פרשת וירא - הרב ישראל מאיר זינגרביץ'
הפרשה נפתחת בהופעתם של שלושה הולכי מדבריות מול אוהל אברהם. ביום השלישי למילתו, בעודו מתייסר במכאוביו כחום היום (הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה והביא חום חריג לעולם, כדי שאנשים לא יגיעו להטריח את אברהם, שהקפיד ביותר במצוות הכנסת אורחים), אברהם זכה לגילוי שכינה והיה שרוי בהתרוממות רוח כפי שראוי להימצא בן אנוש הזוכה לגילוי שמיימי ומשוחח עם בורא עולם.
לנקודה הטעונה ביאור אקדים מעשה שהתרחש עם המהרי"ל דיסקין זצ"ל (הרב יהושע לייב דיסקין, מגאוני וגדולי ירושלים, 1817־1898). הרב דיסקין, אשר האיר את שמי ירושלים והעולם התורני כולו בגאונותו ובחריפות שכלו, היה כולו קודש לה' ולא הסיח דעתו מלימוד תורה אפילו לרגע. בעת הארוחות, גם כשהסבו אורחים לשולחנו הוא לא אכל עמם אלא אכל אכילת ארעי וישב בראש השולחן כשהוא שקוע בתלמודו.
יום אחד, בשעת הארוחה, ננער לפתע וקם ממקומו, פסע לירכתי השולחן והתיישב שם. התברר שהבחין בקשיש חסר שיניים שהתקשה בלעיסת הלחם. בצע הגאון את הלחם, הסיר את הקרום הקשה והגיש את החלק הרך במאור פנים. לאחר הארוחה פנה אליו תלמיד ושאלו: "הרי הרב שקוע בתלמודו, כיצד הבחנת אפוא שהישיש מתקשה באכילה?"
"יפה שאלת", ענה הרב, "אך למה בפרשת וירא לא שאלת שאלה דומה? הרי מסופר שם שהבורא ית' נגלה לאברהם ואין לנו מושג באיזו נעימות והתרוממות רוח היה אז אברהם שרוי בהיותו דבוק באותה עת בבורא. והנה בעיצומה של התגלות ה' הבחין אברהם בשלושה עוברי אורח ורץ להכניסם בצל קורתו. היה עליך לשאול כיצד יכול אברהם אבינו, תוך היותו דבוק בשרעפי קודש ודיבור עם ה', להרגיש בכלל בעוברי אורח אלה, ובמקום זאת עלי שאלת, איך הבחנתי באותו קשיש בהיותי שקוע בתלמודי".
הוסיף הגאון מהרי"ל זצ"ל, "תשובה אחת היא לשתי השאלות: כשצריך לעשות חסד, רואים".
זו הוראה לדורות.
# # #
בבניית המשכן אומר הפסוק (שמות כה, כ): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה... והיו פניהם איש אל אחיו". טמון כאן רעיון נשגב: גם כשאדם פורש כנפיים למעלה ובעיצומה של עבודת ה' מתעלה הוא אל שמי רום, עליו לראות את הסובבים אותו ולדאוג לרווחתם. ופניהם איש אל אחיו. יראת השמיים שלך אסור לה שתבוא על חשבון חסד עם הבריות.
אני מנצל שורות אלה על מנת להעלות את זכרו של ידיד יקר שהלך לפני שבוע לעולמו: הרב ד"ר יעקב וינרוט זצ"ל. אדם מושלם, גאון בכל מכמני התורה ובקיא ברזי הפילוסופיה היהודית והכללית. גאון משפטי ולמדן במושגים של דורות קודמים. הוא מימש את הפסוק הנ"ל. ידיו היו פרושות למעלה, אך לבו הגדול היה מכוון תמיד אל אחיו. שיחו במרומים ושיגו עם אחיו.
צר לי עליך, חבר אהוב.
[email protected]