הם היו בסך הכל ילדים, פליטי מלחמה יהודים מפולין, שברחו מזרחה ויצאו למסע מטלטל ורווי אימה בין שטחי פולין הכבושה, ברית המועצות, איראן, הודו ומצרים, בדרכם לארץ ישראל. כ־900 ילדים יהודים, בני שנה עד 17, נמלטו מאימת המוות בזכות עלייה לגאלית נדירה. ילדים קטנים שברגע אחד עולמם חרב עליהם, משפחתם נותרה מאחור והם המשיכו במסע החיים לבד, עדים ראשונים לזוועות המלחמה באירופה. 80 שנה לאחר הגעתם ההיסטורית של ילדי טהרן לארץ ישראל, אילנה רפאלי, עדינה וייס וחיים ארז, שלושה מאותם ילדים, נזכרים במסע המפרך.
מלחמת העולם השנייה פרצה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין ב־1 בספטמבר 1939, כשלפי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, נקבע כי פולין תחולק בין שתי המדינות. צדה המערבי נכבש בידי הגרמנים, ואילו ברית המועצות סיפחה את חלק המזרחי. אילנה רפאלי, אחותו של האלוף אביגדור (יאנוש) בן־גל ז"ל, זוכרת היטב את החיים שלה ושל אחיה לפני המלחמה, את רגעי הבריחה והמסע הארוך לארץ ישראל: "נולדתי בלודז' ב־1933. אחי ואני באנו מבית מאוד מבוסס. לאבא שלי היה מפעל טקסטיל גדול, הוא העסיק אלפיים פועלים. היה לנו אוטו ונהג, חיינו ברמת חיים גבוהה כמו של היום. כשפרצה המלחמה, ברחנו לוורשה, כי היו לנו קרובים שם. ברחנו בלילה, נעלנו את הבית ויותר לא חזרנו".
למה לא נשארתם בוורשה?
“כשהגענו לוורשה, נסענו בתוך מסדרון של אש. אני זוכרת שהסתכלתי מבעד לחלון וראיתי שהיא בוערת. באותו הלילה הגרמנים הפגיזו ממערב, הם הפציצו בצורה מאוד מסיבית. לכן, אחרי שהגענו לקרובים הוחלט שבורחים ללבוב. לבוב הוצפה בהמוני פליטים שברחו מפולין מפני הגרמנים".
אבל גם בלבוב לא נשארתם.
"נכון. כשהרוסים הבינו שתפרוץ ביניהם לבין גרמניה מלחמה, הם לא רצו את הפליטים הפולנים באזור שלהם. לכן הם עשו דבר מאוד מחוכם ופרסמו שמי שרוצה לחזור לחלק הפולני יוכל לחזור, מתוך תקווה שככה ייפטרו מהפליטים הפולנים. וכל אלה שביקשו לחזור נרשמו עם הכתובות. וכך לרוסים היו את הכתובות המדויקות ומספר הנפשות בכל כתובת. הם הגיעו בלילה והעמיסו את כולם על משאיות ושלחו אותם לסיביר. כך אנחנו ניצלנו. האבסורד הוא שכל מי שרצו לחזור לצד הגרמני ניצלו".
"אני ילידת ורשה", מוסיפה עדינה וייס, שנולדה בבירה הפולנית ב־1933 בשם אדלה פימנט. "כשפרצה המלחמה, היה לנו מפעל של פרוות ותכף הגרמנים נכנסו ולקחו את הכל, כי לקראת החורף הם רצו את הפרוות. כשהתחילו ההפגזות, אני זוכרת שרצנו ברחובות, אני ממש זוכרת אנשים רצים בתוך להבות ומטוסים גרמניים זורקים צעצועים מהשמיים".
צעצועים?
"כן, צעצועים ממולכדים. הילדים ראו את הצעצועים ורצו לעברם, אבל הם התפוצצו להם בידיים. המון ילדים נהרגו ככה. אני זוכרת ילד קטן שרכן לעבר אקדח־צעצוע, והצעצוע התפוצץ יחד עם הילד".
גם האלוף במיל' חיים ארז, מפקד פיקוד הדרום לשעבר וכיום יו"ר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, נולד בוורשה והצטרף לקבוצת ילדי טהרן. "נולדתי ב־11 בנובמבר 1935, להוריי, דוד ופרדה רוזנברג", הוא מספר. "הם עסקו בחנות לדברי פרווה והיה להם מפעל לפרווה. ביום פרוץ המלחמה טיילתי עם המטפלת בגן, ופתאום ראיתי את השמיים מתמלאים מטוסים. תוך זמן קצר החלו ההפצצות, העיר בערה. רצנו למקלט ציבורי וככה זה נמשך כמעט חודש ימים. ביום היו הפצצות מהאוויר, בלילה הייתה ארטילריה. כעבור כמה שבועות הייתה הפסקת אש, ואני זוכר שהייתי על הכתפיים של אבי כשצפינו במצעד הניצחון של הצבא הגרמני, בעודו צועד בוורשה. החיילים הצדיעו להיטלר ולמטה שלו".
בדומה ליהודים רבים אחרים, משפחתו של ארז בחרה לברוח לצד הרוסי: "הרוסים נכנסו מהצד המזרחי לאזור ביאליסטוק ולמעשה נוצר שם גבול שחצה את פולין לשני האזורים, כשבאמצע היה שטח הפקר. כשהגענו לאזור הגדר שהפרידה בין הצדדים, הגרמנים נתנו לעבור, אבל הרוסים סגרו את המעבר לצד הרוסי, ולכן בשטח ההפקר נשארו הרבה יהודים שלא הצליחו לעבור. זה היה בנובמבר, היה קור כלבים, ואני הייתי בן 4. אחרי יומיים־שלושה ילדים החלו למות, אז אמי הביאה אותי לגדר, שמה על הצוואר שלי רצועה עם פתק שבו היה כתוב 'מי שימצא אותי שיביא אותי לאבי ויקבל תמורה עבור העניין הזה'. היא הרימה את הגדר ואמרה לי 'רוץ, תחפש את אבא'. היה שם שומר שראה את זה וקילל את אמי, וזה נשאר לי בראש, אבל אני רצתי".
בזכות אחת מנשות הכפר שמצאה אותו, הצליח ארז להגיע לאביו בביאליסטוק, כשהוא זוכר את הקללה שהופנתה כלפי אמו. כך אביו הבין שהיא עוד תקועה בשטח ההפקר, וכעבור כמה ימים הצליח אביו לשחרר את אמו משם. "כאן התחיל המסע של ילדי טהרן מבחינתי", אומר ארז.
בשלב מסוים בשנת 40', ארז מתאר כי הרוסים הוציאו תקנה שכל מי שרוצה להישאר תחת השלטון הרוסי צריך לוותר על הדרכון הפולני, ומי שלא רוצה בכך חייב לחזור חזרה לצד הגרמני: "במקביל, הרבה חזרו. גם הוריי רצו. אבי חזר ראשון, אבל מאז נעלמו עקבותיו. ככל הנראה הרוסים תפסו אותו בגבול". לאחר מכן, ארז ואמו גורשו לסיביר. "הנסיעה ברכבת נמשכה מספר שבועות", מתאר ארז. "שם היינו עד יוני 1941, עד שהתחיל מבצע ברברוסה והגרמנים פלשו לרוסיה. ככה למעשה הפולנים נעשו בני ברית של הצבא הרוסי, היהודים שוחררו ממחנות העבודה, וחלק נסעו לאזורים החמים יותר, לאוזבקיסטן למשל. באוזבקיסטן היו הרבה מאוד פליטים, והמצב שם היה גרוע".
גם עדינה וייס הגיעה עם אביה לביאליסטוק, בעוד אמה ואחיה התינוק, רפאל, נותרו בוורשה. לימים תשמע וייס עדויות כיצד לחמה אמה עם מרדכי אנילביץ' במרד גטו ורשה, אך היא לא יודעת עד היום מה עלה בגורל אחיה הקטן: "מביאליסטוק נסענו עם עגלות ורכבות לסיביר, ושם היה רעב גדול. אני זוכרת שיום אחד אבא שלי אמר לי שנלך לחפש אוכל, שאלתי אותו איך? הרי היה שלג בגובה של 6־7 מ', והוא אמר שנחפש פירות יער, ובאמת יצאנו וחפרנו בשלג ומצאנו את פירות היער, וזה הציל אותנו".
כאמור בקיץ 1941 פלשה גרמניה לשטחים בשליטת ברית המועצות והחל מבצע ברברוסה. בעקבות כך כלל הפליטים הפולנים שוחררו ממחנות העבודה ונסעו לארצות מרכז אסיה. "אנחנו עזבנו את סיביר כשנחתם הסכם בין ממשלת פולין הגולה לבין הרוסים, שהם יקימו צבא שיעזור להם במזרח התיכון", אומרת רפאלי. "זה היה צבא אנדרס. נוצרה נהירה מסיבית לאוזבקיסטן וקזחסטן, כי שם התארגן הצבא הפולני. המוני פליטים נהרו לשם, וגם אנחנו. אבל המצב באוזבקיסטן היה נורא, ואנשים מתו ברחובות מרעב".
צבא אנדרס הוקם בתחילת 1942, בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות, בפיקודו של ולדיסלב אנדרס, מפקד חטיבת פרשים בצבא הפולני. אנדרס היה בין השבויים ששוחררו בסוף 1941, לאחר שחווה בעצמו עינויים קשים בכלא, והוא הוביל את הקמת הכוח הפולני שיילחם בגרמנים, לצד הצבא האדום.
באותה העת מצא את עצמו ארז בבית יתומים, לאחר שאמו נלקחה לתחנת המשטרה בג'ימבול והואשמה בגניבה והורשעה, על לא עוול בכפה: "היא הואשמה בכך שהבריחה ספירט ונשלחה לכלא למשך עשר שנים. אני זוכר שכשנפרדנו שאלתי אותה: 'עשר שנים זה הרבה זמן, נכון?'".
ידיד קרוב של אמו לקח את ארז לבית יתומים שפעל במנזר נוצרי בעיר סמרקנד. הילדים היו בחלקם יהודים ובחלקם נוצרים, וכולם דיברו פולנית. החיים במנזר לא היו קלים, אך גם שם לא נותרו הילדים זמן ממושך, שכן הוחלט כי לצבא אנדרס יסופחו אלפי פליטים פולנים שניסו לעשות את דרכם מחוץ לברית המועצות לכיוון טהרן, שהייתה בשליטת הבריטים, ובהם 10,000 ילדים יתומים פולנים. ארז היה אחד מאותם יתומים.
"היהודים הצליחו להכניס לבתי היתומים האלה בערך 1,000 ילדים, בכל מיני אמצעים", מספרת רפאלי. "לרוב בצורת תשלום שוחד. אבא שלי הכניס אותי ואת אחי לבית יתומים פולני תמורת תשלום. התגלגלנו חודשים בדרכים. זה היה קשה מאוד. אני הייתי רק בת 8 אז, והוא היה בן 5".
ידעתם לאן אתם נוסעים?
"לא. רק ידענו שנצא מרוסיה. הצבא הפולני היה אחראי עלינו. למעשה, סיפחו לכל יחידה צבאית קבוצת ילדים, והפלוגה או הגדוד הפולני היו אחראים על בית היתומים שסופח לו. ככה הצלחנו לצאת עם הצבא הפולני לטהרן. ובטהרן כבר הבינו שבבתי היתומים יש יהודים. אבל אותי ואת אחי לא זיהו כיתומים יהודים, ואנחנו המשכנו עם הצבא הפולני, דרך כל אפגניסטן עד בומביי שבהודו. רק בבומביי שלפו אותנו מתוך בית היתומים הפולני ואנשים בקהילה אימצו אותנו בערך לחצי שנה. עד שקיבלנו סרטיפיקט להגיע לארץ".
על פי ארז, ביוני 1942, עם סיום ארוחת הבוקר, חולקו ילדי המנזר שבסמרקנד לקבוצות ויצאו לפי הסדר לכיוון תחנת הרכבת בעיר. "מי שטיפלו בנו היו חיילים יהודים בצבא אנדרס. אחד מהם מונה כאחראי על אותה קבוצת פליטים", נזכר ארז. כך למשל, היה דוד לאונברג לאור, צעיר יהודי שהיה חייל בצבא הפולני ואף לחם בגרמנים, אך נשלח לסיביר כשבוי מלחמה. עם שחרור השבויים הוא הצטרף לצבא אנדרס.
משם המשיכו הילדים לנמל קראסנודסק שבים הכספי, וממנו הפליגו באונייה לנמל פאחלווי שבאיראן. השיט היה קשה אך קצר, ובנמל פאחלווי הם המתינו מספר ימים נוספים והמשיכו חלקם במשאיות וחלקם ברכבות למחנה אוהלים גדול בטהרן, שיועד ל־24 אלף האזרחים הפולנים שהצטרפו לכוחות הצבא. חלק מן המחנה יועד לפליטים היהודים. "קראו לנו ילדי טהרן, כי התחנה הראשונה שלנו הייתה בטהרן", מסביר ארז. "שם נציגי הסוכנות היהודית, יחד עם החיילים היהודים, הפרידו בין הילדים היהודים לילדים הפולנים. במחנה היינו תקופה די ארוכה, במשך כמה חודשים. אבל שם כבר טיפלו בנו, דאגו לנו לביגוד, לאוכל, חילקו אותנו לקבוצות גיל שונות. דיברו איתנו על ארץ ישראל ולימדו אותנו שירים בעברית. עד שהתארגנה האלטרנטיבה להמשך המסע לארץ ישראל".
הנרייטה סאלד, מנהלת עליית הנוער, דיווחה לאסיפה השנתית של מועצת "המוסד למען הילד והנוער", בדצמבר 1942: "בטהרן נמצאים 981 ילד מגיל חצי שנה עד 17 שנה. 80% מהילדים האלה הגיעו לטהרן בלי הורים. רק 20%, בערך 220 ילד, באו ביחד עם הוריהם. לא כל הילדים האחרים הם יתומים, אולם ברגע זה אין להם הורים; אולי בהמשך הזמן ימצאו הילדים האלה את הוריהם, או ימצאו ההורים את ילדיהם בארץ. למטרה זו בקשתי שבטהרן יצלמו את הילדים עם שמותיהם בכדי שיכירו אותם ההורים בבואם לארץ למרות השינויים בארשת פניהם (...) אחרי עמל רב ותלאות הגיעו דרך פרס לטהרן. חברי ארגון החלוץ שנמצאו בטהרן הוציאו את הילדים היהודים מתוך הקהל הפולני וסדרו אותם במחנה מיוחד, מחנה שהוא מורכב מבית אחד קטן, מצריף אחד גדול ומאהלים. באהלים אלו גרים עכשיו רוב הילדים שאנו מחכים להם. אין להם מיטות, שוכבים הם על הרצפה. כלכלתם היא די טובה. יש להם שמיכות אבל אין להם בגדים; אין הוראה במידה מספקת...".
דוד לאור פיקד על הקמת המחנה באיראן. לצד לאור סייעו כ־60 מדריכים מתנועות נוער חלוציות, שגם הם היו פליטים מפולין. השאלה שעמדה בפניו ובפני המדריכים הצעירים הנוספים הייתה כיצד יצליחו להשיב לילדים הללו, שראו את הזוועות האיומות מכולן, את ילדותם. אלה היו ילדים שבכל תחנה בדרכם לטהרן נאלצו להיפרד מאחד מבני משפחתם ומזהותם. הם מתארים תקופות ארוכות וקשות של רעב, קור נוראי, מחלות וגופות ברחובות. ימים ארוכים במנזרים נוקשים ובדידות נוראה. ילדי טהרן הצעירים מעולם לא דרכו בבית ספר. רפאלי אף העידה בעצמה: "עם פרוץ המלחמה הייתי בת 6 וצריכה להתחיל ללכת לבית ספר. אבל בסוף התחלתי ללמוד רק בגיל 10, הגעתי לישראל אנאלפביתית. אני תמיד אומרת שלמדתי 12 שנות לימוד ב־8 שנים. הרי כל הזמן נדדנו". על כן, יצרו המדריכים מערך שהעסיק את הילדים לאורך כל היום שכלל אימונים גופניים, שיעורים, שירים, מסדרים וסיפורים על אודות ארץ ישראל. "בכל בוקר נערך מסדר בו הנפנו את דגל ישראל ושרנו את השיר: 'אנו שרים ועולים'", נזכרת וייס בימי המחנה, "'אנו שרים ועולים! על חרבות ופגרים / אנו פוסעים ועוברים.. ובאורו בחשכה / וביודעים ובלא־יודעים את הדרך נלכה / אנו עולים ושרים'".
בת כמה היית כשהגעת לטהרן?
"בגיל 8 בערך, אבל עם ניסיון חיים של מבוגר. המדריכים והמחנכים שפגשנו שם השקיעו בנו את הנשמה. הם התמסרו לנו, וניסו למלא את כל החוסרים כתוצאה מהפרידה מההורים. המדריכים האלה היו בשבילנו אוויר לנשימה".
נציגי הסוכנות החליטו לשלוח נציגים מארץ ישראל למחנה בטהרן לאחר שיצרו קשר עם הנהגת המחנה. עבורם הצלת הילדים הייתה משימה בעלת חשיבות לאומית, שכן עיניהן התמימות נשאו את העדויות הראשונות לזוועה המתחוללת באירופה הכבושה. על נציגי הסוכנות היה לדאוג לילדים ולפעול למען עלייתם ארצה. ציפורה שרת, אשתו של משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הייתה אחראית לקליטת הילדים בטהרן ולהכנתם למסע לארץ ישראל, שהתברר במהרה כקשה יותר משחשבו.
המסע לארץ ישראל החל בינואר 1943, לאחר הינתן האישור מצד הבריטים להגעת הקבוצה ארצה. המסע שהחל בטהרן המשיך לקראצ'י, אז חלק מהודו, וכיום בשטח פקיסטן, ומשם לסואץ במצרים. בסואץ, הועלו ילדים לרכבות וב־18 בפברואר 1943, ערב פורים קטן תש"ג, הגיעו לארץ ישראל. "התוכנית הייתה שנגיע לארץ דרך עיראק, אבל העיראקים היו אז תחת השפעה נאצית ואי אפשר היה לעבור", מספר ארז. "לכן ישבנו במחנה במשך תקופה ארוכה".
לימים גם משה שרת יתייחס לסירובה של עיראק, בנאום שיישא בפני מפקדי הנח"ל בשנת 1950: "כאשר היינו צריכים להביא אלף ילדים מטהרן לארץ ישראל, לא רק שעיראק סירבה לתת להם לעבור, אלא סירבה אפילו לשלוח קבוצה קטנה של רופאים ואחיות. אישה אחת ויחידה (ציפורה שרתוק) בכל הארץ הצליחה להשיג ויזה לעיראק. הילדים נסעו בים שישה שבועות, מפני שעיראק לא נתנה להם לעבור". "יצאנו מהמחנה לכיוון עיר הנמל קראצ'י שבהודו ושם עלינו על האונייה", מספרת וייס. "אני זוכרת שחילקו לכולנו כובעי שעם גדולים והיינו מלאי כינים ודלקות עיניים. אבל לא היו תרופות, אז עשו לנו קומפרס על העיניים עם השתן שלנו".
רפאלי: "במקרה שלנו, כיוון שלא היינו במחנה והגענו עד לבומביי, הגיעו הסרטיפיקטים כעבור חצי שנה. כמוני וכמו אחי היו עוד 12 ילדים. לא היה לי קשר עם אף אחד מהם. הייתי שמחה לאתר אותם. ואז העלו אותנו על משחתת בריטית, אבל האוקיינוס ההודי שרץ צוללות גרמניות. אני זוכרת שהכניסו אותנו לאולם כזה באונייה אבל כל רגע הייתה אזעקת צוללות. אבל בסוף האנגלים החליטו לא להתעסק איתנו, הילדים, אז רוב הזמן היינו על הסיפון עם חגורות הצלה".
וייס: "בשלב מסוים היינו באזור שהיו בו מוקשי ים. התורן זיהה מוקש ים והתעוררה מהומה גדולה, הלבישו את כולנו בחליפות הצלה והכינו את סירות ההצלה, שהיו קשורות לצדי האונייה, כדי שיוכלו להוריד אותנו אל המים במידה ויקרה משהו לאונייה עצמה. אני זוכרת איך עמדנו כולנו בשורות וחיכינו לאות. אבל למזלנו הגדול, רב החובל הצליח להטות את מסלול האונייה ממש מטרים ספורים מהמוקש הימי".
ארז: "כשהגענו למצרים, לתעלת סואץ, פגשנו בפעם הראשונה חיילים יהודים שהיו בצבא הבריטי וזאת הייתה חוויה מאוד חזקה לראות חיילים יהודים עם סמל הצבא והדגל. משם עלינו על רכבת מתעלת סואץ לרחובות, שם היה אירוע מאוד מכובד, קיבלו אותנו כל ילדי בתי הספר ומכובדים נוספים ומשם הגענו לעתלית. בעתלית היינו במשך כמה ימים ואז נשלחנו לבית הבראה בכרמל".
רפאלי: "בעצם ילדי טהרן לא היו קבוצה אחת. אלא היו שלוש קבוצות. אין רישום מדויק לגמרי, אבל בסביבות 900 ילדים הגיעו בשתי קבוצות נפרדות. ואז הייתה קבוצה נוספת, שאני ואחי השתייכנו אליה, עם 12 ילדים שבטהרן עוד לא זיהו אותם כילדים יהודים. הקבוצה שלנו הגיעה לבית עולים בחיפה".
וייס: "אותנו שלחו מעתלית לכפר חסידים. והיו שם מטפלות מכל הקיבוצים, לי הייתה מטפלת ממזרע, דורה בדר, לכן הגעתי למזרע. הרבה מהילדים הגיעו למשמר העמק, מרחביה ומזרע. היו כל הזמן ריבים בין הקיבוצים מי ייקח את הילדים".
יום למחרת הגעת הילדים ארצה, תיאר עיתון "הצופה" את הגעתם: "ממצרים, סחופי צער ודווי, הלומי אסון, יחפים ולבוש דל על בשרם - ראו הנאספים את המבשרים הראשונים של ההצלה. הילדים שלא באה תנומה לעיניהם כל הלילה, בציפייה לראות היהודי הראשון בארץ ישראל - פרצו בקריאות גיל, כשמנהל התחנה פנה אליהם בעברית. שאלו אותו: 'אתה עברי?', והוא ענה להם: 'לא, אני יהודי' והם פרצו בצחוק. ילדה בת 13 הרבתה בבכי תוך געגועים להורים. אמרו לה: ההורים עוד בחיים. היא השיבה שלא ייתכן, שכן במו ידיה היא קברה אותם. היא סיפרה שהנאצים נתנו לה ולאחיה אתים, ולאחר שירו בהורים אמרו להם לכסות אותם".
אלא שקליטת ילדי טהרן לוותה בוויכוחים רבים סביב חינוך הילדים בין גורמים דתיים לחילוניים שכל צד רצה כי הילדים יגיעו ליישובים ולמוסדות שלו. "כמו בכל דבר בארץ, היו ויכוחים ומחלוקות, היישובים הדתיים רצו שאנחנו נגיע אליהם", אומר ארז. "אבל אני הגעתי יחד עם עוד קבוצה של בסך הכל 14 ילדים וילדות לנהלל. אני זוכר שהגענו עם אוטובוס, והיינו עדיין קבוצה, הכרנו אחד את השנייה. אבל אני זוכר את המעמד שמישהו מקריא את השמות ופתאום הפרידו בינינו, זה היה תהליך די קשה. אבל מהר מאוד הסתגלנו למקום. אני הגעתי למשפחת שניפר, שעלתה ארצה בעלייה השנייה מרוסיה".
רפאלי: "אחי ואני הגענו לגבעת ברנר ומעולם לא נפרדנו, עד לפני ארבע שנים, כשהוא נפטר".
וייס: "במזרע התחלתי לחיות מחדש. אומצתי על ידי חיה וישראל להב. הייתי הילדה היחידה במזרע שאומצה חוקית. למדתי לדבר עברית, למדתי קרוא וכתוב. אבל עדיין היינו אחרים, אני הייתי למשל מחביאה מתחת למזרן שלי לחם. בכל פעם שהילדים היו מגלים, הם היו צוחקים עליי, אבל לא יכולתי לעצור את ההרגל, כי מה אם מחר לא יהיה לי לחם לאכול".
השנים חלפו ושלושתם מספרים על קליטה והשתלבות מיידית בחברה. על תפקידי הצבא הבכירים, על ההשתלבות בעולמות החינוך, התרבות והתרומה לבניין הארץ. "לכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים דומה וגם שונה", מסכם ארז, "כל אחד זוכר רגע אחר".
וכמו רבים שהגיעו לישראל עם סיום המלחמה בלי כל, גם הם במשך שנים לא דיברו. "אני התחלתי לספר רק כשהנכדים התחילו לכתוב אלבומי שורשים", מספרת רפאלי ומזכירה גם את העוול הגדול שנעשה לילדי טהרן בידי מדינת ישראל, שלא הכירה בסיפורם, העניקה להם הכרה כניצולי שואה רק ב־1997, ואף סירבה לכלול אותם בהסכמי הפיצויים. ב־2004 קבוצה מבין ילדי טהרן אף הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד הסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה ב־1952, בטענה כי מנע מהם את האפשרות לתבוע ישירות את ממשלת גרמניה בשל נזקי הרדיפה הנאצית, וכי הכסף שיועד להצלת כלכלת המדינה הצעירה נגזל מהם. המדינה טענה כי יש לדחות את התביעה על בסיס התיישנות ועוד נטען כי נוסח ההסכם היה ברור - הכספים יועדו לבניית הארץ ולקליטת הפליטים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי כל אחד מילדי טהרן יזכה לפיצוי כספי בסך 50 אלף שקלים, אלא שהמדינה ערערה ובית המשפט העליון הפך את ההחלטה וקבע כי הם אינם זכאים לפיצוי.
ואולי הכל טמון בדבריה של הנרייטה סולד: "כבר עמדתי על כך שיש לתת מושג אחר למילה פליט, הילדים האלה אינם פליטים, הם עולים, והגישה אליהם וחובתנו כלפיהם צריכה להיות כאל עולים, כולנו עולים והארץ זקוקה לעולים".