ב־30 במרץ 2023 התחוללה אחת מהדרמות הגדולות ביותר שידעה מערכת המשפט הישראלית. רומן זדורוב, שהודה ברצח הנערה תאיר ראדה, נמצא זכאי במשפט החוזר שנערך לו. זדורוב, שהורשע ב־2010, ערער לעליון ב־2015 וערעורו נדחה, זוכה עתה ברוב של שני שופטים שטענו כי ישנו חשש מהותי כי הודאתו בשעתה הייתה הודאת שווא.
16 וחצי שנים חלפו מאז ערב 6 בדצמבר 2006, שבו נמצאה תאיר ראדה, תלמידת כיתה ח' בבית הספר נופי גולן בקצרין, כשהיא ישובה מתה בתא השירותים, מתבוססת בדמה. הרצח המזוויע שהתרחש בזמן הלימודים טלטל מדינה שלמה שעד היום מנסה לפענח את התעלומה הגדולה ולגלות מי רצח את תאיר ראדה.
חוקר המדיה פרופ' אזי לב־און, שחוקר את השימושים וההשפעות של האינטרנט והרשתות החברתיות, יוצא כעת בספר חדש ומרתק על הפרשה שנותרה כל השנים בלב הדיון הציבורי.
בספרו "רצח תאיר ראדה ופרשת רומן זדורוב: ממסד, צדק, אזרחים ורשתות חברתיות" (ידיעות ספרים) הוא מציג את מחקרו המקיף מהשנים האחרונות, שבו הוא צולל לחקירות, להודאותיו של זדורוב, לשחזור ולהליך המשפטי מבעד לפעילות למענו ברשתות החברתיות. "לסיפור הזה הגעתי יחסית מאוחר", מציין פרופ' לב־און, "בסביבות 2015־2016".
מה משך אותך בדיוק בנקודה הזאת?
"אני חוקר איך אנשים, בעזרת רשתות חברתיות או בעזרת הסלולרי שלהם, מצליחים להתארגן ולהניע מהלכים ולהשפיע. לכן מה שתפס אותי היה הפעילות הציבורית ברשתות החברתיות. אנשים מתעניינים בפרשה מכל מיני סיבות, בגלל שהם משפטנים ונניח הם קראו חומר משפטי או כתבות בעיתון, או בגלל שהם מכירים מישהו או משהו בפרשה, אבל אותי דווקא תפסה הפעילות ברשת".
בתחילת 2016 הבחין לב־און כי שלוש קבוצות הפייסבוק הגדולות ביותר בשפה העברית הן "פשפשוק" - להחלפת חפצים, "אמהות מבשלות ביחד" - להחלפת מתכונים, וקבוצה נוספת שעוסקת ברצח שאירע עשור קודם לכן: "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל". אז מנתה אותה קבוצה יותר מ־200 אלף חברים.
בהקדמה לספרו הוא מתייחס לכך וכותב: "התעניינותי גברה כשנוכחתי שהתכנים בקבוצה מבוססים על חומרי מקור, ובהם תמונות מזירת הרצח שאנשים דנים בהן בכובד ראש. התמיכה הגורפת בטענה שזדורוב אינו הרוצח והארומה האנטי־ממסדית הבוטה ריתקו אותי.
"עוד התרשמתי מהאתר 'האמת היום' שהוקם ב־2016 וריכז את החומרים המשפטיים הקשורים לפרשה, לרבות חומרי חקירה ומוצגים משפטיים, פרוטוקולים של דיונים, סיכומי הצדדים ופסקי דין, וכן חומרים תקשורתיים ואחרים. למיטב ידיעתי זהו המקרה הראשון בארץ וכנראה גם בעולם שבו חומרים משפטיים בתיק רצח הועלו בהיקף נרחב כזה לאינטרנט, בצורה מסודרת ומונגשת".
למה אנחנו כל כך מתעניינים ברצח הזה?
"זה המקרה היחיד והראשון של ילד או ילדה שנרצחו בבית הספר בזמן לימודים. בארצות הברית, לא עלינו, אפשר לשמוע מדי יום על מישהו שנכנס לבית הספר ומתחיל לירות, אבל בארץ זה לא קרה לפני תאיר ראדה, ואני מקווה שזה גם לא יקרה. באופן טבעי זה מושך תשומת לב, כי מדובר בילדה ואנחנו שולחים את הילדים שלנו לבית הספר לא כדי שיחטפו מכות ולא כדי שיהיו קורבן לבריונות ובטח שלא כדי שיחזרו בשק של גופות. לכן, בראש ובראשונה זה עדיין מה שמזעזע אותנו".
אבל השיח מתמקד בזדורוב בשנים האחרונות.
"זה נכון שהגיבור של הסיפור הפך להיות רומן זדורוב, אבל גם בתקשורת וגם בקבוצות שפעילות למען זדורוב, הפוקוס הוא על אילנה ראדה ולא על משפחת זדורוב. זאת הזדהות שמגיעה מהמקום הכי עמוק. בנוסף, המקרה הזה נדיר. מאז הרצח ועד היום אומרת אילנה, האמא של הקורבן, שמי שהודה ברצח של הבת שלה הוא לא הרוצח. בדרך כלל משפחות של קורבנות עבירה מסתמכות על הממסד כמקור המידע המרכזי שלהן והולכות לפיו".
הממסד?
"המשטרה, הפרקליטות. לכן נדיר למצוא מקרה שכזה ובטח שהיא אומרת את הדברים בסמיכות זמנים להודאה ושחזור הרצח. המתח הזה הוא בוודאי סיבה להעלאת הנושא לכותרות".
באמת נדמה שהספק תמיד היה שם.
"כבר מהרגע הראשון היו ספקות והם קיבלו ביטוי בעיתונות. גם זה מאוד חריג. הרי יש בן אדם שמודה, משחזר, אחר כך מודה עוד הפעם, וכשבדקתי את הכתבות מאותה תקופה ראיתי סיקור שמתאר אותו בתור איש משפחה, בן אדם חם, מהגר שלא קשור לסיטואציה, שהיה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. זה כיסוי מאוד חריג במקרים כאלה. מאז כמובן יצאו סדרות וסרטי תעודה שרובם הגדול הציגו את אותה הזווית. מכל הסיבות האלה, לצד התסריטים של מי כן עשה את זה, זה נהיה סוג של סופר־ריאליטי".
ובכל זאת, לא כל סיפור חדשותי מעורר מחאה ומעורבות כזאת.
"נכון. אבל כאמור, המקרה הזה הוא לא רק מעניין ומתמשך, אלא במקרה הזה חומרי החקירה הגיעו להרבה ידיים. משנת 2016 כל החומר אפילו נמצא ברשת. באתר 'האמת היום' אפשר לראות כמעט את כל חומר הראיות מהמשפט המקורי, בגובה העיניים, ולהגיע למסקנות, לא על פי מה שאני אומר, או מה שהצדדים השונים אומרים, אלא להחליט בעצמך. אני באמת חושב שפסק הדין המקורי לא התאים לחומר הראיות, זאת הייתה פרשנות לא נכונה, ולראיה, השופטים במשפט הנוכחי גם חשבו כך, על סמך חומר ראיות שלא היה שונה בהרבה וזאת תופעה מאוד מעניינת".
אבל זה גם מסוכן, לא?
"יש גם את התופעה הבעייתית שמגיעה עם זה, של אנשים שבטוחים בתיאוריות קונספירציה או שהם מאשימים אדם מסוים, וזה עלול להגיע גם להטרדה של אותו אדם. אני בקשר לא רע עם חברות של תאיר מאז, שסיפרו לי סיפורי זוועה ממש על ראיונות עבודה למשל, שאמרו להן כי הן הרוצחות. אבל מצד שני, יש פה באמת קבוצה של עשרות פעילים מובילים שנכנסו לעניין הזה מתוך תחושת שליחות.
"אלה לא אנשים נקמנים או קונספירטורים, אלא אזרחים, חלקם ימניים, חלקם שמאלנים, דתיים ולא דתיים, שגרים בכל מיני מקומות בארץ, שמה שדחף אותם להיכנס לסיפור הזה זאת תחושה עמוקה של אי־צדק שנעשה למישהו שהוא בכלל אאוטסיידר. הוא לא חלק מקבוצת הרוב כאן, הוא לא יהודי אפילו. זה באמת יפה בעיניי שזה משהו שמאחד אנשים ממקומות שונים בארץ וממקומות שונים בחייהם. רובם דווקא עובדים בהייטק, אנשים עם ראש".
זה אי־צדק כלפי זדורוב או כלפי תאיר, שמצאה את מותה בתוך תא השירותים?
"יש כאן כמה רבדים. אני חושב שהאנשים האלה פעלו בראש ובראשונה למען זדורוב, כי הוא נמצא בכלא הרבה שנים על לא עוול בכפו. אבל לתפיסת הפעילים, אחת הססמאות שחזרו גם בראיונות שניהלתי, גם בהפגנות וגם באינטרנט היא: 'היום זה הוא, מחר זה אתה, ומחרתיים זה אני'. למעשה, הם טוענים שזה האינטרס של כולם שהמערכת תפעל כמו שצריך. באיזשהו מובן גם כשאנחנו פועלים למען מקרה פרטי של אדם שאנחנו לא מכירים, יש כאן פעילות בהקשרים רחבים יותר".
אבל איך עוברים מקבוצת פייסבוק, פעילה ככל שתהיה, למשפט חוזר ולזיכוי?
"נקודת ציון חשובה היא שנת 2011, המחאה החברתית הגדולה בארץ. אז, פייסבוק הפכה להיות בית לפעילים בעלי מטרה חברתית, פוליטית וציבורית. ראינו את זה כמובן גם בעוד מקומות בעולם, כדוגמת האביב הערבי, שפתאום פייסבוק הפכה להיות המקום שאליו מגיעים הפעילים, זה קרה עוד קודם לכן, אבל פתאום זה נהיה ברור וגדול.
"ההרשעה של זדורוב הייתה ב־2010 ופעילות לא מתרחשת סתם, היא מתרחשת כשיש איזשהו טריגר שמוביל אליה. ב־2010 זדורוב הורשע כאמור בפעם הראשונה ובשנת 2015 נדחה הערעור שלו לעליון, בשתי הנקודות האלה רואים קפיצה בפעילות ברשת. גם בתחילת 2016 רואים קפיצה, עם הפתיחה של האתר 'האמת היום' והעלייה של הסדרה 'צל של אמת' במרץ 2016, שהעלה את הסיפור של א"ק. אבל באמת לדבר בפייסבוק זה דבר אחד, ולהשפיע על הפעילות המשפטית זה רובד פעילות אחר".
בספרו כותב פרופ' לב־און: "גם תגובת הממסד משכה את תשומת לבי. בינואר 2016, לאחר דחיית ערעורו של זדורוב לבית המשפט העליון, פרסמה פרקליטות המדינה מסמך תגובה לטיעונים שעלו ברשתות החברתיות לגבי הפרשה. למיטב ידיעתי, זהו המקרה הראשון בארץ, ואולי בעולם, שבו הפרקליטות מפרסמת מסמך המשיב לטיעונים שעלו במדיה החברתית.
"דובר משרד המשפטים דאז, משה כהן, טען: 'ראינו את הסחף ברשת וזיהינו את זה כאירוע משברי, אני לא יכול להתעלם מכך שאלפי אנשים חושבים שאנחנו מפברקים ראיות במשרד המשפטים. שיחשבו שטעינו, אבל לא שזייפנו. איבוד אמון בסדר גודל כזה עלול להביא לאי תשלום מסים ולסירוב לשרת בצבא. לא יפנו למשטרה ולא יעידו בתיקים. יהיה פה ג'ונגל. אני תופס את עצמי כמגן המוסד. אלו מערכות שעליהן יושבת הדמוקרטיה שלנו, זו הפלדה'".
"השימוש ברשתות החברתיות, בוואטסאפ, הוא כלי מאזן אל מול כוח הממסד", אומר לב־און. "למשטרה ולפרקליטות, לצורך העניין, יש כוח אדם, תקציבים, אנשים בהיכון, רכבים וכלי נשק. הממסד יכול להזיז תהליכים מיד, והאזרחים לעומת זה לא. הרשתות החברתיות הן כלי שמאפשר לאנשים לשחק, לא כשווים מול שווים, אבל בהחלט לאפשר להם יכולות משמעותיות מבעבר להישמע ולהשפיע".
וכאן נוצר שיתוף פעולה בין הצוות המשפטי של רומן זדורוב לפעילים בשטח.
"בנקודה הזאת זה היה מפגש בין היצע לביקוש. תמיד במשפטים גדולים יש צוות שעוזר, וכאן היה מן המוכן. הייתה קבוצה של פעילים, בעלי ידע, שמכירים את חומרי המקור, שיש להם מוטיבציה לבוא ולעזור, ורובם גם היו מוכנים לעשות זאת בהתנדבות. ברור שזה לא אומר שכל אדם עם תיאוריות קונספירציה יכול לבוא ולהציג את הדברים, אבל לזכותו של ירום הלוי, עורך הדין של זדורוב, יש לציין שהוא היווה סוג של בית עבור כל המידע הזה. אנשים הפציצו אותו בכל מיני דברים, חלקם היו שטויות וחלקם לא. אבל הוא הבין שיש כאן אנשים רציניים, שוחרי טוב שאפשר להסתמך עליהם. הוא גם הודה להם בתום המשפט החוזר".
היית אומר שזה ייחודי למציאות הישראלית?
"אני מכיר מקרים בעולם שחומרי החקירה היו זמינים לציבור והיו כאלה שתרמו את האינפוט שלהם, שהציף דברים שלא קלטו קודם".
אבל תנועה ציבורית כזאת שמובילה בסופו של דבר לזיכוי?
"אני לא מכיר. מי שהוביל לשחרור הוא כמובן בית המשפט, אבל בספר כיניתי את הפעילים כגיבורים שמאחורי הקלעים".
באיזה אופן הם פעלו?
"ישנה קבוצה של פעילים שנוצרו איתם יחסי אמון וקרבה והם ליוו את ירום הלוי בעצם במהלך כל התהליך. הם סימנו לו, כיוונו אותו, עזרו לו בכתיבת מסמכים, לפעמים סייעו גם בבית המשפט עצמו. בכל זאת, מדובר בתיק עם מסה מטורפת של ראיות, וככל שהתקרבנו לסיום המשפט החוזר היא רק הלכה והתגברה. הרי גם בדקו מחדש את כל המוצגים מהמשפט הקודם, תרגמו מחדש את כל החקירות, גם המדינה וגם הפעילים, אדם אחד לא יכול לעבור על כל זה".
הגיבורים שמאחורי הקלעים, כפי שמכנה אותם לב־און, סייעו לא רק בהתמודדות עם מסת הראיות הגדולה, אלא גם הביאו גילויים שזיכויו של זדורוב נשען עליהם במידה רבה. "במאי 2021 החליט השופט חנן מלצר על פתיחת משפט חוזר", אומר לב־און. "הוא עשה זאת בגלל גילויים חדשים שגילו פעילים".
מה הם גילו?
"למשל, טיפות דם של תאיר שהתגלו בתא מספר 3. זאת הייתה תגלית של הפעיל אלון עקרוני. בטעות קטלגו, וחשוב לי להדגיש, בטעות, את הממצא הזה במעבדות לזיהוי פלילי, כממצא שנמצא בתא מספר 2, תא הרצח, ולא תא מספר 3".
איך דבר כזה קורה?
"הגיעו אליהם מאות של מוצגים, והם עורכים שרשרת מוצג. כלומר הם מקבלים דברים שנתפסו בתא הרצח, בשירותים, בבית הספר ושמים אותם בשקית. מעבירים לשקית אחרת, בודקים ומעבירים לעוד שקית, ומתעדים את הכל. כך, במוצג אחד, מתוך מאות מוצגים, נפלה טעות. ואני חוזר ואומר: אני בטוח שזה נעשה בתום לב".
זה ממצא קריטי, כיוון שהוא נוגד את השחזור של זדורוב?
"נכון. אם הטיפות הללו היו נמצאות בתא מספר 2, אז זה לא היה משנה, כי מן הסתם שם היא נרצחה ושם נמצא הדם שלה. אבל עצם הימצאותם של דם ודנ"א של תאיר בתא מספר 3 זה כבר סיפור אחר לגמרי, כי זדורוב לא שחזר שהוא היה בתא מספר 3, אלא הוא שחזר שהוא קפץ לתוך החלל של השירותים, וזה דורש הסבר, איך הגיעו לשם טיפות הדם של תאיר".
זה בהכרח אומר שהרוצח נשא את הדם לתא מספר 3?
"זה מה שאמרו השופטים עכשיו בדעת הרוב. לא אני. בכל מקרה זה קורא לבירור".
איך קורה שפעיל עולה על טעות קטלוג במכון לזיהוי פלילי?
"זה מדהים. זה קורה כי לאנשים יש את החומר, הוא זמין. וכשאנחנו מדברים על הפעילים שפעלו למען השחרור של זדורוב, אנחנו מדברים על אנשים רציניים, בעלי יכולות, שזה היה בנשמה שלהם. אז הוא עבר על כל הרשימות וכך הוא הצליח לעלות על זה".
מה הפעיל עושה ברגע שהוא עולה על זה?
"הוא מביא את זה לעורך הדין, ועורך הדין מגיש את זה לבית המשפט. במקרים מסוימים זה צריך לעבור גם דרך חוות דעת מומחה. בית המשפט קיבל את זה, עובדה שבין השאר קיבלו את הבקשה למשפט חוזר על סמך זה, זה גם מוזכר בפסק הדין".
תרומה מכריעה ומשמעותית לא פחות לקיום המשפט החוזר של זדורוב וזיכויו הגיעה בזכות עבודתו של פעיל נוסף, פרידל (אדיק) פאינשטיין, שתרגם מחדש את כלל חומרי החקירה ובכך הציג לראשונה את התמונה המלאה של חקירת זדורוב. התמונה שהתקבלה בזכות תרגום כלל החומרים ניצבה כרקע והסבר לגרסאותיו השונות של זדורוב, להודאתו, לשחזור הרצח ולהתנערות שלו לאחר מכן מאותה הודאה.
"זה גם מדהים", אומר לב־און. "אדיק פאינשטיין, שעלה מרוסיה בגיל 15, התעניין בסיפור של זדורוב בשלב מאוחר יחסית. גם הוא ראה כיצד זדורוב מודה מכל הלב, אבל הוא חשב שיכול להיות שהאדם הזה הוא לא הרוצח. הוא התחיל לראות את קטעי הסרטים ולאט־לאט השתנתה דעתו, וזאת הנקודה כאן, כי זה גם התהליך שהשופטים עברו. ברגע שהוא ראה את כל הסרט, הוא פתאום התחיל להבין מה קרה.
"ברור שבהליך משפטי הצדדים חותכים את הקטעים שמשרתים את הנרטיב שלהם וזה מה השופטים רואים. אבל פאינשטיין הבין שיש סיפור יותר גדול, סיפור אחר. הוא גם ראה שיש קטעים מסוימים, ואני רוצה להדגיש עוד פעם שאני לא חושב שזה נעשה בזדון, אבל קטעים שלא תורגמו טוב או לא תורגמו בכלל, שהיו כל מיני עריכות שהתמונה לא התאימה לאודיו, ואף אחד לא שם לכך לב. גם לא ההגנה בתהליך המקורי".
פאינשטיין, שעובד זה שנים כמהנדס בכיר, הגיע לסיפור הזה ממש במקרה, כפי שהוא מתאר זאת, בדצמבר 2015. אז, שמע לראשונה על התיק ולאט־לאט נחשף לחומרים השונים באינטרנט.
"חיפשתי באינטרנט מידע כלשהו על התיק, וכך הגעתי לקבוצת הפייסבוק 'כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל', שהיו בה כ־250 אלף אנשים", מספר פאינשטיין. "היו שם ויכוחים סביב ההקלטה של השיחה בין המדובב ארתור לרומן זדורוב. אני רציתי להבין מה האמת. בפסק הדין ובתקשורת אומרים משהו אחד, ובקבוצות פייסבוק אומרים משהו אחר. לא עניין אותי להאשים אותו או לזכות אותו אלא עניין אותי להבין.
"בקבוצה ביקשו מהציבור לתרגם, וככה התחלתי לתרגם את הטקסט. בהתחלה ראיתי רק שעתיים, אבל ב־2017 אלון עקרוני נתן לי את כלל החומרים. לפי החישוב שלי מדובר בערך ב־155 שעות, 110 מתוכן ממש מדברים ועוד כ־40 שעות שינה. השעות האלה מחולקות לשלושה חלקים: חלק אחד הוא בתא, כשזדורוב מדבר עם המדובבים שלו, אחד מהם זה ארתור והשני זה יבגני.
"היו גם כמה עצורים מכפר טובא, שגם איתם היו שיחות. החלק השני היו החקירות עם חוקרים שונים, והחלק השלישי, שהוא הקטן ביותר מתוך 110 השעות, של מקרים שבהם החוקרים הגיעו לתא אבל דיברו עם זדורוב כשהם מחוץ לתא. כלומר שומעים אותם אבל לא רואים אותם".
"פאינשטיין לא הסתפק רק בזה, הוא גם העלה לסרטונים כתוביות, וזה אפשר לעורכי הדין ולשופטים לראות את הכל מההתחלה עד הסוף", אומר לב־און. "צריך להבין, אף אחד מהשופטים לא דובר רוסית, הם מוגבלים למה שנותנים להם, ופתאום הם לא מקבלים סינקים, אלא את כל החומר, זה פותח את העיניים. באמת בסופו של דבר הסכימו הצדדים שהתרגום של אדיק יהיה התרגום הרשמי, שלפיו התנהל התהליך המשפטי".
התרגום החדש גם עונה על השאלה למה הוא משנה גרסאות? למה הוא מודה?
"בדיוק. השופט דני צרפתי, בסוף פסק הדין שלו, מעלה כמה תהיות, שעברו במוחו של כל בן אדם שעוקב אחרי הפרשה הזאת: איך יכול להיות שפתאום הם מחליטים 180 מעלות הפוך? אז הוא כמובן מציין מספר דברים, כדוגמת ראיות חדשות שלא הוצגו בערכאות קודמות, אבל הוא גם אומר שלראשונה הם ראו את כל החקירות, וזה הדבר העיקרי שעל בסיסו זדורוב הורשע. על בסיס ההודאות שלו, השחזור שלו והפרטים המוכמנים שכביכול היו שם".
ואכן בסעיף 332 קובע השופט צרפתי: "הכתוביות והתרגומים 'בגוף הסרט' שעמדו לרשותנו אפשרו לנו מעקב והתרשמות בלתי אמצעיים במכלול החומרים המוקלטים - החקירות וכלל השיג והשיח בתא המעצר, אשר התנהלו, רובם ככולם, בשפה הרוסית. כלי עזר זה אפשר לנו התרשמות, התחקות ומעקב מלאים אחר תכני השיחות ואחר ההקשרים של הדברים, תוך שילוב האמירות עם שפת הגוף, טון הדיבור של המשוחחים ועוד".
גם השופטת תמר נסים־שי מתייחסת לעבודתו של פאינשטיין: "צפיתי במכלול תוצרי הדיבוב (המתורגמים מטעם ההגנה). בנוסף לעמידה על התנהלות המדובבים, הצפייה מעניקה רובד נוסף ורב־משמעות להבנת יחסיהם עם הנאשם. כמו כן, היא מאפשרת לעמוד על טיבו של הנאשם עצמו, אופיו והלך רוחו המשתנה, וכן להעריך את התובנות שהיו לו בנוגע למצבו המשפטי ואת תפיסתו את מצב החקירה, כהדהוד לה".
"בעצם במשפט הקודם הם לא ראו את חומרי החקירה, הם קראו אותם כמסמכים", אומר פאינשטיין. "בנוסף חלק מהדברים לא תורגמו נכון או לא תורגמו בכלל. פתאום, למשל, מגלים שחסרות 20 דקות של חקירה. זאת הייתה שיחה של רומן עם ארתור על סמים בבית הספר בקצרין, וכל זה היה חסר".
איך זה ייתכן שחסרים חלקים?
"הרבה פעמים ההקלטות לא היו מוצלחות, כי היו המון תקלות טכניות. אני לא אומר שאלה תקלות מכוונות, אבל לפעמים יש דברים שהם כאילו מחוקים. כאילו. בגלל שהיו לי מספר מקורות, אז יכולתי להשוות ויכולתי להשלים. גם ב־2006, ממה שהבנתי, המתרגמים קיבלו רק את ההקלטות הקוליות, הם לא קיבלו את החומר החזותי".
אבל התרגום סייע לא רק בהשלמה טכנית, אלא גם בהבנה רחבה יותר של המתרחש.
"נכון".
גם השופט אשר קולה כתב: "כזכור, מרבית הקלטות הנאשם, הן בחקירותיו והן בתוך תא הכלא, היו בשפה הרוסית. במהלך המשפט הקודם הוצגו בפני כב' השופטים הנכבדים קלטות מקור בשפה הרוסית ולצדן תמלול מתורגם לעברית של מה שנאמר באותן קלטות. בכל הכבוד, משול הדבר למי שצופה בסרט של 60 שעות (לפחות!) בשפה הרוסית ונאלץ לקרוא את התרגום באופן מנותק ומופרד מהסרט. עניין זה בהכרח מקשה על הבנת הנקרא והבנת הנשמע כאחד".
"הרבה דברים שרומן דיבר עליהם היו בכלל בצחוק, וכשקוראים את זה כטקסט לא מבינים את זה", אומר פאינשטיין. "למשל באמצע דצמבר 2006, אני זוכר את זה היטב, היו שני מדובבים בתוך התא עם רומן והם פתחו בשיחה על רוצחים סדרתיים מפורסמים ברחבי העולם. הם גם דיברו על רוצח באוסטריה שכלא במשך שנים נערה בבית שלו, הם דיברו על ג'ק המרטש בלונדון, וגם על אנדריי צ'יקטילו, רוצח סובייטי שהיה אחראי לכ־60 מקרי רצח.
"זה חשוב להבין כי בתרגום הקודם אי אפשר להבין שמדובר בעצם בשיחה על רוצחים סדרתיים ולא על איך היה אפשר לרצוח. לכן מה שהשופטים שמעו במשפט החדש הרבה יותר קרוב לאמת ממה שקיבלו השופטים בערכאות הקודמות".
עבודתו של פאינשטיין שרטטה תמונה ברורה יותר, שממנה עולות כמה מסקנות חדשות. חלקן מצביעות על חוסר קורלציה בין האודיו לווידיאו בגרסאות קודמות, על חוסרים, על תרגומים שונים באיכות תרגום שונה אבל בעיקר על פרשנות לא נכונה למונחים ולנאמר בין זדורוב למדובביו.
כך למשל מציין פאינשטיין כי למילה "שירותים" בשפה הרוסית יש מספר משמעויות: "זה יכול להיות 'תא שירותים', 'אסלה', 'מקום של אסלה', 'חדר שמורכב ממספר תאים ופרוזדור צמוד להם'".
הוא מציין גם כי לאורך החקירות ישנה התייחסות לסרט הסובייטי הקלאסי "אין לשנות את מקום המפגש" ואף מצטטים מתוכו. כך למשל הם מתייחסים לסצינה שבה רואים את איוון סרגייביץ' גרוזדייב, החשוד המיידי, לקראת סוף החקירה. דמותו עדיין דוגלת בחפותה, והשוטרים מנסים למשוך ממנו הודאה בלב נקי כדי לרכך את העונש.
"יש פה ממד תרבותי", אומר פאינשטיין. "זדורוב, החוקרים והמדובבים מצטטים מסרטים מפורסמים, כדוגמת 'אין לשנות את מקום המפגש', והשופטים לא תמיד מבינים שמדובר בציטוט מסרט. המונח 'לב נקי' הוא מושג משפטי בברית המועצות שעונה על למה רומן הודה כביכול. המונח 'חרטה בלב נקי' עוסק בנסיבות המקילות בחוק העונשין הסובייטי ושל חבר המדינות, בפרט הרוסי והאוקראיני. זדורוב השתכנע שיש נגדו ראיות בעלות משמעות והוא כאמור יודע שבברית המועצות, אם מתוודים בלב נקי, אפשר לקבל עונש מופחת".
עוד מתאר פאינשטיין כי זדורוב בכה לא פעם, ולא אחת מוזכרות חקירות שלא תועדו. השמטה משמעותית נוספת התגלתה בתרגום החדש גם סביב סוגיית "רצח במצב אפקט" (בלקאאוט). בתרגום המקורי נטען כי זדורוב השתמש בכך כתירוץ עוד בחקירות הראשונות, כלומר שרצח את תאיר מבלי לזכור שעשה זאת. אולם התרגום החדש גילה כי החוקר סימן בידיו וביצע תנועה של האצבע על יד הרקה וזדורוב התייחס לתנועה במילים, כך שלמעשה היה זה החוקר שהתייחס ראשון למונח רצח במצב אפקט.
"התרגום מחדש של החומרים, שבעבר נעשה בהם שימוש כדי להאיר את זדורוב כסוטה מין, פדופיל ובן אדם עם נפש שנוטה להתפרצויות אלימות, פתאום מוכיח כי לא כצעקתה, לא קרוב אפילו", אומר לב־און. "כמובן שלא מצוין כי פעילים חשפו את זה, כי זה לא רלוונטי למשפט, אבל בספר אני מראה שאלה דברים שהגיעו מהציבור, מאוסף של פעילים שבזכות המעורבות שלהם והזמינות והנגישות של החומרים עשו דברים מאוד־מאוד יפים, שבסופו של דבר תרמו לזיכוי של זדורוב".
מה ניתן ללמוד מהמקרה הזה?
"זה מקרה שמוכיח מאוד יפה שמחאה משנה, שהיא מביאה לתוצאות. ושגם יותר קל לעשות אותה היום מאשר בעבר. לפעמים אנשים אומרים שאם עושים רק לייק ולא יוצאים להפגין זה מפחית מערך המחאה, אבל זה לא נכון, חד־משמעית. יש על כך הרבה מחקרים, לא רק שלי, עצם העובדה שאדם מעורב גם במידה מינימלית, זה מצית אצלו תהליך של המשך עניין ושינוי דעה. כאן הייתה קבוצה שהמעורבות הזאת הניעה אותה לפעולה גם בצורה הפורמלית".
ובכל זאת, 16 שנים חלפו מאז הרצח וחזרנו לנקודת ההתחלה.
"הסיפור של זדורוב שימר אותנו בנקודת ההתחלה, חזרנו מעגל שלם בעצם. מכיוון שזדורוב הודה במשהו שהוא לא עשה, הוא מנע מהחקירה להתקדם. הרי למה שהשוטרים יחקרו אפיקים נוספים אם יש אדם שהודה ושחזר, ויותר מאוחר הורשע? אין סיבה".
תעלומה כזאת הייתה יכולה להתרחש היום?
"היום זה לא היה קורה. היום יש מצלמות בכל מקום, זה כבר נהיה ברור מאליו שאם נעשה משהו עלולים לצלם אותנו. עברו רק 16 שנה, שזה לא הרבה במונחים של זמן ושינויים טכנולוגיים, אבל זה בכל זאת היה אחרת לגמרי. אז לא היו מצלמות כמו היום, היום אנחנו במציאות שונה לגמרי. גם כשמסתכלים על חומרי החקירה זה סוג של עולם אחר, עולם טכנולוגי הרבה פחות משודרג".