אף אחד לא יודע איך תסתיים פרשת המסמכים המסווגים, אבל לפי החלטת בית משפט השלום בראשון לציון שהותרה היום (ראשון) לפרסום ברור כי הסיפור נופח מעבר לכל פרופורציה. גם אם נעברה עבירה פלילית, וייתכן מאוד שאכן נעברה, על פניו לא הייתה כל כוונה לפגוע בביטחון המדינה – להפך.
מההחלטה שפורסמה עולות שתי נקודות חשובות: הרף הנמוך של העבירה וקו ההגנה האפשרי בתיק. ראשית כל צריך להבהיר כי עבירת ריגול היא חמורה. אי אפשר להקל ראש בעבירות הריגול. העיתונאית ענת קם מ'הארץ' הורשעה לאחר שהדליפה מסמכים אותם צברה בשירותה הצבאי, לעיתונאי. שאלת המניע בעבירות ריגול רלוונטיות, אבל אי אפשר להתעלם שבשורה התחתונה – מדובר בעבירת ריגול.
נתקדם: גם אם פלדשטיין יואשם בריגול, העונש יוגבל לשבע שנות מאסר. יהיה קשה לתביעה להוכיח עבירות לפי סעיפים 111 או 112 לחוק העונשין. האופציה הבטוחה של הפרקליטות היא להאשים את פלדשטיין בעבירה לפי סעיף 113(ג) לחוק העונשין שקובע כך: "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו - מאסר חמש-עשרה שנים". אופציה נוספת היא להגיש כתב אישום לפי סעיף 113א שקובע: "מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר חמש עשרה שנים".
נתחיל בכך שציר הדלף התחיל ב"בנגד במילואים, אשר החליט על דעתו האישית להוציא מסמך סודי ביותר ורגיש מרשות צה"ל שלא כדין, במטרה להעבירו לדרג המדיני". המציאות בה גורמים בצה"ל מסתירים מראש הממשלה מסמך קריטי, שמתאר את האסטרטגיה של חמאס בעניין החטופים, היא שערורייתית בפני עצמה.
לא הגיוני שנגד צריך להחליט להעביר לראש הממשלה מסמך שמוסתר על ידי הצבא, מהסיבה שהצבא הוא זה שצריך לעדכן את ראש הממשלה. בכל מקרה, הדבר נעשה בחוסר סמכות – אך אי אפשר לטעון שהייתה כוונה לפגוע בביטחון המדינה בהעברת מידע לראש הממשלה. צריך לזכור: הסמכות הבלעדית בעניין שחרור חטופים נמצאת אצל ראש הממשלה. הסתרת מידע שכזה, פוגעת ביכולת לנהל משא ומתן אפקטיבי.
גם פלדשטיין עצמו פעל ממניעים שלא יכולים לעלות לכדי פגיעה בביטחון המדינה. הסיבה שפלדשטיין פעל לפרסום המסמך, היא בכדי "להשפיע על דעת הקהל בישראל בנושא המו"מ המתנהל בענין החטופים ובפרט בסוגית תרומתן של ההפגנות לחיזוק החמאס". לעמדת חמאס, בין אם תסכימו איתו או לא, ההפגנות תורמות למאמץ המלחמתי שלו. הדבר עולה מהמסמך שהוסתר מראש הממשלה והועבר לפלדשטיין על ידי הנגד. פלדשטיין פעל בכדי ליידע את הציבור בעמדת חמאס בעניין, מתוך ניסיון לשנות את התפיסה הציבורית. גם פה, אין כוונה לפגוע בביטחון המדינה.
שאלת המניע קריטית. האם אכן מדובר בפרשייה חמורה? אז נחזור שוב על הנחת המוצא: עבירת ריגול היא חמורה, ואי אפשר להקל בה ראש. עם זאת, החזקת מידע או מסירתו אסורים לפי החוק. אי אפשר להקל בכך ראש. עם זאת, כשמסתכלים על הנסיבות, אי אפשר שלא להרים גבה במיוחד בנוגע לנגד שהעביר מידע אל ראש הממשלה דרך ציר פלדשטיין.
קו ההגנה העיקרי, גם אם כל המיוחס לנגד ולפלדשטיין יוכח, צפוי להיות אכיפה בררנית. ההגנה צפויה להביא עשרות ואולי מאות מקרים של הדלפת מסמכים סודיים לגופי תקשורת ברחבי העולם, ולצלוב את גורמי החקירה בשאלה מדוע לא חקרו גם אותם. מה מיוחד בהדלפה הזאת, במסמך הספציפי הזה שהוסתר מראש הממשלה, שגורם פתאום לחקירה – ואפילו לחקירת מקורות עיתונאיים.
האירוע הזה חמור, אבל הוא חמור בדיוק כמו הדלפה של כל מסמך סודי ביותר אחר. לאחרונה פרסמנו ב"מעריב" כי היועצת המשפטית לממשלה מתעלמת בעשרת החודשים האחרונים מדרישתו של יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, לפתוח בחקירה פלילית בעקבות הדלפה של פרוטוקול סודי של ועדת חוץ וביטחון. רק חבר כנסת אחד, מהאופוזיציה, היה יכול לבצע את ההדלפה.
ייתכן ולעמדת היועמ"שית לא צריך לחקור הדלפות של מסמכים סודיים, אבל אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו. אי אפשר להתעלם מצד אחד מהדלפת מסמכים סודיים על ידי האופוזיציה, אבל כשיש הדלפה של גורם בלשכת ראש הממשלה – לפתוח בחקירה אגרסיבית שכוללת מניעת מפגש עם עורך דין, שכוללת אישור מיוחד לחקור חשדות ביחס לראש הממשלה נתניהו בעצמו, כפי שפורסם לראשונה במעריב. הסיבה לכך היא אחת: אכיפה בררנית היא פשע. במיוחד כשהיועמ"שית היא זו שאמונה על האכיפה.