לוחמי ולוחמות מרד גטו ורשה היו בוודאי מופתעים לגלות כי 80 שנים לאחר פעולתם הנועזת עמדו אתמול עשרות צעירים מתנועות נוער ציוניות ליד קבריהן של שתיים מבין שורות הלוחמים, במסגרת טקס הצדעה וזיכרון משותף שנערך בבית העלמין בחולון. מה שייחד את הטקס היה העובדה ששתי הלוחמות היו משני ארגונים שונים שלחמו במסגרת המרד: ז'וטה הרטמן ז״ל, שהייתה חברה בארגון הצבאי היהודי (אצ״י), ומאשה גלייטמן פוטרמילך ז״ל, שהשתייכה לארגון היהודי הלוחם (אי״ל). שתי הלוחמות לא הכירו זו את זו בחייהן.
הטקס, ביוזמת תנועת "המחנות העולים", נערך תחת הכותרת "מאחים את הקרעים" במטרה לאחות דרכו את הקרע שהיה קיים לאורך שנים רבות בין התנועות השונות בזיכרון המרד ולאחד את הנרטיבים השונים לכדי סיפור אחד משותף. בין היתר, השתתפו בטקס נציגי תנועת נוער מימין ומשמאל, בהן תנועת הנוער הלאומי בית״ר ותנועת מחנה העולים, לצד נציגי הארגונים, ח"כ לשעבר יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, ויגאל כהן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות, כמו גם בני ובנות המשפחה של הלוחמות.
מרד גטו ורשה פרץ ב־19 באפריל 1943, ערב ליל הסדר. ההתקוממות היהודית בגטו הצליחה להחזיק מעמד, כנגד כל הסיכויים, במשך כארבעה שבועות והפכה לסמל המובהק ביותר של ההתנגדות היהודית בשואה. שלוש קבוצות פעלו באותה שעה בגטו: אי"ל, הארגון היהודי הלוחם שאיגד תחתיו את תנועות הנוער השומר הצעיר, דרור ועקיבא; אצ"י, הארגון הצבאי היהודי שהוקם בידי תנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר; וקבוצה נוספת של מורדים שלא הזדהו עם אף ארגון מרכזי. במרוצת השנים, סיפורו של אי"ל, שמנהיגיו היו מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, נצרב בתודעה הישראלית, בעוד שסיפורו של אצ"י נדחק הצדה. "הכאב הכי גדול של סבתא היה שעם הקמת הארץ, הסיפור של המרד היה שייך רק לתנועות הכחולות", משתפת מיטל הרטמן, נכדתה של ז'וטה ז"ל.
ז'וטה הרטמן, לבית רוטנברג, נולדה בשנת 1922 בקיילצה שבפולין ומילאה באצ"י תפקיד של קשרית: היא קישרה בין הגטו המוקף בחומה ובין ורשה והשתתפה במבצעים רבים של רכישת נשק והברחתו לגטו עוד קודם למרד. כך למשל השתתפה בהברחת תרופות, מכתבים, נשק ואמצעי לחימה באמצעות שני דליים, מלאים בדגים קטנים ומסריחים, שהסתירו את התחמושת שהוטמנה בתחתיתם. הרטמן הצטרפה לארגון, בפיקודו של פאבל (יעקב) פרנקל, לאחר שפגשה במהלך האקציה הגדולה (ביולי 1942) את בן עירה, אברהם רודאל, חבר אצ"י, שאחיו ליאון היה מהמפקדים הבכירים של הקבוצה הלוחמת.
"כשאני שמעתי את הסיפור שלה לראשונה, מיד הרגשתי את ההתנגדות הגדולה שהייתה בה לכיבוש הרוח", מספרת נכדתה מיטל. "אפילו יותר מההתנגדות המזוינת, הרגשתי שהיה לה יותר חשוב שלא יכבשו לה את המחשבות, את הרוח ואת הזהות היהודית והזהות הלוחמנית שלה. זה התחיל עוד הרבה לפני המרד, כשהיא למשל התנגדה לשים את הטלאי הצהוב על הבגד, ואז כמובן הייתה ההתנגדות לנאצים וההצטרפות למחתרת ולתנועות ההתנגדות. גם כשהיא כבר הייתה בארץ היא המשיכה להתנגד לכל עוולה חברתית ולחוסר צדק. היא תמיד תהתה מה שווה המדינה אם יש עדיין ילדים רעבים. היא מי שנטעה בי את האקטיביזם והפמיניזם".
שליש מלוחמי האצ"י היו לוחמות כמו הרטמן. "היא הבינה את הכוח שיש בנשיות וביכולת של נשים לבלבל את האויב", אומרת נכדתה. "היא הרי הייתה כל הזמן צריכה לעבור צדדים כדי להביא נשק ואוכל, ובזכות החדות, הערמומיות והאינטליגנציה הנשית שלה, היא הייתה יכולה לעשות את זה. לצד זאת היו לה נחישות, כוח סבל וחמלה שבאו לידי ביטוי כשהיא טיפלה בכל הפצועים בבונקר".
מה היא הייתה אומרת על טקס כזה?
"היא הייתה אומרת תודה רבה. סבתא שלי השתוקקה לצדק ולהכרה, וזה יכול היה לתת לה כל כך הרבה ריפוי לנפש שלה, שהייתה לא רגועה כי לא זכרו את החברים שלה שנרצחו במרד".
התנופפו בגאון
מאשה גלייטמן פוטרמילך נולדה בוורשה בשנת 1924, הצטרפה למחתרת אי"ל בינואר 1943, ובחודשים אפריל ומאי 1943 השתתפה במרד בגטו. בעדותה בבית לוחמי הגטאות, באפריל 1963, תיארה את פגישתה עם חברתה, לאה שיפמן, שהובילה להצטרפותה לקבוצה הלוחמת. "היא אמרה לי: לנו לא נשאר מאומה אלא הנקמה. אולי זה יסייע לנו להחזיק מעמד עד לחיסול הסופי", סיפרה. "מפקד קבוצת הלחימה שלי היה לוי גרוזלץ. לקבוצה השתייכו עשרה חברים: שמונה בחורים ושתי בנות. התחילו ללמד אותנו איך לנהוג בנשק, דבר שלא היה לי מושג בו. אף פעם לא החזקתי אקדח ביד ואפילו לא ראיתי אחד מרחוק. באו חברים מקבוצות אחרות, כולם לוחמי הגטו, אלה שהיו פעם בצבא הפולני לימדו, הייתה להם השכלה צבאית... לימדו אותנו על אקדחים אמיתיים... איך לפרק את האקדח, איך להתנהג איתו... אחרי זה לימדו אותנו איך להשתמש ברימוני יד... מובן שלא ערכנו שום אימון כי היה חבל על כל כדור ועל כל רימון, חוץ מזה הכל היה סודי ואם היינו יורים היו שומעים את זה בכל הגטו".
מרד גטו ורשה פרץ לאחר חודשים של הכנות והכשרת הכוח הלוחם. היהודים שנותרו בגטו הבינו כי ככל הנראה תיערך בחג הפסח האקציה האחרונה והתכוננו להתנגד. גלייטמן פוטרמילך סיפרה בעדותה כיצד לפני חג הפסח הם הכינו מצות והתכוננו לליל הסדר, אך ידעו כי הגרמנים ודאי מתכננים דבר מה. "כל האקציות היו נעשות בחגים", סיפרה. "תיארנו לעצמנו שגם הפעם זה יכול לקרות. באותו השבוע אני זוכרת שהמפקד אמר לנו שעל כל חשד, ולו הקטן ביותר, יש להעיר אותו. זה היה מצב חריג, כולנו ישנו בבגדים".
בזמן הזה, במקום אחר בגטו, שהתה ז'וטה הרטמן באחד מן הבונקרים של אצ"י, יחד עם כ־30 לוחמים צעירים, לבושים במדי הצבא הגרמני כדי להסוות את פעולתם וליצור בלבול בקרב הכוחות הגרמניים.
בשעות הבוקר של 19 באפריל נכנסו כוחות גרמניים לשטח הגטו, אלא שהרחובות היו ריקים. היהודים הסתתרו בבונקרים, במרתפי הבתים ובמקומות מחבוא שהוכנו מראש. "אנו יודעים להגיד היום שמרד גטו ורשה כלל כ־50 אלף יהודים שלא הסכימו ללכת לכיכר השילוחים", אומר יגאל כהן, מנכ״ל בית לוחמי הגטאות, "רובם ככולם סייעו לאותם מתי מעט שאחזו בנשק ונלחמו לחימה הרואית. יצחק צוקרמן, ממפקדי אי"ל, הסביר שלא ניתן ללמוד ממרד גטו ורשה טקטיקה צבאית, אבל שחובה ללמוד ממנו על רוח האדם. לכן אנו בוחרים להתכנס מכל חלקי העם ולהצדיע לשתי לוחמות אמיצות, יחד עם הדור הצעיר שיכול ללמוד מהן המון על אמונה והגשמה".
עד מהרה פרץ הקרב הראשון בין היהודים לגרמנים במסגרת המרד. "ליד כל חלון העמידו שני אנשים ומשם היינו צריכים להתקיף", סיפרה גלייטמן פוטרמילך בעדותה. "שער הכניסה אלינו היה חסום. אבל למקרה שירצו לפרוץ אלינו דרך השער היו לנו בקבוקי מולוטוב מוכנים במקום... היה לנו סימן מוסכם, כאשר ההתקפה תצטרך להתחיל, היא תתחיל בקרב כל הקבוצות בבת אחת. את הרימון הראשון צריכה הייתה לזרוק הקבוצה של ברל ברוידא (חבר תנועת דרור והארגון היהודי הלוחם – מ"ב)... עמדנו כולנו מוכנים עם הרימונים המוכנים, עם אקדחים טעונים וחיכינו לסימן המוסכם. והסימן באמת בא. ראיתי אש, והחדר שלנו הואר. היה נדמה לי שהכל בוער. הגרמנים התחילו להזדחל לאורך הקירות. גדולה הייתה השמחה שלי כאשר ראיתי שהגרמנים עם רוביהם מתחילים לסגת. לאורך הקירות התחילו גרמנים ליפול מתים בצעקה: אלוהים! אלוהים!".
ז'וטה הרטמן לחמה בימי המרד באזור בגטו שבו שכן מפעל "טבנס" לייצור מדים עבור הצבא הגרמני, אשר בו עבדה לפני שהצטרפה לשורות האצ"י. ביום השלישי למערכה, 21 באפריל 1943, הייתה בבונקר ברחוב שביטוירסקה 38 וטיפלה בפצועים מהתקפת הגרמנים. במהלך המרד שני נערים מקרב הלוחמים היהודים אף טיפסו לגג בית מטה האצ"י, בכיכר מוראנובסקי, והניפו שני דגלים: דגל פולין לצד דגל אצ"י, שהתנופפו בגאון במשך ארבעה ימים.
כמו סלעים
הרטמן הייתה אחת מאותם מעטים משורות אצ"י ששרדו את המרד בגטו. לאחר דיכוי המרד, הבונקר שבו שהתה התגלה על ידי הגרמנים, והם פוצצו אותו. הרטמן ויתר הלוחמים ששרדו את הפיצוץ נשלחו למחנה הריכוז וההשמדה מיידנק, שם היא קיבלה עונש של 25 מלקות משום שלא עמדה במסדר כפי שהתבקשה. "ספרתי רק 17 והתעלפתי", סיפרה לימים. בהמשך נשלחה על ידי הגרמנים אל מחנה העבודה
בסקרז'יסקו־קמיינה (בפולנית: Skarzysko), וממנו עברה בשנת 1944 לעבודת כפייה במפעל נשק במחנה ליפסק. בשנת 1952 עלתה לארץ ישראל עם בעלה ובנה בן ה־3. אחרי חבלי קליטה קשים קבעה משפחת הרטמן את ביתה בשכונת תל גיבורים בחולון.
גלייטמן פוטרמילך עלתה לארץ לאחר המלחמה והתגוררה בדירה בשכונת יד אליהו בדרום תל אביב, יחד עם בן זוגה יעקב. "כשאנחנו אומרות מורדי גטו ורשה אנחנו מתכוונות לכך שכל אחד מההורים שלנו החזיק נשק או רימון בעמדה כזאת או אחרת באזורים השונים בגטו וירה והרג נאצים שהגיעו כדי לחסל את הגטו", אומרת רוחי פוטרמילך נרקיס, בתם של מאשה ויעקב פוטרמילך, שהגיעה לטקס עם נטע גרינשפן פרימר־גולד, בתם של פנינה וחיים גרינשפן פרימר, גם הם מלוחמי מרד גטו ורשה מקרב אי"ל. "יש לי כבוד רב לרבים הנוספים שהיו בגטו ורשה, כי הם שרדו, אבל הם לא לחמו, הם לא ירו".
האמהות של השתיים היו חברות טובות, בלתי נפרדות, ובנותיהן מתארות כיצד שמעו שוב ושוב בבית על המרד. "הן כל הזמן אמרו: אנחנו לחמנו, לא רצינו ללכת למות סתם ככה", אומרת פוטרמילך נרקיס, וגרינשפן פרימר־גולד אומרת: "הן תמיד גם אמרו: לא רצינו להיות כצאן לטבח, זה היה המשפט בבית, לא היה לנו מה להפסיד, אז אמרנו שאם נלך, לפחות נלך בלחימה".
פוטרמילך נרקיס: "המשפטים היו אותם משפטים בשני הבתים".
גרינשפן פרימר־גולד: "ההורים שלנו הגיעו הנה בלי כלום, אבל הם עמדו כמו סלעים, חזקים, נחושים, החלטיים. הם אמרו שצריך לספר את הסיפור הזה לדורי דורות. אנחנו גדלנו על גאוות הלחימה".
"מרד גטו ורשה הוא תוצר של התחנכות בתנועות הנוער שידעו לתבוע תביעות עזות של התנגדות לכל עוול ולאשליה שיהיה בסדר", אמר בטקס אילן גזית, יו"ר המחנות העולים. "בעמידה המשותפת היום של חברי תנועות הנוער מימין ומשמאל, יש אמירה ברוח דומה – אנו לא מוכנים לקבל את הפיצול והפילוג. ולכן המפגש מעורר בי תקווה שהדור הצעיר ידע לאחות את שברי הדורות הקודמים".
"יש פה תקווה לחברה הישראלית", הוסיף ניסים שלם, יו"ר תנועת הנוער הלאומי – בית"ר. "בכך שאנו מספרים את ההיסטוריה של הגבורה ביחד, נוכל ליצור עתיד משותף. היכולת שלנו לציין ביחד את מרד גטו ורשה ואת שני הארגונים שלחמו בו, אצ"י ואי"ל, היא מרגשת".