"כמה עוד אפשר לחכות?": אחותה של נעמה יששכר מחכה לחיבוק ממנה

"לפני יומיים הייתי בכותל ועלה בי הזיכרון הראשון מהמקום הזה", מספרת ליעד גולדברג, אחותה של נעמה יששכר. "הייתי אז בערך בת 5. אמא שלי לקחה אותי לכותל, ואני כל כך רציתי אחות קטנה. רשמנו על חתיכת נייר: 'בבקשה, אלוהים, תביא לי אחות קטנה'. הכנסנו את זה לתוך קיר האבנים. כשהייתי בת 6 וחצי אמא אמרה לי: 'ליעדי, הולכת להיות לך אחות קטנה'. כל כך שמחתי, כל כך אהבתי אותה. היא הייתה הבובה שלי, שמרתי עליה, אף פעם לא קינאתי בה. כל יום הולדת שלה אני מזכירה לה ש'התפללתי בשבילך עוד לפני שנולדת'".

התקופה האחרונה מאוד קשה עבור גולדברג, 32, אחותה הבכורה של יששכר, 26, שנשפטה ברוסיה לשבע וחצי שנות מאסר באשמת החזקת והברחת סמים. לגולדברג וליששכר אבות ביולוגיים שונים, אך מגיל צעיר היא גדלה עם האם יפה והאב נתן, אביה הביולוגי של נעמה. "נתן גידל אותי", היא מספרת. "מגיל שנתיים וחצי אני קוראת לו אבא. כשהייתי בת 25, ההורים נפרדו, אבל אני ממשיכה לשמור על קשר עם אבא שגר כיום בארץ. גם אמא שלי בדרך כלל גרה בארץ, אבל היא נמצאת ברוסיה כבר תשעה חודשים. מאז שנעמה נעצרה באפריל, אמא שלי שכרה דירה ברוסיה. כרגע היא במוסקבה ופשוט פוחדת לעזוב". 

גולדברג גרה בלוס אנג'לס ועוסקת בהפקות מוזיקה להופעות חיות. בדצמבר היא טסה לרוסיה, לערעור של אחותה. אחרי הערעור הגיעה לישראל והיא מחכה פה לשובה של נעמה.  

כזכור, יששכר, אזרחית ישראלית־אמריקאית, נעצרה בעת ששהתה בטיסת מעבר בשדה התעופה במוסקבה בדרכה מהודו לישראל. כלבי גישוש גילו במזוודתה חשיש במשקל של 9.2 גרמים, והיא נעצרה. באוקטובר 2019 נגזר דינה. אחרי מתן גזר הדין נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו העבירו לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בקשת חנינה ליששכר. כמו כן נערכו הפגנות תמיכה ביששכר בכיכר הבימה בתל אביב ומול הקונסוליה הרוסית בניו יורק.

יששכר ערערה על גזר דינה, אך הערעור נדחה. במהלך הדיון בערעור לפני שלושה שבועות טענה יששכר כי לא קנתה סמים ולא הייתה מודעת כלל להימצאותם בתיקה. כמו כן ציינה שכשביקשו ממנה לחתום על הודאה בשדה התעופה, לא היה במקום מתורגמן, וחתמה על מסמך שלא הבינה את תוכנו. כעת המשפחה מצפה שהבטחתו של נתניהו להחזיר את נעמה הביתה תמומש במהרה, ומוחה על הביקור של הנשיא פוטין בארץ, שאמור להתקיים בסוף החודש, בעוד נעמה כלואה בכלא הרוסי. 

לא בדקה את התיק

שתי האחיות נולדו וגדלו בניו ג'רסי. "נעמה תמיד הייתה מאוד ציונית, אהבה את ארץ ישראל, הייתה בצופים. כבר בגיל צעיר החליטה שהיא רוצה להתגייס לצה"ל", מספרת גולדברג. "בגיל 16 היא שכנעה את ההורים, עם כל הכריזמה שיש לה, לחזור לארץ. כל המשפחה חוץ ממני חזרה לארץ. כשנעמה התגייסה, אמא שלי חזרה להיות בניו יורק. נעמה בעצם הייתה חיילת בודדה במשך שנה. היא שירתה בחיל האיסוף הקרבי".

ספרי על הקשר שלך עם נעמה.
"אנחנו חברות מאוד טובות. בתום השירות הצבאי נעמה נשארה בארץ. היא טסה, כמו כל הישראלים, להודו לטיול אחרי צבא. היא מאוד התאהבה בהודו. אחרי שנה וחצי היא טסה לשם בפעם השנייה לחודש־חודש וחצי כדי לעשות קורס יוגה במטרה להיות מורה ליוגה. נעמה מאוד התלבטה לגבי מה היא רוצה לעשות בחיים. חשבה על עיצוב פנים, לימודים בווינגייט, אבל בסוף החליטה להיכנס לתחום היוגה.

"הפעם השלישית שלה בהודו הייתה ממש לפני שנה, בינואר 2019. כשנעמה סיפרה לי שהיא טסה שוב לתרגל יוגה, אמרתי לה שאולי אצטרף אליה. היא כל כך שמחה, כי לא יוצא לנו כמעט לטייל יחד. מפני שאני גרה בארצות הברית, אני רואה אותה פעם בשנה. היא ממש התלהבה, ותוך כמה ימים סגרתי כרטיס".

שתי האחיות טסו להודו ב־9 בינואר ונפגשו שם. "היינו ביחד, הלכנו ממקום למקום, ישבנו על החוף, שתינו קפה", מתארת גולדברג. "היה לי מאוד חשוב להתחבר עם אחותי. לא היה אכפת לי מה אנחנו עושות, העיקר שנהיה ביחד. דיברנו על דברים שרק אחיות מדברות עליהם: את מי את מחבבת, מה את רוצה לעשות בחיים. עזבתי את הודו לארצות הברית בערך חודש וחצי לפני שנעמה עזבה. אני זוכרת שישבנו בבית קפה ערב לפני שטסתי. זה היה ב־20 בפברואר. חיבקתי אותה, אמרתי שאני לא הולכת להיות עצובה, שאין טעם לעשות פרידה גדולה, כי תכננתי להגיע לארץ בקרוב". 

ליששכר, כך מספרת גולדברג, היה מאוד חשוב להגיע לארץ לבחירות שהתקיימו באפריל. "ממש יום לפני הבחירות נעמה הייתה אמורה להגיע לארץ, אבל לא הגיעה", היא מספרת. "נעמה טסה מהודו לארץ בטיסת קונקשן של חברת איירופלוט דרך מוסקבה ונעצרה שם בשדה התעופה".

איך זה נודע לך?
"אמא שלי התקשרה אליי. לא אשכח את השיחה הזאת. היא אמרה: 'ליעדי, נעמה בשדה במוסקבה, עצרו אותה, מצאו לה סמים בתוך התיק'. הלב שלי פשוט נפל. הייתי בשוק. ידעתי שזה הולך להיות עכשיו מצב מאוד לא נעים ומאוד קשה".

לגולדברג אין ספק כי הסמים לא היו של אחותה. "אנחנו מכירים את נעמה", היא אומרת. "הרבה אנשים שואלים על העניין של החשיש. נעמה הייתה בהודו שלושה חודשים. היא הכירה המון אנשים, ישנה בגסט-האוסים, לא הייתה לבד בחדר בכל הטיול הזה. את יודעת איך זה עם בנות. שואלות: 'אפשר להשתמש בתיק האיפור שלך? בז'קט שלך?'. כנראה איכשהו בבלגן הזה של להשאיל כל מיני דברים משהו נכנס לתיק שלה.

"נעמה לא משקרת כשהיא אומרת שאין לה מושג איך זה הגיע לתיק שלה. היא אומרת את האמת. אם החשיש באמת היה שלה, היא הייתה אומרת 'החשיש שלי, עשיתי טעות'. אבל היא אומרת שהטעות היחידה שעשתה שהיא לא בדקה טוב את התיק שלה. כשאת עולה על טיסה של חברה ישראלית, הביטחון כל הזמן שואל אותך: 'ארזת לבד? התיק היה איתך?'. אבל היא לא טסה עם חברה ישראלית".

גולדברג ממשיכה ומספרת על השתלשלות העניינים: "בעוד נעמה מנסה לעלות לטיסה, מישהו ללא מדים ביקש ממנה לצאת מהתור. זה היה תיק שהיא שולחת במטוס. הם לקחו אותה לחדר. היא קנתה המון טבק בהודו כי היה מאוד זול, וחשבה שאולי הייתה צריכה להצהיר על זה. הם פירקו לה את התיק לגמרי והוציאו את החשיש. נעמה אמרה שאין לה מושג מאיפה זה הגיע. אמרו לה: 'זה היה בתיק שלך, את אשמה'.

"הופעל עליה לחץ, החתימו אותה על משהו, בלי מתורגמן, בלי עורך דין. כשהיא חתמה, היא הוסיפה באנגלית ש'אני חותמת, אבל לא יודעת על מה'. אמרה להם שהיא מודה שמצאו זאת בתיק שלה, שהיא תיקח על זה אחריות, אבל שזה לא שלה. נעמה גם לא התכוונה להיכנס לשטח של רוסיה. עורך דין אמר לנו שהנוהל על כך ברוסיה זה חודש מאסר, קנס של 250 דולר ואת עפה הביתה. כך קרה למשל לסטודנטית אמריקאית שהיו לה 19 גרם חשיש. לנעמה היה 9.2 גרם.

"האמריקאית אחרי חודש עפה הביתה. נעמה באמת לא יודעת מאיפה זה הגיע. אנשים יכולים לא להאמין לזה, אבל זה ממש לא רלוונטי. אנחנו, המשפחה והחברים שלה, יודעים מה נכון. כשהיא מסתכלת לי בעיניים ואומרת: 'ליעדי, זה לא היה שלי', אני מאמינה לה".

הפרשה נחשפה בתקשורת רק באוגוסט האחרון, חמישה חודשים אחרי מעצרה של נעמה. "בהתחלה לא עירבנו את התקשורת, כי חשבנו שתוך חודש נעמה תחזור הביתה", היא מסבירה. "עורך דין אפילו אמר לאמא שלי: 'לכי הביתה, תוך חודש אני שם אותה על מטוס'. אבל אחרי ארבעה חודשים הבנו שכל הקטע של ההאקר הרוסי, אלכסיי בורקוב, זה בעצם העניין. הבנו שזה הרבה יותר רציני ממה שחשבנו, והחלטנו לערב את התקשורת". 

לא נשב בשקט

בורקוב הגיע לישראל כתייר ונעצר בדצמבר 2015, לאחר שהוגש נגדו בארצות הברית כתב אישום בגין הונאה בכרטיסי אשראי. רוסיה ביקשה מישראל להסגירו לידיה. על פי ההערכות, הפכה יששכר לקלף מיקוח בידי מוסקבה. בסופו של דבר, בנובמבר בג"ץ דחה את עתירת ההאקר הרוסי נגד הסגרתו לארצות הברית. גם משפחת יששכר הגישה עתירה נגד החלטת שר המשפטים אמיר אוחנה להסגיר את ההאקר, אך לאחר מכן פנתה לבג"ץ וביקשה למחוק את העתירה.

"הבנו שזה לא יעזור. לא רצינו לבזבז זמן, אלא לעבור הלאה לדברים אחרים", מסבירה גולדברג. "אנחנו נמשיך לפעול בדרכים החוקיות ברוסיה, אבל אנחנו באמת מאמינים שהדרך האחת והיחידה שנעמה תצא זה דרך חנינה מהנשיא פוטין. הבן אדם היחיד שבאמת יכול לסייע זה ביבי נתניהו, שיעמוד מולו. ביבי כבר ביקש ממנו, אבל בינתיים אנחנו לא מקבלים תשובות אם זה יקרה או לא. בינתיים בירושלים מוציאים את השטיחים האדומים כדי לארח את פוטין".

אתם בקשר עם ראש הממשלה?
"כן, אנחנו בקשר איתו. אני ודוד שלי נפגשנו לפני כמה ימים איתו ועם ראש המל"ל, מאיר בן שבת. ביבי אומר שהוא אופטימי, שהם עובדים על זה ככל שהם יכולים והם מחויבים להביא את נעמה הביתה. אבל אנחנו עדיין לא יודעים מתי זה יקרה ולא חושבים שזה יפה מצדו לארח את הנשיא פוטין בזמן שנעמה נרקבת בכלא. שיביא קודם את נעמה הביתה.

"אנחנו לא ממש מקבלים עדכונים, רק מקבלים מסרים של אופטימיות. אנחנו מאוד מודים להם, אבל עם כל הכבוד, אופטימיות לא תחזיר את נעמה הביתה. אופטימיות לא תעזור להתמודד עם העובדה שהילדה שלנו נרקבת בכלא. האופטימיות הזו לא נותנת לנו לישון בלילות, והאופטימיות בטח לא משלמת את כל ההוצאות הכספיות שהעניין הזה עולה לנו". 

היו שטענו בשבועות האחרונים כי ההצהרות הפומביות של נתניהו כי הוא יחזיר את יששכר רק פוגעות במאמצי השחרור, שכן פוטין בתגובה עושה שרירים. גולדברג אומרת ש"אני באמת מאמינה שביבי עושה כל מה שהוא יכול לעשות, אבל בסופו של דבר החיים של נעמה בידיו של פוטין. אנחנו מאמינים שביבי יכול לעמוד מולו. זה פשוט לוקח יותר מדי זמן. זו אחריות שלו להחזיר אותה הביתה לפני שפוטין מגיע לארץ. זו ההזדמנות היחידה שיש לנו. כמה עוד אפשר לחכות?".

מה את מצפה שיקרה?
"שביבי יעלה דרגה. שיעלה הילוך ויחזיר אותה הביתה. כבר תשעה חודשים שנעמה יושבת על עניין פוליטי. ילדה בת 26, מלאת חיים, מלאת אהבה. זה לא מגיע לה. מגיע לה להיות בבית, בישראל, ולהמשיך את החיים שלה, כי הנפש שלה הולכת להישבר. היא נמצאת עכשיו במצב נוראי. אני מרגישה אותה, את האנרגיה. כשראיתי אותה בכלא, היא הייתה עצבנית ולא הפסיקה לבכות. אמרה: 'מתי אני אצא מפה? זה כבר חלום שמתרחק ממני'. היא לא מפסיקה לבכות, אין בה כבר חיים. אנחנו לא נשב בשקט בבית. נעשה כל מה שצריכים כדי להראות לביבי שזו אחריותו להחזיר את נעמה יששכר הביתה". 

לפני כשבוע פנתה יפה יששכר, אמה של נעמה, לנשיא המדינה ראובן ריבלין והודיעה לו כי בכוונתה לחסום בגופה את כניסת המשלחת הרוסית והעומד בראשה, פוטין, למשכן נשיאי ישראל. "לא יעלה על הדעת שאתה, נשיא המדינה, תקבל במשכן הנשיאים בכבוד מלכים את נשיא רוסיה, שמחזיק את בתי נעמה שמשמשת כקלף מיקוח פוליטי ולסחיטה", היא כתבה בפנייתה. 

"זו הייתה זעקת אם", אומרת עכשיו גולדברג. "זעקה של אמא שעושה ותמשיך לעשות הכל בשביל להוציא את נעמה מהכלא הרוסי. אני יודעת שאם פוטין ישחרר את נעמה לפני שיגיע לארץ, אמא שלי תקבל אותו בפרחים ובחיבוק גדול. ואם זה לא יקרה, היא תגיע לישראל ותחסום בגופה את המשלחת הרוסית והעומד בראשה". 

סיוטים בלילות

מאז שנעמה נעצרה, האם יפה יששכר מתגוררת ברוסיה. "אני הגעתי לשם באוגוסט לשבועיים. בדצמבר הגעתי שוב לשבועיים, הפעם לערעור", מספרת גולדברג ואומרת כי את הרגע שבו שמעה שעל אחותה נגזרו שבע וחצי שנות מאסר היא לא יכולה לשכוח. "במשפט עצמו לא הייתי", היא משחזרת, "אבל את הטלפון שקיבלתי לא אשכח. הייתי בניו יורק, לא ישנתי כל הלילה וחיכיתי לטלפון. אני אפילו לא זוכרת מי התקשר אליי, אבל הייתי בשוק. פשוט חטפתי שוק.

"אמרתי מה זה שבע וחצי שנים על 9.2 גרם? מה מנסים להאשים אותה בהברחת סמים כשהסמים אף פעם לא היו עליה? הסיפור בכלל לא הגיוני. איך אחותי, שלא נכנסה לרוסיה, שלא עזבה את הטרמינל, מקבלת שבע וחצי שנים, ואילו האמריקאית שהייתה בתוך רוסיה עם 19 גרם - קיבלה חודש מאסר ועכשיו היא בבית במיטה שלה? זה לא הגיוני. אבל מישהו רצה משהו. מישהו רצה לעשות משא ומתן עם נעמה. זה כבר ברור. זה לגמרי עניין פוליטי".

הייתה לך תקווה לפני הערעור?
"היו המון תקוות. כולנו חשבנו שיש סיכוי גדול שאולי הם ישחררו אותה. אולי זו הייתה תקווה שפשוט השתלטה לנו על הגוף והמוח. קיווינו מאוד שהמצב ישתנה, אבל ראינו שזו הייתה בדיחה. היו שלושה שופטים, שבע שעות ישבנו שם ותוך 20 דקות הם קיבלו החלטה. לא קיבלו את הערעור והשאירו את העונש על כנו. כשהם אמרו שהערעור לא מתקבל, הייתי בשוק מוחלט.

"בתום הערעור לא נתנו לנו לדבר איתה. אבל דיברנו איתה בעיניים. גם לא נתנו לאמא שלי לחבק אותה. שוטרת החזיקה אותה שלא תתקרב. זה היה אחד הדברים העצובים שראיתי בחיים שלי. אני אפילו לא זוכרת את הדקות שהיו אחרי הערעור. ראיתי אדום בעיניים. היינו בקומה רביעית. אני ואמא שלי יצאנו מהחדר, רצנו במדרגות למטה ונכנסנו לתוך מונית. זה היה ממש שוק מוחלט".

איך המשפחה מחזיקה מעמד?
"אנחנו זקוקים לעזרה. אני מאוד מפחדת שאם זה לא ייגמר בקרוב, אמא שלי תצטרך למכור את הבית שלה, ולה ולנעמה לא יהיה אף פעם בית. יש לאמא שלי משכנתה בארץ, שכר דירה ברוסיה, היא לא עובדת כמעט תשעה חודשים. יש הרבה הוצאות. היא מממנת את ההוצאות של נעמה, זה גם מוניות, מתורגמן, נוטריון. אספנו לא מעט כסף מאנשים שרצו לעזור, גם המשפחה שלנו תרמה, אבל זה לא מספיק.

"הוצאנו כבר מעל ל־75 אלף דולר. יש לנו באקסל את כל ההוצאות. זה המון כסף. אף פעם לא היינו משפחה עשירה. ההוצאות האלה הורגות אותנו. גם הקמפיין, הבאנרים, השלטים - הכל עולה כסף. אנחנו זקוקים לעזרה כלכלית. בארץ יש קמפיין גיוס המונים דרך פלטפורמת beactive.co.il, יש גיוס גם בארצות הברית, אבל כל הכסף הזה כבר הלך". 

מה מצבה הנפשי של אמך?
"אני כבר לא מסתכלת על הראיונות שלה בטלוויזיה, כי לא מסוגלת לראות אותה במצב הזה. היא לא תישבר, כי היא צריכה להחזיר את נעמה הביתה, אבל זה ממש סיוט נוראי לראות מה זה עושה לאמא שלי. הלב שלי כל כך כואב לראות את אמא שלי בוכה כל הזמן ולחוצה כל הזמן. אני דואגת למצב הפיזי שלה. דברים טראומטיים כאלה יכולים לעשות נזק לבן אדם. אני מפחדת שאמא שלי ונעמה לא יחזרו כאותו בן אדם. גם אבא שלי בוכה לי בטלפון ולא יודע מה לעשות עם עצמו". 

איך את מתמודדת עם המצב?
"אני לא ישנה בלילות כבר המון זמן. מרגישה שהחיים שלי זה לא החיים שלי. אני גם לא עובדת כרגע. אני בוכה כל הזמן, יש לי סיוטים בלילות. אבל לגבי עצמי, לא אכפת לי איך אני מרגישה. כואב לי הלב ברמות על אמא שלי ונעמה. לפני הכרעת בית המשפט מדי פעם הייתי מצליחה לשלוח לה מכתב. היא הייתה שולחת חזרה, אבל זה היה מאוד קשה". 

מה מצבה של נעמה?
"נעמה היא בן אדם מאוד שמח. היא כל הזמן צוחקת. אפילו בערעור יש תמונה שהיא מחייכת, כי זה באמת האופי שלה. אבל כשאני ראיתי אותה בפעם האחרונה בכלא בדצמבר, זו לא הייתה אחותי. זו הייתה מישהי אחרת לגמרי. אין בה חיים, היא חיוורת, היא רזה, היא עצבנית, מדוכאת. מדי פעם הצלחתי להצחיק אותה, אבל אחרי חמש דקות היא הבינה איפה היא נמצאת והצחוק נעלם לה מהפנים. לראות אותה בכלא שבר אותי. ימים לא הפסקתי לבכות אחרי". 

הילדה של כולנו

הכתבות המתפרסמות על אודות יששכר בכלי התקשורת שונים זוכות לטוקבקים רבים. חלקם תומכים, אחרים לא מבינים למה המדינה צריכה לטרוח להחזירה הביתה ואף מכנים אותה "סוחרת סמים". "אני לא קוראת את הטוקבקים, לא אכפת לי מהם", אומרת גולדברג. "אלה אנשים שיושבים בבית ומשעמם להם. אין להם שום חמלה ואין להם שכל בכלל.

"לנעמה לא מגיע שבע וחצי שנים בכלא, ואין שום דבר שאנשים יכולים להגיד שיצדיק את העובדה שהיא נרקבת כל כך הרבה זמן בכלא. אז שיפסיקו להתחבא מאחורי המחשבים שלהם וילכו להתעסק במשהו אחר. אנחנו לא צריכים את הדעות שלהם ולא את האנרגיה השלילית שלהם. אם אתם לא איתנו, אז תעופו לי מהחיים. אלה אנשים שלא שווים כלום בעיניי. המטרה היחידה שלי היא להחזיר את נעמה הביתה. נקודה".

את מאמינה שזה יקרה בקרוב?
"אין מצב שהיא תשב שם שבע וחצי שנים. אני יודעת שהיא תצא, אבל העובדה שאני לא יודעת מתי זה יקרה שמה אותי בחשיכה ובדיכאון מוחלט. אבל אני לא אפסיק להילחם בשביל החופש שלה. המצב עכשיו מייאש. אמא שם, אני פה. דוד שלי, ישראל כהן, הוא שעומד בראש הקמפיין בארץ. אני נמצאת פה כדי לדבר בשם אמא שלי ונעמה, כי אמא צריכה להישאר ברוסיה לדאוג לנעמה".

כרגע גולדברג מתגוררת בדירת אמה ברחובות. לדבריה, אין לה הכנסות כרגע. סדר היום שלה אינו קבוע. היא בעיקר נמצאת עם המשפחה ונלחמת למען נעמה. "עצוב לי מאוד", היא אומרת תוך כדי בכי. "אני מרגישה שאני מאבדת גם את אחותי וגם את אמא שלי באותו זמן. אני לא ישנה בלילה. קמה לפחות כל שעתיים, לא משנה כמה אני עייפה. אני סובלת מחרדות איומות. נעמה ואמא הן שני האנשים הכי חשובים לי בחיים. קשה לי, נמאס לי מהמצב הזה".

מי תומך בך? 
"אף אחד. אני תומכת בעצמי. אבל אני לא המטרה החשובה פה. חשוב לי כמובן לציין כמה אנחנו מודים לאנשים שנשארים איתנו בתוך המאבק של נעמה. ממש לא יכולנו לעשות זאת לבד. זה רק מראה כמה אנשים, אפילו כאלה שלא מכירים אותה, אוהבים את נעמה. יש רבים שאומרים לנו שנעמה היא הילדה של כולנו. כרגע אנחנו צריכים עוד כוח אדם לעזור לנו עם הקמפיין, עם המודעות. אנחנו גם חייבים עוד עזרה כספית. אנחנו לא רוצים שהשם שלה יירד מהתקשורת. אני רוצה שלאנשים יימאס מהשם נעמה יששכר. אנחנו צריכים יותר אנשים שיצטרפו למאבק הזה, כי אנחנו טובעים פה".

את מדמיינת את הרגע שבו סוף־סוף תיפגשו?
"אני מדמיינת זאת כל יום כבר המון זמן. כשנחתי בשדה התעופה בן־גוריון מרוסיה, פשוט עמדתי לפני שיצאתי מהאולם והתחלתי לבכות. דמיינתי את היום שבו נעמה יוצאת מהדלתות האלה. אני כל הזמן מדמיינת איך זה יהיה כשאחבק אותה סוף־סוף. אבל אני מרגישה שהחלום הזה הולך ומתרחק".