"נולדתי בדצמבר 1939 בפריז, עם תחילת מלחמת העולם השנייה. הייתי באותה תקופה בן יחיד להוריי. אמי, אנה (חנה), עבדה בחברת מזון. אבא, אלברט (חיים), היה רואה חשבון. במהרה אבי גויס לצבא הצרפתי, נשבה בידי הגרמנים והיה שבוי במחנה שבויים בגרמניה עד סוף המלחמה. אמי החליטה ממש בתחילת המלחמה להסתיר אותי אצל משפחה אומנת בכפר בצפון צרפת".

"הגעתי לשם כמה חודשים אחרי שנולדתי. אמא צייתה להוראות הפולש, ורשמה אותי בעיריית הכפר כיהודי. היו בכפר הזה עוד ילדים יהודים שהוחבאו, אבל רק עליי ועל ילדה קטנה נוספת בשם הלן הצהירו שאנחנו יהודים".

"בערך מגיל 3 וחצי מתחילים הזיכרונות שלי מהכפר הזה. היו לי שם חיים שקטים במשך כארבע שנים. גרתי אצל אישה שקראתי לה 'אמא ססיל'. היא הייתה נוצרייה אדוקה. היה לה בן גדול בצבא, ובביתה היא טיפלה בי ובעוד כמה ילדים קטנים תמורת כסף. חשבתי שססיל היא אמא שלי, ושהילדים הקטנים הנוספים שהיו אצלה בבית הם אחים שלי. בשנת 1944 הגרמנים עשו מעצר ליהודי חבל פיקרדיה, שהכפר היה שייך לו. אני והילדה הלן היינו ישנים ביחד במיטה אצל אמא ססיל. יום אחד היו דפיקות חזקות בדלת הבית. אמא ססיל קמה לפתוח ושמענו אותה בוכה".

"בדיעבד סיפרו לי שהגרמני הוציא אקדח ואמר לה: 'או שתביאי את הילד ואת הילדה או שניקח אותך איתם'. אמא ססיל באה אלינו, בכתה, אמרה: 'אתן לכם טבעות זהב, כסף שיש לי'. נתתי לה יד, ואז הם לקחו אותנו. הכניסו אותנו למשאית, היו שם עוד ילדים, סגרו את הברזנט, היה חושך למשך הרבה זמן. ואז היה בלקאאוט, דברים שאני לא זוכר. בהתחלה הגענו למחנה מעבר קטן ומשם, בגיל 4, עברתי למחנה הריכוז דראנסי".

"מדראנסי אני זוכר אולם גדול עם קש. את הילדים בגיל הרך שמו עם נשים באגף מיוחד. לא הכרתי אף אחד. רציתי להיות עם הלן, אבל לא מצאתי אותה. אחר כך התברר לי שאחרי עשרה ימים בדראנסי היא נשלחה לאושוויץ. בימי ראשון וחמישי היו שולחים משלוחים לאושוויץ, והיא נשלחה באחד מהם. יום אחד באה אליי אישה זרה, אסירה שהייתה במחנה. היא אמרה: 'אני אהיה אמא שלך, אני אדאג לך'. אבל אחר כך גם היא נשלחה לאושוויץ".

"אמא ססיל התקשרה לאמא הביולוגית שלי להודיע שלקחו אותי. אמא הצליחה לגלות שאני נמצא בדראנסי. היא אמרה לבוס שלה בחברת המזון שהיא רוצה לעזוב כי אני נמצא במחנה, והיא רוצה להצטרף אליי. הבוס שלה וחברת המזון שיתפו פעולה עם הנאצים. הבוס רצה שאמא תישאר לעבוד, אז הוא היה שולח נקניקים ודברים טובים למפקד המחנה, ובתמורה לכך את השילוח שלי לאושוויץ היו כל פעם דוחים. מיום חמישי היו דוחים ליום ראשון, וכך הלאה. במחנה הייתי מאוד חולה, שקלתי כמו שלד. מחלות, קור ורעב, אלה בעיקר הדברים שאני זוכר מהתקופה הזאת".

"אני גם זוכר את עצמי מחפש את הלן ולא מוצא אותה. בסופו של דבר, בתחילת 1945, אמא החליטה להצטרף אליי לדראנסי ונשארנו שם עד השחרור. כשאמא הגיעה, ממש לא זיהיתי אותה. היא אמרה: 'אני אמא שלך', אבל לא זיהיתי אותה. אני לא זוכר כמה זמן לקח לי ליצור איתה חיבור, אבל כשכבר יצאנו מהמחנה הבנתי שהיא אמא שלי".

"יום בהיר אחד אמא לקחה אותי ואמרה: 'אנחנו יוצאים'. הז'נדרמים הגרמנים ששמרו על המחנה ברחו, השער היה פתוח וכולם יצאו. אז גם שוחררה פריז, וגם חזרו השבויים הצרפתים מגרמניה. אני זוכר שחיכינו בתחנת רכבת, פתאום בא גבר ואמא אמרה: 'תגיד שלום לאבא'. ואני לא מבין, לא מכיר. לא חזרנו להיות משפחה נורמלית. נאלצתי להתאשפז בבתי חולים בגלל בעיות פיזיות ונפשיות. לא למדתי בבית ספר עד גיל 12".

"ב־1947 נולד אחי, אבל כל אחד מבני המשפחה סחב טראומות משלו מתקופת השואה. אבא עזב לקנדה למצוא עבודה, חזר אחרי שנים. בגיל 14־15 הצטרפתי ל'שומר הצעיר'. עליתי ארצה ב־1958 עם חבר'ה נוספים והיינו ממקימי קיבוץ חורשים. אמא הגיעה לבקר אחר כך. אבא נפטר מסרטן. בישראל הקמתי לבדי את החיים שלי. התחתנתי, נולדה לי בת, אני סב לשלושה נכדים וגמלאי של אוניברסיטת בן־גוריון".

"בשנת 2020 כתבתי את הספר Les gaufres de maman Cécile (בתרגום מצרפתית: 'הוופלים של אמא ססיל'). הספר מספר על התקופה שלפני דראנסי, התקופה של השהות במחנה, והתקופה שאחרי כן".

"אני מספר את הסיפור שלי ומרצה על נושא השואה בכל הזדמנות שניתנת לי. אני מדבר על כך גם עם אנשים שאני פוגש במסגרת פעילויות הקרן לרווחת נפגעי השואה. היום אני בעיקר זוכר את התקופה היפה שהייתה אצל אמא ססיל, שהייתה שונה לחלוטין מהקטסטרופה שהתרחשה בחוץ. בשנת 1963 חזרתי עם הבת שלי ועם רעייתי לאותו כפר ולאותו בית שבו הסתתרתי כילד. ססיל עדיין הייתה בחיים, וזה היה מאוד מרגש. עד היום, אגב, אני מתכתב במייל עם שתי חברות שלי מהתקופה ההיא, ילדות גויות שהיו גרות בבית סמוך לססיל והיינו משחקים ביחד".