ואור ברזילי ועשרות מתנדבים נוספים שדואגים בין היתר לתרופות, הסעות, ניקיונות ותחזוק המקום. שרון מסבירה שהחווה שמה דגש על פעילות חינוכית, העצמת בני נוער בסיכון ואוכלוסיות מוחלשות באמצעות טיפול בבעלי החיים. כך אנחנו מעודדים אותם לתכונות של עבודה צוות ומנהיגות, ערכים שבעידן הנוכחי כל כך חשוב לשים עליהם דגש.
בזמן שהסתובבנו בחווה היה לי נדמה שהבחנתי באורלי וילנאי עומדת ליד מתחם ההיירים, מונה את שמות החמורים שנולדו למי שעמד לצידה. שרון מספרת לי שאורלי התחילה כמתנדבת כמו שהרבה אחרים עושים והתאהבה בחווה עד כדי כך שהחליטה להקדיש את כל זמנה בקידום האספקט החינוכי. "אורלי תמיד הייתה הגב שלי והפכה איתי את העולם כדי שכל בעלי החיים יחולצו וינצלו", מספרת שרון. "כשאומרים על מישהו שהוא 'לא רואה בעיניים', אני תמיד אומרת שזו אורלי כשמישהו מבקש את עזרתה".
אי אפשר שלא להעריך את שרון, בחורה חסרת מעצורים, עם מוטיבציה מפה עד הודעה חדשה. היא הקימה את המעון השיקומי לבדה נטו עם אנרגיה חיובית ואופטימיות, וכך היא מצליחה לרתום אנשים טובים למטרה האדירה שלה.
ניסיתי להבין איך אדם מגיע למצב שכל חייו סובבים סביב טיפול בבעלי חיים ותחזוק חווה. בכל זאת אנחנו בישראל ולא בוויומינג מיזורי, כמה אנשים פה מחזיקים חווה?
שרון מספרת שהכל התחיל כשנחשפה למצוקה של בעלי חיים שזקוקים לבית או לטיפול רפואי ולא היה לה למי לפנות: "לצד העבודה וניהול מרפאות וטרינריות הבנתי שאני יכולה לעזור לחיות אפילו יותר, מהר מאד הבית שלי הפך למקלט שיקומי קטן עוד כשגרתי בגבעתיים. הייתה זאת שיחת טלפון אחת ששינתה את חיי, טלפון מבחורה אשר התחננה על חייה של עיירה קטנה (תינוקת של חמור), שקשורה תחת כיפת השמיים בגשם כבר חמישה ימים".
מעבר לעובדה שלכל חמור יש סיפור חיים מרגש וקורע לב שלא משאיר עין יבשה, יכלתי לראות חיות שונות ומגוונות מסתובבות בחופשיות במתחם, כמו עז קטנה וחמודה עם כסא גלגלים, או חזירים (תלמה ולואיז) שניצלו ממעבדות ניסויים ומתפננים להם בשמש. בניגוד לפינת ליטוף, כאן החיות בוחרות למי לגשת ולמרות כמות החיות הגדולה הסדר, הניקיון והאכפתיות ניכרים בבירור. למשל המתחמים של החמורים מחולקים לקטגריות ספציפיות: מתחם התקווה - חמורים שעדיין בשיקום, בית יולדות - אתונות שמגיעות בהריון שם הן מגדלות יחד את העיירים שלהן, והרווקיה- מתחם לחמורים שעדיין לא עברו סירוס.
כמובן שיש גם "חתוליה", שזה בערך גן עדן עלי אדמות לחתולים עם פופים, חימום, סלסלות ותנאים מלכותיים שמתאימים לחתולים בני אצולה. אבל כן, החיות העקריות שמוצאות את עצמן בחווה הם חמורים. ולא סתם. הרבה מאיתנו לא באמת מודעים למצוקת החמורים בארץ, אולי פעם ב... אנחנו רואים איזו עגלה עם חמור אומלל ושדוף סוחב עגלה שבורה ביפו ואנחנו מזדעזעים עמוקות שעדיין קיימת תופעה כזו, אבל זה הרבה יותר נפוץ ממה שהייתם חושבים.
חמורים היום משמשים לסחיבת עגלות משא ותיירות בכל רחבי הארץ. במשך שנים נאבקו פעילים לזכויות בעלי חיים להוציא מהחוק את רתימת הסוסים והחמורים ואכן ב־2015 הם ניצחו במאבק, כשהכנסת אסרה על כך, אלא שלמרות החקיקה, התופעה עדיין לא נעלמה.
בימים אלו העמותה "להתחיל מחדש" שהיא עמותה ללא מטרות רווח מתעסקת בעיקר בחילוץ והצלה של בעלי חיים שחולצו מהרחובות ומתעשיות מן החי. במקלט מתגוררים בעלי חיים שהגיעו מכל רחבי הארץ ובמקלט הם מקבלים הזדמנות לחיי חופש, אהבה, שלווה, ובעצם להתחיל מחדש.
רק לפני כמה ימים עלה קמפיין גיוס כספים שמטרתו להמשיך לתפעל את המקום החשוב הזה שהעלויות החודשיות שלו מגיעות עד ל-400,000 ש"ח בחודש. המקום נתמך רק ע"י תרומות וזקוק לכל טיפת עזרה שאפשר להשיג.
מוזמנים להכנס ללינק ולעזור להם במטרה החשובה- להציל את החיות.