מבט עגום על הרחובות הלוהטים של יפו שנכנעו ללא תנאי לארגוני הפשיעה

הם זוג שהגשים חלום ישן. אחרי שילדיהם עזבו את הבית, הם עברו מהעיר המנומנמת בפרברים לבית ערבי מרשים בלב שכונת עג'מי ביפו. בית שבו מרפסת מדוגמת צופה אל הים התיכון. תמונה מרהיבה שבה משייטות להן סירות צחורות מפרש וקרני השמש מלטפות בנעימים את המים הכחולים.

בכיף היינו ממשיכים לספר על חיים מאושרים עם כוס שמפניה ביד וקוויאר על הצלחת, אבל עד עתה, עניין של ארבע שנים, רכבו החדש של הזוג הוצת באישון לילה, האופנוע נגנב, האופניים גם, ותיק יקר ערך נחטף מידה של האישה כשעמדה בפתח ביתה. אין כמו יפו בתמונות.

במרחק מטרים ספורים מתל אביב, אחת הערים הפופולריות בעולם, מתקיים ג'ונגל עירוני שבו אין דין ואין דיין. אנשים נרצחים כעניין שבשגרה, והפשע משתולל גם כשממש ליד חונה ניידת משטרה.

"ביפו יש תקופות יותר רגועות וכאלה שפחות, אבל הירי בשנים האחרונות הפך להרגל", מסביר כמאל אגבריה, שעמד עד לפני שנתיים בראש ועד שכונת עג'מי. "לפעמים לוקח לי כמה שניות כדי להבין אם מדובר בצרור או בזיקוקים, ואם זה ירי אז להבחין בין נשק אוטומטי לאקדח. אני מבקר לעתים באום אל־פחם ושומע בלילות ירי, אנשים מתאמנים ביער. פה אין יער, יורים בין בניינים. אם לפני עשור היו יודעים למי ביפו יש אקדח והוא היה אכבר גבר, היום יודעים למי אין, ולא צריך להיות עבריין. גם משפחות נורמטיביות מבינות שבעת מצוקה אין על מי לסמוך, גם לא על המשטרה. לכן ברגע של ויכוח שטותי אתה יכול למצוא את עצמך בזירת רצח".

כ־60 אלף תושבים גרים ביפו, מתוכם כ־20 אלף ערבים. לא מדובר בשטח עצום ממדים, אלא במתחם של כמה קילומטרים רבועים שבהם מתרחש רוב הכאוס. "הרבה חברים הלכו לי", מספר עבד שקרא. "אני יכול להגיד שבקילומטר המרובע ליד הבית נרצחו עשרה, כולם צעירים בני 18-30. אף פעם לא היה ככה. כל שני וחמישי רצח, יריות. יהיה טוב, ינעל העולם".

ברחוב אלברט קיוסו אכן עומד רכב משטרה ביום ובלילה. הרחוב, אשר נקרא על שמו של מייסד מועדון "מכבי יפו", מוכר היטב במדורי הפלילים. היו בו רציחות מתוקשרות ומתגוררים בו כמה "כלים כבדים". מול רכבם הגלוי של שוטרי היס"מ עומד בניין מגורים תמים למראה, שבכל פינה שלו מוצבות מצלמות. עשרות מצלמות. אחד היס"מניקים, שביקש לברר מה אנחנו עושים, סינן "זה רק נראה רגיל, אבל אלה בכלל לא חיים רגילים".

גיל מיצ'ל כמשל

לא צריך עיניים של בלש כדי להבחין בגדרות התיל הקודרות, במתחמים הסגורים ובמיוחד במצלמות. כמות המצלמות שמרשתת את יפו מלמדת שיש מי שחושש, או שיש לו הרבה מה להסתיר. "מצלמות מפריעות, עושות רע, צריך ללכת נגדן", מבהיר השחקן שאהיר כבהא, תושב העיר. "יש את העבריין הבכיר שאף אחד לא מכיר והוא יושב מאחורי המצלמה, כמו האח הגדול, ויש את הקטנים שלאט־לאט עפים מהבית, ואני מתכוון לנהרגים או לנכנסים לכלא. מי שנשאר שורד".

תראו איזו מציאות קשה, או נבואה שמגשימה את עצמה: לפני תשע שנים כבהא היה מכוכבי הסרט עטור הפרסים "עג'מי", שתיאר את המציאות האלימה של יפו. כעת הכדורים הקטלניים השיגו את בן דודו, נאדר שקרא. "כמה ימים לפני שנרצח אמרתי לו 'שלום' והוא אפילו לא הסתכל עלי, כנראה מרוב לחץ", מספר כבהא. "לא ידעתי שהוא מסוכסך. חשבתי שמקסימום ייתן מכות, אולי יקבל, אבל לא תיארתי שזה יגיע למצב של רצח".

כבהא, שמופיע כעת בהצגה "אוסלו" בבית ליסין, עובד לעתים ב"בא לי בורקס" שנמצא בשדרות ירושלים, ומכיר היטב את הטיפוסים שמסתובבים ברחוב. "אני מציע שתראיינו את אלה שיושבים ברחוב, הצעירים", הוא אומר. "תמיד פוסחים על אלה שרוצחים, נוקמים וקלים על ההדק. הרוב הם כמוני ואנחנו מסתדרים, בגלל זה אין בכל יום חמישה אנשים שמתים ברחוב. הנרצחים מגיעים מקבוצות קטנות ששולטות ומטילות אימה. דבר איתם, אדוני. אתה יכול לראות מישהו נחמד מאוד ויתברר שהוא הרוצח".

כשהגענו למאפיית הבורקס העביר שם משמרת איסמעיל, אחיו של נאדר המנוח, בנו של ינעל העולם. "כל אחד פה דואג לתחת שלו וכשרואים בן אדם שהולך לו בחיים רוצים להרוס אותו, ככה זה", הוא מסביר. "אני לא מפחד, חי את החיים שלי והכל בידי אלוהים. אין לי שונאים".

ביפו לא פעם חוששים שמקרי הרצח הם רק כדור שלג שמתגלגל, והמוות של האחד יגרור אחריו נקמה ומלחמה ממושכת ועקובה מדם. עבד שקרא, שגם נקרא עובדיה מאחר שהוא בן לאם יהודייה ואב ערבי, יצא כבר בהודעה שהוא לא מעוניין בחיסול חשבונות עם רוצחיו של בנו. "במלחמה אין מנצחים", הוא מבהיר. "אם אחסל עשרה וילך לי אחד אני אפסיד. בשביל מה? צריך להמשיך לחיות. יש לי עוד ילדים ובני השאיר שני נכדים, אחד בן שנה וחצי והשני בן ארבעה חודשים, מי יגדל אותם?".

הבעיה היא שביפו לא יודעים מהיכן תיפתח הרעה. הצרות אורבות בכל פינה. "התמרורים כאן רובם הם בגדר המלצה", אומר אגבריה, שמשמש בין היתר כיועץ לראש עיריית תל אביב. "לא מזמן נכנסתי לרחוב חד־סטרי ומולי הגיע רכב באין כניסה. העירייה בדיוק שיפצה את הרחוב לכן הוא היה צר מתמיד. הרכב ביקש ממני לעשות רוורס ובאותו רגע התעקשתי. הבהב, הבהבתי בחזרה. איכשהו הסתדרנו והגענו אחד ליד השני. ישבו שם ארבעה חבר'ה עם קסקטים: 'זה אתה? חשבנו שזה יהודי'. יעני אם אתה ערבי, אתה עוד יותר צריך להתחשב, כי ייתכן שהיהודי לא מכיר את הכללים. התחיל לצטט לי מהקוראן. אתה מבין שיושבים שם סוחרי סמים ואחד מהם מדבר איתי על סובלנות.

"באותו לילה החניתי את הרכב מתחת למצלמה הכי טובה, כי ייתכן שמקרה כזה יסתיים בנזק קל של הצתה. לא צריך יותר. התחושה היא שאין ביטחון. חיים בג'ונגל שבו אנשים לא מבקשים להיות אלימים, אבל אם תיראה חלש, יאכלו אותך כמו סרדין. הרוצח הבא מחכך ידיו בהנאה ומבין שממילא אף אחד לא יתפוס אותו ואני הולך להגיד משפט קשה, אבל אעמוד מאחוריו: כל עוד מדובר בערבי שרוצח ערבי, זה לא באמת מזיז. תסתובב ביפו וכל אחד יגיד לך 'גיל מיצ'ל, גיל מיצ'ל'".

אין לזה סוף

בטן מלאה יש לקורבנות הפשע על תפקודה של המשטרה. לפני כחודש וחצי נורה בעיר וואליד אבו סייף בן ה־5, שעד עכשיו מאושפז בבית החולים במצב קשה. "הוא לא מורדם, כבר נושם לבד, אבל עדיין בטיפול נמרץ. אנחנו מתקדמים לאט־לאט", מספר מנו, אביו של הילד. "לא יהיה סוף, כי המשטרה לא עושה את העבודה כמו שצריך ומעוניינת שהערבים ייכנסו אחד בשני. היא עומדת בצד ומסתכלת. לי הבטיחו שיתפסו את הפושעים ואם יצטרכו אפילו יוציאו אותם מהקבר. לא עשו את העבודה. שמו ניידות ושוטרים שיחלקו דוחות".

סייעתם למשטרה בחקירה?
"האמת שאין לנו מושג מי זה היה".

אחת הטענות נגד המקומיים היא שגם אם הם יודעים מי עומד מאחורי הפשע, הם לא יסייעו למשטרה בחקירתה. "נראה לך שאשתף פעולה?", שואל מחמד באבאי וממהר לענות: "אם תהיה לי בעיה, אפתור אותה בעצמי. התפיסה שלי אומרת שאם אנשים ביפו לא יתעוררו ויתאגדו, הבעיה לא תיפתר. איפה שאתה משתין עומד היום שוטר. זה עוזר? זה יעצור את הרצח הבא?".

את באבאי, בן למשפחת מסעדנים מוכרת, תפסנו בעג'מי, שם הוא אחראי על לוקיישן של סרט חדש. כיום הוא עוסק בהפקת סרטים ועד לפני כמה שנים עבד כצלם עיתונות פרילאנס ביפו. בגלל היכרות עם המקומיים הוא היה מגיע לזירות הפשע במהירות שיא. שוטרים צחקו ואמרו שהיה מופיע עוד לפני ביצוע הירי.

"לא יכול להיות שכשהייתי שומע את שם הנרצח כבר הייתי עושה חישובים מי הרוצח ומי יירצח אחריו", הוא מספר. "לא יכול להיות שעם כל המודיעין שיש לה המשטרה לא יודעת מי הרוצחים. הרי כל יפו מרושתת במצלמות ויש מלא אנשים שמשתפים פעולה. השאלה כמה היא רוצה להשקיע. ההוכחה הכי טובה הייתה ב־2012, כשנרצח יו"ר האגודה האורתודוקסית, גבי קדיס. המשטרה פענחה את הרצח, כי היה לה אינטרס".

עושה רושם ששורשי היחסים הרעועים בין המשטרה לתושבים הערבים הם הרבה יותר עתיקים ועמוקים. "אתן דוגמה מובנית לחוסר האמון שקיים בין החברה הערבית למשטרה", מתנדב אגבריה לשפוך אור. "לפני מספר שנים הייתה כאן מתיחות והוצבו מחסומים, אחד מהם מול המקום שבו אנחנו יושבים כעת. באותה תקופה שני מנהלי בית ספר, שונים באופי, שמיים וארץ, סיימו את היום בתחנת המשטרה כשהם אזוקים. כל זה קרה אחרי בדיקת רישיונות שגרתית. איך? אני אסביר.

"מביאים פלוגת מג"ב שחושבת שפה זה קלקיליה ובמקום לשרת את הקהילה היא מתעמרת עם 'ג'יב־אל־האווייה'. עומד ילד בן 20 עם נשק, מרגיש שהוא רמבו מול מנהל בית ספר שחינך אלפי תלמידים. טראח אזיקים, תחנת משטרה. לדברים הקטנים האלה יש השפעה מאוד גדולה".

הגטו המוחלש

לא רק המשטרה, כל השינוי הדמוגרפי שקרה ביפו בשנים האחרונות עושה את שלו ומוסיף שמן למדורה. מי שעובר בשכונות שפעם זוהו עם האוכלוסייה הערבית הוותיקה, מוצא היום בתים מפוארים ששווים מיליונים וגרים בהם יהודים ששפר עליהם מזלם. הערבים נאלצים להידחק לשוליים הקשים.

באוניברסיטה המרכז־אירופית בבודפשט מלמד כיום האנתרופולוג פרופ' דניאל מונטרסקו, יליד יפו, שגם חקר אותה וכתב עליה ספרים. "יפו הופכת לשמורת טבע", מסביר פרופ' מונטרסקו. "כמו שאת האינדיאנים סגרו בשמורות ואמרו 'תירקבו', זה קורה גם ביפו. גטו מוחלש. תסתכל על המספרים: שני מיליון, שלושה מיליון שקלים לדירה מצ'וקמקת. מי שדיבר על טיהור יפו מערבים נבואתו מגשימה את עצמה.

"אם פעם זה נראה הזוי וקיצוני, היום זה נראה כעניין של זמן עד שלא תהיה נוכחות קהילתית ערבית בעיר. לא אומר שלא יהיו ערבים, אבל יהיו פירורים ושאריות ולא קהילה מסודרת. זוגות צעירים ואפילו גילאי הביניים לא יכולים לשחק את המשחק התל אביבי. הם עוברים לג'לג'וליה, למשולש, לכפר קאסם. הרבה פעמים משתלם לעבור לכפר, כי הם לא מסוגלים להרשות לעצמם חיים בעיר".

איך זה משפיע על האווירה האלימה?
"עבור יותר ויותר צעירים הדרך להגשמת החלום עוברת דרך הפשע. בסביבה השגורה, הרגילה, אני מגלה סוחרי סמים. המצוקה הכלכלית היא גדולה, והרוב הם לאו דווקא לא נורמטיביים. רבים ניסו את שוק העבודה וראו שזה לא הולך. זוג צריך הון בשביל לחיות כאן, וצעירים עם פחות עכבות, כאלה שאולי יש להם ניסיון בכלא, מייצרים כלכלה אלטרנטיבית".

איפה ההנהגה המקומית?
"המוסדות שהיו מזוהים עם החברה הערבית כבר לא אפקטיביים. יש התפרקות של מוסדות חברתיים ונציגות שפעם עוד הייתה מתווכת ומפשרת. אין כוחות שיכולים לתת קונטרה, או להתנגד לאנרכיה. בשנות ה־90, בתנועה האסלאמית, היו צעירים שלקחו אחריות ופיקוד, דבר שכבר לא כל כך קיים. אין תנועה חברתית ואין פוליטיקה מקומית בעלת משמעות. הרשימה שמתמודדת על מקום במועצת העיר לא תוכל לעמוד בפרץ מול הכוחות הכלכליים והפוליטיים".

בשבוע הבא תנסה להיכנס למועצת עיריית ת"א רשימת "יאפא", שבראשה עומד עבד אבו שחאדה, צעיר בן 30 יליד יפו, שאף פעם לא פחד להשמיע את קולו, גם בסוגיות פוליטיות טעונות.

"בעשורים האחרונים התפתח ביפו מעמד ביניים, שלא היה קיים לפני כן", אומר אבו שחאדה. "אם אנחנו מסתכלים על מספרים, אז אחד מתוך חמישה גברים בשנות ה־08 היה נרקומן או אלכוהוליסט. כיום אחד מכל חמישה שסיימו י"ב ימשיך לתואר אקדמי. רק עכשיו יש עשרה סטודנטים בלימודי רפואה. בסופו של דבר, אותו מעמד ביניים צריך לקחת אחריות על כלל החברה, ואני משוכנע שהיפואים מסוגלים להנהיג. עם כל הכבוד שיש לצפון העיר ולדרומה, אנחנו שמים את יפו במרכז".

איך תטפלו בבעיית האלימות הקשה?
"מצפים מהקהילה שתכריז מלחמה על ארגוני פשיעה, תסכן את חייה, תיקח את החוק לידיים? גם אם אתה יודע שיש סחר בסמים בבית ליד, אין לך זכות לאכוף את החוק. אתה מצפה שהמשטרה תעשה את עבודתה. אני לא הולך לצאת בקמפיינים ותוכניות נגד אלימות עבריינית ממוסדת ולא רוצה שאף אחד יסכן את חייו. מצד שני, באלימות היומיומית ניתן לטפל. סכסוכי שכנים, ריבים על חניה. יש דבר שנקרא גישור עירוני. אני מאמין שהדרך לטפל היא במציאת
אנשי מפתח בקהילה שמגיעים ממגוון מישורים משפטיים ואנשי דת. יש לזה תוקף חוקי".

החיים בפצע פתוח

יפו הערבית היא יישוב שאוכלוסייתו צעירה. כ־50% מהתושבים הם צעירים עד גיל 18. מצוקת הדיור והמצב הסוציו־אקונומי גורמים ללא מעט הורים לחלק את דירתם ולתת לילדיהם חלק קטן, לפחות עד שיסתדרו ויבנו את ביתם. מי שלא מצליח בורח לשכונות היותר זולות שמצבן רק הולך ומחמיר.

"אין לנו במנטליות מעבר לעיר הגדולה", מסביר אגבריה. "אתה יכול לחיות כל החיים באום אל־פחם ולא יעבור לך בראש לנדוד למקום אחר, אבל שים לב שאנחנו לאט־לאט משתנים מעיר מעורבת למדינה מעורבת, ולמה? מאז קום המדינה לא הוקם יישוב ערבי אחד. נצרת עילית הופכת למעורבת, כרמיאל, עפולה, אם תרצה או לא, תהיה מעורבת. ערבים לא מתים להתחכך עם יהודים, אבל אין להם ברירה. פעם אמרו עלינו 'שלא יבנו וילות', כיום כבר לא בונים. רוב הבנייה החדשה היא לגובה.

"היציאה של זוגות צעירים ליישובים יהודיים היא ממצוקה, ואז אתה רואה איך הגזענות צפה, כי הערבוב הזה מדבר לפחדים של חלק מהאנשים. יפו לעומת זאת היא אחרת. ביפו באותו בניין גר יהודי שתולה דגל ליכוד ומעליו ערבי שמניף את דגל המועצה האסלאמית. ישבתי באין ספור ישיבות מול המינהל, אני זוכר את עצמי אומר להם 'את הקו הראשון לים, סבבה, תמכרו לכל המרבה במחיר, אבל יש קרקעות שלא משקיפות לכלום, תייעדו אותן לקהילה הערבית והיהודית כאחד. מחיר למשתכן, בנה ביתך'. לא הצלחתי. הייתי אומר שהמושג המקובל בהקשר הוא טרנספר כלכלי".

יפו, בניגוד ללא מעט ערים ערביות, לא מורכבת מחמולות גדולות. אגבריה של כאמל היא למשל חמולת ענק באום אל־פחם, המונה אלפי אנשים. ביפו מדובר בקיבוץ גלויות, לכן התפוררות הקהילה הערבית היא סכנה ממשית.

"אם האוכלוסייה הערבית ביפו רוצה לשמור על קשר אורגני עם הקהילה, אין לה לאן ללכת", אומר פרופ' מונטרסקו. "זה ממש כמו שהיהודים בגולה שמרו על קהילתיות, כי היא הייתה חיונית מבחינה חברתית ותרבותית. כך גם כאן. היא נותנת תחושה של לכידות. מדובר באובדן היסטורי של מורשת קהילתית שנופלת קורבן לכוחות הכלכלה. כשהיינו בארץ בשנת שבתון, חזרתי לבית ילדותי. זה המקום שלמרות חוסר הנורמליות שלו הוא הנורמלי, היחידי, במובן של הסתכלות במראה והבנה מי אתה, ולא הסתכלות דרך מראה מעוותת.

"יפו משקפת את האלימות הישראלית, וההון המשתולל בה משקף את הקפיטליזם הישראלי. אתה חי ביפו בתוך פצע פתוח ובשבילי החיים בפצע הם התמודדות עם ההוויה כפי שהיא, ולא בריחה לאשליה של צפון תל אביב או נווה צדק. זו מציאות שכשאני בארץ אני רוצה להנחיל אותה לילדַי, שיראו את האחר ברחוב ולא רק בטלוויזיה".

מה הפתרון שיכול להבריא את העיר?
"נדרשת חשיבה אסטרטגית, מערכתית של נציגים ממשרדי השיכון, ביטחון הפנים ומעיריית תל אביב שיבינו איך הדברים קשורים אחד בשני. ילדים שנפלטים ממערכת החינוך בגיל 01 ומתחילים להתגלגל ממסגרת למסגרת, אל לנו להתפלא אם אחרי כמה שנים נראה אותם על טוסטוס עם אקדח ביד, או שמעבירים סמים מנקודה לנקודה. מי שלא רואה את זה חי באשליות. פה נמצאת הטרגדיה, שהיא כפולה ומכופלת".

דור בלי אלוהים

המצב רק הולך ומחמיר בשנים האחרונות. התעוזה של הפושעים, הקלות שבה היד לוחצת על ההדק. אין מחיר לחיים ולרכוש ועושה רושם שהקודים שהיו פעם כלל בלתי כתוב בהתנהלות העולם התחתון, התפוגגו באוויר החם.

"הדור החדש אכזרי יותר", משוכנע מחמד באבאי. "פעם אם היה רצח אז היו יורים ובורחים. היום יורים, יורדים מהאופנוע ומבצעים וידוא הריגה. לא מחפשים לפצוע, אלא להרוג. יש לדעתי בדור הצעיר איזו הילה או גאווה. אחרי זה היורה נחשב ליותר גבר. פעם לא היו נכנסים לאנשים לחצר, לא היו פוגעים בנשים, והיום אין קודים. לדור הזה אין אלוהים".

אגבריה, שמתגורר ברחוב יפת, מספר את אותו הדבר. "באחד הימים ישבתי על גג הבית והבחנתי בנערים מבית הספר היסודי שעמדו במפרץ של החניה עם בלוני מים. מדי פעם הם יצאו וזרקו בלון מים על שמשה של רכב נוסע. ומה הכי הפתיע? הם לא ברחו. הם עמדו לראות אם הרכב עושה תאונה. תקרא לזה מעשה קונדס, אבל חשבתי על עצמי, אם הייתי עושה את זה כילד הייתי נמלט במהירות. הם עשו את זה כמה פעמים. אין לי ספק שאומץ הלב הזה בשלב מאוחר יותר יתורגם לדברים אחרים. יש קהות חושים שאתה בונה לאט־לאט.

"ניהלתי כאן מרכז שהיו בו נערים בני 15־14 עם שמונה תיקים במשטרה. חבר'ה שאת חוכמת הרחוב שלהם שום אקדמיה לא תלמד, אבל לרוב אותה חוכמה הופנתה למקומות שליליים. הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח את המאבטח הביתה. רציתי שירגישו סוף־סוף בית חם".

בסיור שלנו ביפו עברנו כל הזמן באותם מקומות וראינו את אותם פרצופים. אין אחד שלא דיברנו איתו שלא סיפר שאיבד חבר, אח, קרוב משפחה ושמע את הכדורים חולפים ליד הראש. כולם דור שישי, שביעי, אפילו יותר בעיר. יפואים שורשיים שצלקות הקרב הן חלק בלתי נפרד מחייהם. "למה לעזוב?", שאל ינעל העולם, שנכנס לאחרונה למעגל השכול. "מי שקורה לו משהו כזה גם אם יגור בארמון הגורל ירדוף אחריו. זה כתוב שם למעלה. אינשאללה הבן שלי יהיה הקורבן האחרון. נקים קבוצת הורים שכולים, ואם נדע שיש שניים שרבים, נעשה הכל כדי שהמצב לא יתדרדר".

לעזוב? שאלתי גם את אגבריה. "אני נוסע לאום אל־ פחם לבקר את המשפחה, יושב שעתיים, שלוש, ישן לילה ומרגיש כמו דג שהוציאו מהים", הוא צוחק. "כמוני יש רבים שלא יכולים לעבור. אני מחובר, חי ונושם את יפו. הפנטזיה שלי היא אולי להתגורר בחיפה, אבל זו רק פנטזיה. אין כמו הבית".

רק מנו אבו סייף, שבנו וואליד ממשיך להיאבק על חייו בבית החולים, כבר חושב על המשכיות במקום שבו אין יריות ואמבולנסים דוהרים כעניין של הרגל. "אמרתי לאשתי שאין לנו מה לחפש פה", סיפר האב. "כשוואליד, בעזרת השם, יקום על רגליו, לא אשאר פה אפילו דקה אחת".

תגובת המשטרה

ממשטרת ישראל נמסר: "בניגוד לנטען, בזכות פעילות מאומצת של משטרת ישראל באזור ובפרט בכל הנוגע לעבירות אלימות - חלה ירידה משמעותית בהיקף הפשיעה החמורה בעיר. בשנת 2018 חלה ירידה במספר מקרי הרצח שהתרחשו ביפו, כשמחציתם כבר פוענחו בזכות פעילות חקירה מאומצת של המשטרה שהובילה לעלייה בשיעור הפענוח של מקרי הרצח. חקירות מקרי רצח מנוהלות במשטרה באופן יסודי ומקצועי תוך חתירה בלתי מתפשרת להגיע לחקר האמת ולהבאת הרוצחים לדין, זאת ללא כל קשר לזהות הקורבן או העבריין. במסגרת חקירות אלו המשטרה משקיעה מאמצים רבים בפענוח של כלל מקרי הרצח, תוך הפעלת אמצעים גלויים וסמויים, והתוצאות בהתאם - במקרים רבים מקרי רצח רבים מפוענחים והרוצחים מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות. 

"כמו כן נרשמה ירידה של 14% באירועי הירי בעיר אל מול התקופה המקבילה אשתקד, וירידה של כ־20% לעומת שנת 2016. במקביל מתקיימת כל העת פעילות יזומה של המשטרה, שבמסגרתה נתפסו אמצעי לחימה ונשקים שנועדו בחלקם לביצוע פעילות פלילית.

"גם בכל הנוגע לאלימות חמורה ותקיפה, חלה ירידה של 18.2% אל מול התקופה המקבילה אשתקד ביפו. נגע האלימות הוא פסול ופלילי, המתנפץ אומנם לפתחה של מערכת אכיפת החוק בקצה, אך הוא לרוב תוצאה של גורמים רבים ומגוונים, שבחלקם הגדול אינם קשורים לרשויות האכיפה. למרות זאת, כל אירוע אלימות המובא לידיעת המשטרה מטופל ונחקר בהתאם, תוך אכיפה נחושה נגד העבריינים ומיצוי הדין עמם בהתאם.

"הירידה המשמעותית באירועי האלימות והנשק ביפו בשנת 2018 הינה תולדה של תהליך ארוך של שילוב זרועות בין הרשות המקומית, התושבים הנורמטיביים ומשטרת ישראל, אשר פועלת בעיר יפו בכוחות מתוגברים גם בימים אלו.

"רק במהלך התקופה האחרונה תוגברו כוחות המשטרה ביפו, כך שבנוסף לכוחות הפועלים בשגרה, נוספו עשרות רבות של שוטרים ולוחמים עד כדי שילוש היקף הכוחות הפועלים בעיר.

"הישגים אלו של המשטרה ועוד רבים אחרים בעיר יפו ובכלל הינם תוצאה ישירה של השקעת מאמצים ומשאבים רבים בכל נושא שחשוב ומפריע לאזרח הנורמטיבי בשגרת חייו, זאת כחלק מהמאבק המתמשך והבלתי מתפשר של המשטרה נגד הפשיעה בכלל ונגע האלימות בפרט, בפעילות גלויה וסמויה, שתכליתה שמירה על שלום הציבור וביטחונו האישי, בכל זמן ובכל מקום.

"משטרת ישראל תמשיך להיאבק בפשיעה החמורה על כל גווניה בנחישות ולהעמיד לדין את כל העבריינים המעורבים במעשי אלימות ורצח, כפי שעשתה פעם אחר פעם במהלך השנים האחרונות, במסגרת המאבק הנחוש והמתמשך בארגוני הפשיעה, הכנופיות והעבריינים, בעיר יפו ובכל מקום אחר בישראל".