ב-19 בפברואר 1944 פלשו הנאצים לבודפשט, הונגריה. רכבת קסטנר הידועה יצאה מבודפשט כחודשיים לאחר מכן, באפריל. הרכבת הייתה אמורה להגיע לישראל דרך רומניה, אך נכנסה לברגן בלזן בגרמניה, ולאחר חודשיים במחנה הגיעה לשוויץ. על אותה הרכבת המפורסמת שהתה אגנס לוי, אגי, באותה העת נערה צעירה בת 14, יחד עם דודיה.
אגנס הצליחה לכתוב יום יום להוריה ביומנה, בתקווה שיום אחד תשוב אליהם. אביה נלקח לעבודות כפייה, ואמה היתה במסתור. היומן נשמר במכון ללימודי השואה וכך נותרה עדות מרגשת מאותה התקופה שאנחנו מביאים כאן לראשונה קטעים מתוכה. הצצה לנפשה של נערה בימי הפחד והתופת ההם:
"להוריי, אני כותבת לכם מרחוק כי אתם מאוד חסרים לי. (...) עברו עליי הרבה דברים – ראיתי ושמעתי יותר מדי דברים. נפשי הזדקנה בתקופה זו. כל ערב אני מתפללת בשבילכם, אני מספרת לכם בכנות מה שעובר עליי ולרוב אני מסיימת בבכי. כי הרי אתם לא שומעים אותי – אתם מאוד רחוקים ממני, אבל אנחנו עוד נהיה יחד".
"לעיתים נסענו מהר מאוד, לעיתים נסענו לאט מדי... אתם צריכים להבין שיום אחד בקרון שכזה הייתה חוויה קשה ביותר. בערב הגענו לתחנה על גבול אוסטריה, ונשארנו שם שלושה ימים. לאחר שלושה ימים ביער, נשמעו צעקות להיכנס לקרונות. בקרונות פשטה שמועה שהרכבת נוסעת לאושוויץ. היסטריה המונית פרצה ברכבת – אנשים נפרדו מיקיריהם ונתנו הוראות מה לעשות במידה ומישהו יינצל. הייתי מאושרת שאתם לא איתי ולא תראו את ההשמדה שלי..."
"(...) בברגן בלזן הורו לנו להתפשט ולעמוד עירומים בשורה. אנחנו עירומות והחיילים עוברים, מטיילים כאילו בטיילת. כששמתי את הבגדים שלי בתא חיטוי נסגרה עליי הדלת; עמדתי לבד בחושך, חשבתי שאני נמצאת בתא גז. הבנתי שמדובר בחיי, דפקתי בכל כוחי על הדלת וצרחתי, חייל גרמני שמע את צעקותיי ופתח לי את הדלת".
אגנס, בתוך התופת, הצליחה להתמיד בכתיבת היומן, אותו באופן תדיר הקדישה להוריה. בסיום המלחמה, באופן פלאי ממש, שרדו הוריה את התופת והיא זכתה להביא להם את היומן בעצמה, אותו יומן שהקדישה להם כל התקופה החשוכה הזו. אגנס עלתה לארץ בסיום המלחמה והקימה משפחה לתפארת. כיום, אגנס בת 93, חיה בבית "עד 120" בתל אביב והשלימה עם עברה בשלווה.