בית המשפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר אשר נפצע לפני עשר שנים בנהר הירדן ואיבד את כלייתו כתוצאה מכך. מתן יונה תבע את המועצה האזורית גליל העליון ואת חברת הביטוח הראל המבטחת את המועצה, בטענה "במהלך הבילוי עם חבריו... התובע נתקל במפגע סביבתי בצורת בור ו/או הפרשי גובה ו/או שינוי מפלס במדשאה ו/או בקרקע ו/או בטיילת. נפגע התובע ונפל מגובה אל תוך נהר הירדן".
השופט ירון בשן סגן נשיא בית המשפט השלום, מתח ביקורת נוקבת על התובע ועורך דינו וטען כי מדובר בטענות שקריות. "נוסח זה מעורר תמיהה: כיצד אין התובע עצמו יודע היכן צעד בעת שנפל – על דשא, על קרקע, או בטיילת? בכתב ההגנה שנכתב על ידי עו"ד ירון ארד, נטען שלא כך נפגע התובע. הנתבעות טענו שלפי הידוע להן התובע טיפס על מעקות בטיחות שלצד "גשר יוסף" וקפץ מהגשר. בקדם-המשפט הראשון אישר בא כוח התובע שהתובע אכן נפצע אגב קפיצה לנהר הירדן וביקש רשות לתקן את כתב התביעה בהתאם". אולם אחרי שלושה ימים הודיע עורך הדין שלאחר בירור טלפוני עם התובע הנמצא בחו"ל הוא חוזר בו מהבקשה.
בית המשפט דחה את התביעה מכל וכל והראה כי התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ובתביעתו נכתב "קפצתי בירדן על סלע שלא ראיתי". גם הפרמדיק שפינה אותו לבית החולים ציין בדוח מפי התובע עצמו: "קפץ למים רדודים ונחבל...". אף שהתובע היה פצוע הובהר שהוא היה בהכרה מלאה בעת הפינוי. פרמדיק אחר שמילא דוח אודות הפינוי המוטס ציין "נפילה מגשר".
גם חבריו של התובע יונה העידו על נסיבות התאונה, אך התקשו לומר מה היה ה"מפגע" והיכן בדיוק היה. מעדויותיהם עלה שרגלו של התובע מעדה בשקערורית או בבליטה קרוב לגדת הנהר והוא "עף" בעוצמה למים. השופט מציין כי כל העדים הכחישו את הטענה שהתובע קפץ למים. אולם בבית המשפט הוצגו הקלטות של העדים משוחחים עם החוקר ומאשרים כי התובע נפצע כאשר קפץ לנהר הירדן מגובה נמוך.
מתן יונה נגד המועצה האיזורית גליל העליון by מעריב אונליין on Scribd
השופט כתב בפסק הדין "נותן אני אמון בגרסה שמסר התובע למי שטיפל בו מיד אחרי האירוע ,ותועדה אחר-כך ברשומות ובשיח חבריו. אלה הן נסיבות שבהן בדרך כלל אומר אדם אמת. ההשתלשלות שתוארה משכנעת ברמת סבירות גבוהה מאד שהתובע בדה באיחור גרסת כזב כדי לקבל פיצוי מהנתבעות. אין מנוס מלקבוע שהגרסה העובדתית שבכתב התביעה ועדויות התובע ועדיו בבית-המשפט אינן אמת. התובע לא נפל לנהר הירדן בשל 'מפגע', הוא קפץ למים מרצונו".
בשלב סיכומי התביעה, החליט יונה לשנות חזית וטען כי אפילו אם הוא קפץ לנהר, עדיין חייבת המועצה לפצותו "מפני שבמקום לא היו שלטים האוסרים קפיצה ובשל העדר פיקוח שהמבקרים לא קופצים למים". בית המשפט דחה את הטענה כיוון שמדובר בשינוי חזית אשר אסור במשפט אזרחי. גם לגופו של עניין דחה בית המשפט את הטענה החדשה. "התובע לא קפץ למים בשל העדר פיקוח. ראשית מפני שבמקום דווקא פעל פיקוח. שנית, מפני שמי שמתעקש לקפוץ לנהר ימצא מקום וזמן לעשות זאת גם מאחרי גבו של פקח – הרי לכל פיקוח מגבלות". השופט לא חסך ביקורת בפסק הדין וציין כי "בית-המשפט הזהיר את התובע ואת חבריו שוב ושוב על חובתם לומר אמת בעת שהם מעידים – וגם אזהרה זו לא הועילה כלל".
לסיכום נכתב בפסק הדין כי "מצוות הנימוס אוסרת על בית-המשפט לכנות בשם ההולם לכך את עדויות התובע ועדיו. הם הציגו מסכת עובדתית מתואמת שאינה אמת. התנהלות בא כוח התובע מקשה להאמין שהוא לא היה מודע לכך". השופט ציין כי "התובע הוא אדם בוגר. הוא קפץ לנהר הירדן במקום המוכר לו היטב ונפגע מסלע. מציאותם של אבנים וסלעים בערוץ הירדן אינה סוד. התובע נפגע מסיכון צפוי לחלוטין שלא יתכן שלא היה מודע לו. הוא האשם בנזקיו".
לאחר דחיית התביעה החליט השופט לפסוק 50,000 שקלים הוצאות משפט על התובע.