בית המשפט העליון קבע היום (שני) פה אחד כי הסכם גירוש המסתננים למדינה שלישית הוא חוקי, וזאת לאחר שהעותרים לא הצליחו להוכיח כי הגירוש למדינה זו מהווה סכנה לשלומם. עם זאת קיבל בית המשפט, שהתכנס בהרכב מורחב, את חלק מעתירתם וקבע כי על מדינה להפסיק את כליאת מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן בחולות כאמצעי לחץ עליהם להסכים לגירוש מרצון למדינה שלישית.



בית המשפט קבע לטובת העותרים כי לא ניתן לראות באי-הסכמתם של מסתננים להרחקה למדינה שלישית משום העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה שבעטיו ניתן להחזיקם במתקן חולות בדרום מעבר ל-60 ימים. עם זאת, את עצם ההתנגדות להסדר הגירוש עם מדינה שלישית אישרו השופטים פה אחד וקבעו: "לא הוכח כי מדינה זו אינה בטוחה וכי התקיימו כל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לצורך הנהגתו של הסדר ההרחקה. עוד נקבע כי המנגנונים שהנהיגה המדינה לביקורת ולפיקוח על הליך ההרחקה ועל היחס שלו זוכים המורחקים במדינה השלישית מספקים בעת הנוכחית".



נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, שכתבה את חוות-הדעת המרכזית, עמדה בפסק-דינה על הרקע שהוביל את מדינת ישראל לחתום על הסכמים עם שתי מדינות שלישיות שהסכימו לקבל לשטחן מסתננים ממדינת ישראל וציינה כי הוצאה תעודת חיסיון שחלה בין היתר על שמות המדינות ועל הוראותיהם של ההסכמים. בהתאם למדיניות שנתקפה במסגרתו של הערעור, אפשרות ההרחקה למדינות שלישיות מוצעת למסתננים השוהים במרכז השהייה חולות ואשר לא הגישו בקשת מקלט או שבקשת המקלט שלהם נדחתה. לגישת המדינה אי-הסכמתם להרחקה עשוי להיחשב העדר שיתוף-פעולה מלא עם הרחקה אשר בשלו ניתן להכניסם למשמורת לפי סעיף 13(ו)(א)(2) בחוק הכניסה לישראל. הנשיאה הדגישה כי במקרה הנוכחי הוצעה למערערים 1 ו-2 אפשרות הרחקה רק לאחת משתי המדינות השלישיות ועל-כן הכרעה בערעור דרושה רק לגביה.



הנשיאה נאור ציינה כי סמכותו של שר הפנים להרחיק זרים מישראל חלה לא רק על הרחקתם למדינות מוצאם אלא גם על הרחקתם למדינות שלישיות. ככלל, הסכמתם של זרים להרחקה אינה נדרשת כדי שהרחקה תהא כדין וניתן להרחיקם גם בניגוד לרצונם. עם זאת, בעניין המדינה השלישית מושא הליך זה הודיעה המדינה כי מסתננים אינם מורחקים למדינה השלישית מושא הדיון בהעדר הסכמתם וכי לא תבוצע הרחקה בכפייה למדינה זו: "מוחזק במשמורת שעומד על דעתו ואומר עד העלייה למטוס שאין הוא מוכן להיות מורחק... לא יגורש בכפייה". הסיבה לכך נותרה חסויה, אך היא אינה נטועה בדין הישראלי אלא בהסדר הספציפי החל על ההרחקה בענייננו.



דרעי: "שוקל תיקון חוק שיאפשר גירוש ללא הסכמה"



שר הפנים אריה דרעי, אמר בתגובה להחלטת בג"ץ: ״ההחלטה שלא לאפשר למדינה להוציא מהארץ מסתננים בניגוד לרצונם היא בעייתית מאד. זה לוקח מאיתנו כמדינה כלי חשוב מאד ומותיר לכל מסתנן שרוצה בכך להישאר בארץ. דיברתי מיד לאחר פסיקת בג״ץ עם שרת המשפטים איילת שקד ואמרתי לה כי בכוונתי לשקול תיקון לחוק שיאפשר למדינה להוציא מסתננים מהארץ בניגוד לרצונם. אנחנו חייבים לדאוג לאזרחי מדינת ישראל, תושבי דרום תל אביב וערים נוספות שחייהם אינם חיים. אני שבע רצון מכך שבג״ץ אישר לנו להמשיך להוציא מסתננים למדינה שלישית ואנו נמשיך בכך בכל האמצעים העומדים לרשותנו".

גם השר לביטחון פנים גלעד ארדן הגיב להחלטת בג"ץ וטען כי היא מרוקנת את מדיניות הגירוש מתוכן. "לצערי החלטת בג״צ מרוקנת מתוכן את החלטתי כשר הפנים ליישם את מדיניות הרחקת המסתננים למדינה שלישית ומותירה את המדינה ללא כלי אפקטיבי להוצאת המסתננים. במצב המשפטי שנוצר עלינו לקדם תיקון חקיקה דחוף שייתן כלים בידי המדינה להמשיך בתהליך ההכרחי של הוצאת המסתננים אחרת נוצר כאן תמריץ חדש להגעת מסתננים לישראל", אמר השר.





הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב וארגוני זכויות האדם (המוקד לפליטים ולמהגרים, האגודה לזכויות האזרח, ARDC, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם ואס"ף) הגיבו גם הם ואמרו כי הם "מברכים על החלטתו של בית המשפט העליון שקבע היום שאי אפשר להחזיק את מבקשי מקלט במעצר בלתי מוגבל כאמצעי לחץ. בהחלטתו היום החליט שלא להכשיר הסדר דרקוני וחסר תקדים בחומרתו שמאפשר כליאה ללא הגבלת זמן של אנשים חפים מפשע. מאז 2012 חיו בישראל 64,000 מבקשי מקלט. כיום נותרו רק 28,000 אריתראים ו-8,000 סודאנים. מבקשי המקלט נמלטים מישראל באלפיהם עקב התעמרות הרשויות, גם ללא הלחץ העצום שמופעל עליהם באמצעות כליאתם. אנחנו נמשיך להיאבק עד שמדינת ישראל תתן מענה אנושי למבקשי המקלט שחיים כבר עשור בגבולותיה, תאפשר להם להגיש בקשות המקלט, תבחן אותן ותיתן מעמד למי שזכאי לכך".



איסור הכפייה נמשך


הערעור של המסתננים היה בעיקר נגד ההתניה שהמדינה כרכה בין מוכנותם להיות מגורשים למדינה שלישית איתה קיים הסכם סודי (רואנדה על פי מקורות בארגוני הסיוע) לבין כליאתם הזמנית במתקן הפתוח 'חולות' בדרום. מדובר בפליטים מאריתריאה ומצפון סודן, אותם לא יכולה ישראל לגרש בחזרה לארצותיהם המהוות להם סכנת מוות, ושלהם אין בקשת מקלט פתוחה במשרד הפנים. עד צו הביניים בעתירה שנתן בג"צ היו המסתננים ממדינות אלה חשופים לכליאה בחולות כאמצעי לחץ עליהם להסכים לגירוש ('עזיבה מרצון'). בפועל מאז צו הביניים לא היתה כליאה חדשה בחולות. העותרים ביקשו לפסול את ההתניה הזאת גם משום שהליך בקשת מעמד פליט בישראל כלל לא נגיש למבקשי המקלט משום שהממשלה מקשה עבורם את ההליך. בסעיף זה של העתירה קיבל בג"ץ כאמור את דרישתם והורה למדינה לפעול בהתאם להתחייבותה כי נתין זר שהוא מהגר לא חוקי, לא יגורש מישראל ב"הסדר המדינה השלישית" בכפייה.

העותרים, שני אזרחי אריתריאה וארגוני סיוע ישראלים לזכויות אדם (בהם הקליניקה לזכויות פליטים, המוקד לפליטים ולמהגרים, קו לעובד, אסף, ardc, האגודה לזכויות האזרח), מלכתחילה לא ציפו לתקדים שיחייב את המדינה להפסיק כליאה בחולות שמעוגנת כבר בנוסח השלישי של חוק מניעת הסתננות לישראל בהתאם לשתי פסילות גרסאות החוק הקודמות בבג"צ. גם את עצם הסכם הגירוש לרואנדה העריכו העותרים שבג"צ לא יפסול ולכן הם רואים בפסיקה הישג, גם אם חלקי.