אלאור אזריה על דוכן העדים: "המפקדים בגדו בי, זרקו אותי לכלבים"

09:00 - פתיחת הדיון: "המ"פ סטר לי אחרי האירוע"

רגע לפני פתיחת הדיון, גילו מקורביו של אזריה כי בימים האחרונים נתן החייל עדות נוספת במצ"ח, לאחר שנזכר בכמה פרטים חדשים מיום האירוע. לטענת אזריה, בזמן שמפקד הפלוגה שלו, רס"ן תום נעמן תחקר אותו בזירה, המ"פ סטר לאזריה בזמן התחקור ודרש ממנו לא לספר על כך. אזריה עצמו מסר את הגרסה ובמצ"ח ישקלו בימים הקרובים האם לזמן לחקירה את המ"פ. 

בתביעה הגיבה לכך וטענה כי "ביום חמישי קיבלנו מכתב מההגנה שבו מועלות בשני עמודים שורה של טענות חדשות ובראשם טענה שהמ"פ "נתן לו סטירות" ודברים נוספים. אנחנו מוצאים לנכון להציג את המכתב הזה. אנחנו חושבים שזו ההתפתחות לפחות הרביעית של הנאשם וזו אחת מטענותינו ואנחנו נתייחס לזה בחקירה הנגדית".

אזריה החל לגולל על הדוכן את הדרך שלו לחטיבת כפיר וסיפר כי ניסה להתקבל לסיירת, אך לא צלח את הגיבושים. לאחר מכן קיבל מספר אופציות, ולמרות בעיית משקל עודף ובעיה בברך, עדיין החליט להמשיך ולעשות שירות צבאי קרבי: "לא ויתרתי, המשכתי קדימה, הלכתי לקורס חובשים, וסיימתי אותו, למרות כל הקשיים. בסופו של דבר קיבלתי את סיכת החובש. חזרתי ליחידה והתחלנו השלמה של החובשים ביחידה כדי להשלים את החומר ולעמוד באותו קו עם שאר הלוחמים".

לאחר מכן הוסיף: "כשהגעתי לתל רומידה ושמעתי שהחיכוך הוא גבוה ייחסתי לכולם את אותו היחס כמו בשגרה. כולם בני אדם. היו פעמים שהייתי בהקפצות או עם המ"פ והייתי אוכל בחמגשיות, הייתי נותן את האוכל שלי לילדים פלסטינאים שהייתי רואה שהם רעבים. באחת הפעילויות עצרנו בחור בשם עישה שגר ב'בית השמולאן' (מקום ליד תל רומידה -נ.א). עצרנו אותו על הסתה נגד מנכ"ל בצלם. בסוף הפעילות שלחו אותי איתו לשמור עליו במהלך חקירה והייתי איתו בחקירה למשך עשר שעות שם דאגתי לו לאוכל ומים וכל דבר שהוא היה צריך. הוא הודה לי על זה".

10:00 - אלאור על דוכן העדים: "הרגשתי שמחפשים אותי". אמו פרצה בבכי

10:40 - "עצרתי את הדם של החייל, התחילו צרחות שיש למחבל מטען"

 

11:35 - "יריתי בו, המ"פ נתן לי שתי סטירות וצעק "מה אתה עושה, הוא גמור'"

 

"לקחתי את הקסדה, אני מסתובב, ובראש רצים לי הסרטים על ההתראה של הפיגוע ומה יקרה לילדי חברון. אני מסתכל וחוזר עם הקסדה ואני מזהה שוב את המחבל מזיז את היד שלו ונראה לי כבר הרבה יותר חשוד ואני מבין שזה הפיגוע איכות שאמרו לנו. זה אירוע ראשון שלי, פצוע ראשון שלי והידיים שלי מגואלות בדם. היה לחץ כמו של מלחמה בזירה. היה בלאגן, לא הבנתי מה הולך, אני שומע צעקות ורואה אנשים שעומדים סמוך למחבל, הייתי לחוץ אבל נשארתי דרוך ובואתה מידה גם זהיר לאור הסכנה שזהיתי

"אני רואה אנשים אזרחיים בזירה מתנהגים כאילו הכל נגמר והכל סגור. אני רואה צלמים שמנסים להכנס לזירה עצמה. זה אמור להיות שטח צבאי סגור שאסור להכנס. הייתה שאננות במקום, לא כמו שאני רואה ומבין, זה לא נוהל כמו שזהירה אמורה להראות". לפני הירי שניה או שתיים, אני בדילמה אם לבצע את הירי, ואני יורה בו כדור אחד לעבר הראש ובעוד שאני צועק לאנשים בזירה זוזו זוזו כדי שהם יתרחקו, ואפשר לראות שהם התרחקו".

"לפני הירי, שניה או שתיים, אני בדילמה אם לבצע את הירי, ואני יורה בו כדור אחד לעבר הראש ובעוד שאני צועק לאנשים בזירה 'זוזו, זוזו' כדי שהם יתרחקו, ואפשר לראות הם שהתרחקו. כשאני מתכוון לפיגוע גורר פיגוע, זה אומר שמחבל מבצע פיגוע ותוך הגעת כוחות לזירה עם מחשבה שהאירוע נגמר אז מבצעים פיגוע נוסף במטרה לפגוע בכמה שיותר אזרחים וחיילים".

"היה לי חשש שהוא יפעיל מתג ולחץ על מפסק בדרך כל שהיא ויפעיל מטען נפץ או ישתמש בסכין. הסמל שלי סיפר לי על תקופת האינתיפאדה השנייה שמחבל עם מטען נפץ בא לעשות פיגוע וידעו שיש עליו מטען, אז אזקו לו את הידיים במטרה שהוא לא יוכל ללחוץ על המפסק. באוטובוס הוא לחץ עם הסנטר שלו על המתג ורצח כמות גדולה של אנשים. אני חושב שגם קרוב של אותו מחבל היה אחד המחבלים באירוע הזה".

"אחרי הירי הייתי מבולבל לא הבנתי מה קורה ומה היה. הייתי בסערת רגשות. זו הפעם הראשונה שלי שאני באירוע, זו פעם ראשונה שאני יורה בבן אדם, מחבל, אבל עדיין בן אדם. ואני לא מבין מה הולך, אני מבולבל ולחוץ. אני לא יכול להגיד מתי אני מחבר את הנקודות כי בשטח כמו בשטח זו לא שאלה של אחד ועוד אחד, זה לא תנאים עם מזגן תנאי מעבדה ואין לך הרבה זמן לחשוב. אם אין לך ספק צריך לנטרל את הספק הזה. אותי בהכשרה למדו אם יש ספק אתה פועל. נקודות אני לא יודע לחבר. ברגע שאני מבין שיש סכנה אני פועל".

 

יריתי כדור אחד בראשו של המחבל על מנת לנטרל את האיום ממנו זה כמו שלמדו אותי בהכשרה. ירי מקצועי. הפעלתי כח סביר. ברגע שיש מחבל מנוטרל אין טעם לירות בו אבל זה תלוי בנסיבות. אם יש חשש שמתחת לבגדים יש מטען או חגורת נפץ אני לא יכול לירות לו בגוף מחשש להפעלת המטען. יריתי למקום שבוא אני רואה שאין כלום. מתחת לבגדים אני לא יודע מה יש. במידה והיה מגיע חבלן והיה בודק אותו ומסכה אותו לא היהי לי שום טעם לירות בו. החבלן היה מוריד את החשש בבדיקות שלו.

 

אחרי הירי המ"פ צועק מי ירה? אני עונה לו שאני. הוא בא אלי וצרח אלי מה אתה עושה? מה אתה דפוק? הוא הביא לי שתי סטירות ואמר לי למה עשית את זה. אני מסביר לו שהרגשתי סכנה, שהסכין קרובה אליו ורציתי שלא יקום. אני מסביר לו על מטען הוא קוטע אותי צועק עלי. הוא צעק 'מה אתה עושה, הוא גמור'".

11:50 - "לקחתי קרטון משלוחי מנות והרמתי את המוח של המחבל"

"ברגע הזה אני מאבד אמון במ"פ וכל מה שעברתי איתו אני מאבד את האמון. אין לי מה לדבר איתו בכלל. אני מסביר לו הכל, מתאר את שתי הסכנות והוא לא מקשיב. אין לי מושג מה עובר לו בראש. אף אחד לא יכול להגיד לי מה אני חושב בזירה בייחוד שזה אירוע ראשון שלי וירי ראשון שלי לעבר מחבל". בשלב זה, אימו של אלאור מתרוממת מהכיסא ונגשת לחבק ולנשק את בנה, השופטת אל"ם מיה הלר מבקשת ממנה לשבת. 

"לא הצלחתי להוציא דברים מהפה. כל מה שניסיתי לעשות זה להסביר לו למה פעלתי ככה ולהעביר לו את השרביט. בשלב הזה אני הולך עם חיילים לעבר עמדת חסם ג'לבר על מנת להרחיק את התושבים מהצד הפלסטיני. אני מרחיק אותם ותוך כדי מגיעים המג"ד ומח"ט יהודה. אני חוזר למ"פ כי אני הקשר שלו. אנחנו הולכים ואז יורדים לכיוון הבית של מי שצילם את הסרט של בצלם. הרחקנו את הצלמים ואני הזהרתי אותם שאם לא יעופו, אני עוצר אותם".

"הייתי בהלם ומזועזע מהתגובה שלו ומהבקשה שלו. פתאום הוא בא ואמר לי 'תרים את המח של המחבל'. אני בדילמה ולא יודע מה לעשות. מצד אחד זה המפקד שלי ואני חייב לעשות מה שהוא אומר ומצד שני למה הוא מבקש ממני. אני חובש זוג כפפות ומנסה להרים את המח עם מקל, אני מזהה שלולית של דם שנראית כמו ג'ילי. אני רואה את החתיכות של המוח ועוד שתי חתיכות לבנות ואני לא מצליח להרים את המוח. לקחתי קרטון של משלוחי מנות והרמתי את המוח".

12:00 - המ"פ אמר לי: "בוא נשאיר את הדברים בינינו"

נגשו אלי אזרחים בדמעות ואמרו לי תודה רבה שהצלתי להם את הילדים במידה והמחבל היה מתפוצץ. לפתע מגיע אלי המ"פ ואומר לי בוא נשאיר את הדברים בנינו עד שנראה אם זה יבוא עלינו. אם זה יגיע - יגיע, עד אז לא נדבר. אני בשלב הזה איבדתי אמון בו ולא התייחסתי אליו".

הגענו למוצב כי המ"פ רצה לשתות קפה ולהתרענן, הלכתי לשטוף את הדם מהידיים והתקשרתי לאבא שלי. רציתי להרגיע אותו. אמרתי לו שהכל בסדר. אבא שלי הוא אחרי כמה אירוע לב והשתלת כליה ומרגע שהתגייסתי ליחידה קרבתי ההורים שלי 24/7 צמודים לחדשות. הם יודעים איפה אני נמצא ואני מדבר איתם תמיד. אמרתי לאבא שלי שהכל בסדר איתי ושלא ידאג. כשדברתי עם הפרמדיקית הייתי מאוד מבולבל. היא שאלה אותי למה עניתי לה את מה שעניתי למ"פ.

שתי סכנות גם של המטען וגם של הסכין ויריתי כדי להציל חיים ולנטרל את המחבל, היא אמרה לי למה עשית את זה. אתה צריך שתיהייה לך תשובה להגיד ויתקשרו אליך.אמרתי לה אבל חשתי בסכנה. היא לא התייחסה אלי. פתאום ניגש אלי המ"פ ואמר לי 'בוא נרד לאבטח את העדלאידע'. כל זה בזמן שאני מסוכן, שפעלתי בניגוד להוראות, אני עדיין עם נשק, עם מחסנית בהכנס, יורד עם המ"פ הולכים לאבטח את המשטרה באירוע".

"העדלאידע התחילה ואז הגיעו מפקד אוגדת איו"ש עם מח"ט יהודה והמג"ד והם באים ושואלים מה קרה בפיגוע הדקירה. אף אחד לא פונה אלי, שואלים את המ"פ מה קרה. הוא מסביר להם, לוחצים לו יד ובשלב הזה מאבטחים. אני רואה שהמ"פ והמג"ד מדברים. המג"ד קורא לי ושואל אותי מה היה באירוע. אני מספר לו מהרגע שהגעתי".

האם עלה נושא התחקיר המבצעי?

"לא אמרו לי שום דבר על תחקיר מבצע. לא אמרו לי כלום. אני הבנתי שאני הולך למשפט משמעתי". אני חושב שהתקשר אלי עורך דין יוסי בוקר הדבר הראשון שהוא אומר לי. אני חבר של אבא, מה קרה?".

"אם הייתי יודע שזה מה שיקרה לי אחרי הירי לא הייתי נמצא פה ולא הייתי מגיע לצה"ל. בסוף עשיתי את תפקידי כלוחם ומה, מאשימים אותי ברצח ובהריגה. אני לא יודע מה רוצים ממני. אני מבחינתי הצלתי חיים על מה ממשימים אותי ברצח? בהריגה? למדתי בקורס חובשים שירי לראש מנטרל כי המוח נותן פקודות לגוף ובגלל זה לא יריתי למרכז מסה (מרכז גוף)".
 

 

13:30 - "ריח של דם וחלודה על המדים שלי"

לאחר הפסקה, חזר אזריה לרגע שהיה בזירה וטיפל בחברו שנפצע בפיגוע: "אני זוכר את הטיפול. הידיים שלי היו מגואלות בדם וזה לא מראה שאני רוצה לזכור. בהמשך היום הרחתי ריח נורא במדים שלי. הרחתי ריח של דם וחלודה. החלפתי את המדים את הכל ועדיין היה בי הריח הנורא הזה בדקתי את עצמי אם זה רק אני או שכולם מריחים את זה".

בשלב זה, אלאור סיפר על אירוע אחר: "במהלך תעסוקה מבצעית בבית לחם אני שמרתי בפילבוקס. פרקנו לכיוון אחד הכפרים הסמוכים לאפרת. בערב, כשחזרנו לפילבוקס על הציר שמוביל ליישוב, זיהיתי שקית שחורה שיש לה נפח וחוטים שיוצאים ממנה. קראנו למ"פ והוא הגיע למקום עם הקשר שלו, מזהה את החפץ ואומר לנו 'זה נראה כמו משהו רציני'. 

"הוא עמד מעל החפץ, אנחנו חסמנו את הכבישים כדי להרחיק סכנה ואנחנו מחכים שיגיע חבלן שיבדוק את זה. בסופו של דבר הגיעו גששים שבדקו את החפץ בפחד. אחד מהם לקח סיכון ובועט בזה ובורח אחורה מהחשש שזה יתפוצץ. מעצבים הוא התחיל לשבור את זה על אחד האבנים. שם הבנו שעשו לנו תרגיל.

"שמעתי פה את מח"ט יהודה אומר שברגע שיש פיגוע סכנאות, לא יהיה כבר פיגוע מטען. ראינו את זה בשבוע שעבר ולמרות שתדרכו אותנו מה עושים במצב כזה אני אומר שצריך לדעת להיות מוכן להכל. אני צריך לנטרל סכנה ולהציל חיים, אני שולט בהוראות הפתיחה באש. ואני פעלתי כנדרש על פי הוראות הפתיחה באש".

לגבי אותו בוחן שהעידו עליו פה. זה בוחן שעושים אותו בשביל לסמן וי. זה בוחן שמגיע עם התשובות רק צריך להקיף בעיגול. לא תדרכו אותנו מעבר לפקדותות היבשות. לא באמת ידענו מה לעשות. לפני שבוע היה נסיון דקירה עם מטען בזירה. לא מייחסים לזה חשיבות אומר המח"ט בעיני זו טעות שיכולה לעלות בחיי אדם וכמובן שלא מתדרכים בעיניין הזה".

 

13:45 - "זרקו אותי לכלבים"

על ההחלטה לירות בשבריר שניה אמר אזריה: "אני הייתי בשטח, אני אתאר את מה שהיה בשטח ואף אחד לא יכול להגיד לי כן או לא. לאור כל הצעקות שהיו שם, האיום וההתראה, וגם מזג האוויר באותו יום. אני רואה את המחבל ואני רואה את הלבוש שלו. תחבר את כל הנסיבות, עם העדלאידע, עם כל הנקודות האלה שהתחברו לי ואני הולך עם מחשבות וסרטים שרצים לי בראש על סכנה, אני לוקח את הקסדה, מסתובב, רואה את המחבל זז בצורה מחשידה ואני מעביר לחייל שלידי את הקסדה באופן ספונטני.

 

"ואז אני עושה באוטומט את כל מה שהוכשרתי, וחונכתי דורך את הנשק בשישים מעלות, יש לי עוד שניה לחשוב אם יש לי ברירה, אני מבין את הסכנה, מבצע את הירי. וכבר אמרתי שבשטח, זה הכל שברירי של שניה ואני פעלתי על פי האלטרנטיבה היחידה שראיתי באותו רגע בשטח. לפני הירי עוד הספקתי לצעוק 'זוזו, זוזו, זוזו'.

ואז פצח אזריה במונולוג ואמר: "אני מרגיש שבגדו בי, המפקדים שלי בגדו בי, המג"ד שלי מגיע למ"פ, ששואל אותו מה קורה ושומע ממנו רק חצאי דברים. ולאחר מכן אני מדבר עם המג"ד ואני מסביר לו את החששות והטענות והוא לא מקשיב לי בכלל. הוא משפיל אותי מול כולם. הוא והמפקדים שסמכתי עליהם". 

"אני שומע את התבטאויות של שר הביטחון והרמטכ"ל מגנים אותי ואני לא מבין מאיפה הם יודעים מה קרה שם. הם לא מחכים לסיום הליך. המפקדים שלי בגדו בי. איבדתי את כל האמון במפקדים ובכל צמרת צה"ל. אני לבד ואין לי אף אחד כי זרקו אותי לכלבים בגלל הפחד מהתקשורת, מסרטון שמציג בצורה מגמתית מה שהוא רוצה. אני קורבן בכדי לנקות את הידיים של הצבא. אומרים עלי הוא פעל שלא כדין והוא יענש על זה מבלי להבין מה היה באירוע. לקחו אותי פשוט בתור קורבן תוך שהם מסתמכים על סרטון כשהם יודעים שסרטון של בצלם לא אומר שום דבר. כל זה נעשה כדי לנקות את הידיים של הצבא".

"הציעו לי במהלך החקירה לבצע עימות עם אנשים מסויימים ושחזור. אני הסברתי שאני לא אתנגד לכלום ואין לי בעיה אבל אני רוצה להתייעץ עם עורכי דין שייעצו לי מבחינה משפטית לא לעשות את זה. זה לא מצא חן בעיני, הייתי מוכן לעימות על כל מה שקרה לפני הירי. הייתי מסכים להכל". 

בשלב זה השופטת הזהירה את אזריה על שהוא מפר את החיסיון שלו עם עורך הדין. המשמעות היא שהתביעה תוכל לשאול אותו כל שאלה והוא יהיה חייב לענות. השופטת מבהירה כי מאחר והנאשם הסכים להמשיך בעדותו הוא כרגע נחשף בנושא זה גם לחקירה נגדית והתובע יוכל לעמת אותו עם מידע ששיתף עם עורכי הדין שלו.

אלאור נשאל וסיפר על ההכרות עם פעיל הימין הקיצוני, ברוך מרזל: "תל רומידה זה מקום משפחתי. המוצב הוא כזה שאזרחים יכולים להכנס למוצב. ברוך מרזל כל שבת בצהרים מזמין אותנו לאכול אצלו ארוחת צהרים. גם המ"פ וגם המג"ד ואיפלו המח"ט היו אוכלים אצלו. הם ידעו שאנחנו אוכלים אצלו וזה אף פעם לא עורר בעיה. הוא אדם טוב שתמיד בא לתת לנו אוכל". 

"הוא היה בא ומפנק אותנו עם שוקולדים ושתיה. לחצתי בתקופת השהות שלי בחברון להרבה מאוד אנשים ידיים, לא רק לברוך מרזל - גם לפלסטינים ותושבי היישוב. אצל ברוך היינו אוכלים כל שבת והוא היה מפנק אותנו. לחצתי לו יד כי לא יכולתי להגיד לו 'זוז' או משהו כזה. לחצתי לו יד וחייכתי אליו. אין אצלי שום הבדל בין יהודי לערבי או לפלסטיני. הגעתי מבית ערכי ומוסרי וחנכו אותי לאהוב את כולם. גם כשעצרתי פלסטינים דאגתי להם".

"לא השתתפתי בתחקיר מבצעי. ניסו לשחק איתי במשחקי מילים. אמרו לי תחקיר מה תחקיר ולא הייתי באף תחקיר. אמרו לי אתה הולך לתחקיר מבצעי ואני לא הייתי בכזה. גם כשהייתי אצל מח"ט כפיר הוא לא אמר לי שום דבר על תחקיר מבצעי. כל הדבר הזה לא היה ולא נברא".

 

14:50 - "שמעתי פה את המג"ד והמ"פ משקרים"

אזריה המשיך וסיפר על התחושות שלו לאורך כל היום: "אני חולם בלילות על גופות ועל התמונות שעולות מן הזירה. המפקדים שלי עזבו אותי בשדה הקרב ונשארתי לבד. אני מסביר את זה לקב"ן והוא אומר לי שזה בסדר וזה טבעי שאני חי את זה". השופטת שוב קטעה את הנאשם והזהירה אותו שזה מפר את החיסיון, הפעם עם הפסיכולוג.

 

אזריה המשיך ואמר: "אם המחבל היה עובר זיכוי על ידי חבלן, הייתי מעניק לו טיפול רפואי. אני חובש ונשבעתי את שבועת החובש. אני לא יכול לטפל באף פצוע כל עוד נשקפת לי סכנה. זה שלב ראשון בהכשרה של חובש, שלב הביטחון, ביטחון המטפל. גם אם היו פוקדים עלי לטפל במחבל הייתי מסביר למפקדים בשטח שאי אפשר כי אני לא אסכן את עצמי כי צריך לחכות לחבלן שיזכה אותו".

 

"הסיטואציה מאוד מפחידה. אתה נמצא במצב שאתה יודע שאתה חי ותוך כמה שניות, כמה דקות, אתה יכול למות. אתה מבין שיש סיכוי גבוה שהמחבל יקום וידקור או ילחץ על מתג ויתפוצץ. זה היה או שאני עכשיו בבית העלמין והמשפחה שלי קוראת עלי קדיש או במצב גרוע יותר שאני רק אפצע ואצטרך להסביר לאימא אחרת למה הבן שלה מת, למה חששתי ולא פעלתי".

 

"שמעתי פה את המג"ד ואת המ"פ משקרים. למה הם משקרים אני לא יודע. להבנתי, הם מבינים שעשו טעות והם צריכים לשמור על עצמם. אם מח"ט יהודה היה רוצה לשמוע את הסיפור ממקור ראשון הוא יכל להסתובב אלי ולשאול אבל הוא בחר להסתמך על חצי משפטים של המ"פ והמג"ד. אני מגיע לחקירה ראשונה ואני שומע מהחוקרת שאני מואשם ברצח. לא הבנתי מאיפה הביאו את זה בכלל. הרגשתי בושה למשפחה שלי. במשפחה שלי יש אנשים ששירתו במשרד הביטחון. בחיים שלי לא הייתי בסיטואציות כאלה".

 
 

15:30 - החקירה הנגדית נדחתה

בפתיחת הדיון ביקשו עורכי דינו של אזריה להפסיק את הדיון: "החייל חווה דברים ולא מרגיש טוב, הוא חש בסחרחורות". עורכי הדין הוסיפו כי "אנחנו מתחייבים לא ליצור איתו קשר עד החקירה הנגדית. מדובר בנאשם שנלחם על חפותו ומן הראוי לא להתעקש ולקיים את החקירה הנגדית היום". התובע נדב ויסמן אמר מנגד כי "אנחנו ערוכים להתחיל את החקירה. חקירה נגדית זה הליך מקובל, לאורך כל היום לא ראיתי שלנאשם יש בעיה להעיד. ראיתם אותו כל היום ושמעתם אותו ואתם יכולים להתרשם טוב ממנו על מצבו. אנחנו ערוכים לחקירה נגדית".

עורך דינו של החייל קם וזעם: "אני לא מתיימר לקבוע את מבצו של החייל. הנאשם פנה ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אני חושב שבתיק כזה לא צריך להתעקש". התובע ויסמן: "אם הנאשם טוען שהוא לא מרגיש טוב שיגיד בקולו ואתם השופטים תחליטו". השופטים התכנסו להחליט ואמרו כי "לבקשת ההגנה נאפשר את קיום החקירה הנגדית מחר". 

השופטים קיבלו כאמור את בקשת החייל להפסקת הדיון מאחר והוא לא חש בטוב ואסרו עליו לשוחח עם עורכי דינו עד מחר בבוקר לאחר החקירה הנגדית. כמו כן, נאסר עליו לשוחח עם בני משפחתו.