עדות מצמררת מהר מירון: רפ"ק שלומי יצחק, מפקד פלגה בחטיבה הטקטית של מג"ב, הגיע עם תחושה שלילית להר מירון. אך גם התחושה השלילית אותה הוא חש לא הכינה אותו לאסון האזרחי הנורא בתולדות המדינה.
בתיעוד בלעדי, מגולל קצין המשטרה בפני "מעריב" את האירועים הקשים מנקודת מבטו, החל מאותה נסיעה פקוקה של צהרי יום חמישי, ועד לשיחה המרגשת של אברהם, "אחד מלוחמיו הטובים" ביום ראשון שלאחר האירוע, אשר הבין כי חייו ניצלו בשל בקשתו של יצחק שישמור לו על תיקו בחדר הפיקוד.
"ביום חמישי האחרון הנסיעה להר מירון הייתה ארוכה מהרגיל", פתח יצחק. "לקחנו בחשבון את הפקקים של ימי חמישי ואת העובדה שחלק נכבד מעם ישראל שם פעמיו אל עבר ההר, אך למרות זאת המשימה בחרה בלהתחיל בהרגשה שלילית".
"התפקיד העיקרי של כלל הכוח היה שמירה על צירי פינוי עבירים לכוחות הרפואה ברגע של אסון, תוך התמקמות בנקודות מרכזיות בשטח ההדלקה. ציינתי בפני הלוחמים את שעות ההדלקה הקרבות ובאות וחשיבות הנוכחות בזמן הגעה ופיזור, כמו כן החשיבות באורך נשימה עקב שעות העבודה הרבות שצפויות לנו", הוסיף.
"יצאנו לדרך לאחר ארוחת ערב וכוס קפה והתמקמנו בעמדות", אמר קצין המשטרה כשתיאר את פתח האירוע. "נתנו לנסיעה הארוכה בפקקים להישכח ונהנינו מהאווירה אשר שררה במקום, מוזיקה ושמחת חיים המאפיינת את חגיגות העם היהודי, ברכות ואמירות תודה מחממות לב מהחוגגים על הנוכחות שלנו במקום, הפיקוד הבכיר של החטיבה הגיע לבקר את הלוחמים למרות הנסיעה הארוכה עם השתדלות לעבור בין כמה שיותר צוותים בשטח, אפס עצלנות וטונות של איכפתיות, הפיקוד הבכיר של החיל והמשטרה הגיע אף הוא כחלק מהחשיבות בהובלה ונוכחות מפקדים בשטח, אשר משפיע לטובה באופן ישיר על מורל הלוחמים".
אך "ברגע אחד הכל השתנה", מתאר יצחק את תחילת האסון הכואב. "אני מקבל קריאה מאחד הקצינים ביחידה להגיע בזריזות, ייתכן כי קרה אסון. המהירות שבה האווירה השתנתה הייתה בלתי נתפסת, כשעדיין ישנם שירי שמחה משודרים לאוויר החלל, אני מוצא את עצמי משלח את לוחמיי לפתוח צירים לאלונקות של כוחות הרפואה, שתוך כדי ההמולה אני מנסה לוודא עם מפקדי המשנה שאף אחד מהכוח שלנו לא נפגע גם".
הוא המשיך במלאכת שחזור האירועים, ואמר כי "ריצות חוזרות ונשנות ממוקד האסון כשאנחנו מזיזים עוברי אורח, מה שיצר שרוול מסדרון נקי מאדם כשבדפנותיו אלפי אזרחים אשר מביטים בהלם לנעשה. חלקם הלא מועט אף לוקח יוזמה, מסייע להרים אלונקות, לפנות צירים יחד איתנו, לחלץ פצועים מהמוקד ולייצבם על אלונקה".
"רק באותו הערב הבנתי כמה גוף האדם, מופלא ככל שיהיה, שברירי ועדין אף הרבה יותר", תיאר השוטר את תובנותיו מן האירוע.
"הזוועות שראיתי לא יצאו מראשי עוד הרבה זמן", אמר. "עוד אלונקה, ועוד אלונקה וזה מרגיש שזה לא נגמר, סיימנו לפנות פצועים בשעה טובה, עכשיו הגיע הזמן להוציא את המתים, אחד שכב על הרצפה כשכוחות ההצלה עדיין לא איבדו תקווה לגביו, המתנו מספר דקות עד שהבנו שגם הוא מפונה לאיזור הנפטרים. אחת האלונקות שהרמנו הייתה קלה מדי עד לא מורגשת, הבנו מה אנחנו סוחבים, זה כאב".
"לאחר מספר שעות הזירה פונתה לחלוטין, ביקשתי לקבל דיווח מכלל מפקדי המשנה שכל הלוחמים מרוכזים יחד איתם ועדכנתי את הפיקוד שהמצב כרגע עם לוחמינו בשליטה (לפחות במה שנראה לעין), עברתי ביניהם ווידאתי שהם שותים מים ונרגעים", גולל את סדר פעולותיו עם תום האירוע הקשה. "התחושות היו קשות, חלקם הספיקו להיכנס לזירה, חלקם רצו הלוך ושוב עם אלונקות, אבל כולם ראו את אותן מראות וחוו את אותו הסיוט".
"בבוקר ביצענו העברת מקל, נפרדנו לשלום משוטרים ואזרחים בהר והתחלנו הליכה לנקודת הריכוז של תחילת הערב. פיקוד החטיבה כבר ייצר קשר עם צוותי בריאות הנפש של משמר הגבול, הבנתי שחלק לא קטן מהלוחמים יצטרכו את זה. בטרם יצאנו, אמרתי ללוחמיי שהם גיבורים, ועד שהאחרון לא הגיע לביתו, המשימה לא נגמרה".
"במהלך אותו היום עוד יצאו דיווחים המחפשים סיבה ואשמה לאירוע, לא התייחסנו כי התעסקנו בלוודא איך בימים הקרובים הלוחמים יקבלו מעטפת של תמיכה מקצועית, זה מה שעניין את הפיקוד של משמר הגבול וזה מה שעניין אותנו, המפקדים שבשטח", התייחס השוטר לביקורת אשר המשטרה ספגה.
בסוף דבריו, הזכיר את השיחה המרגשת אותה קיבל מאחד מ"הלוחמים היותר טובים שלו, אברהם, אשר חייו ניצלו באירוע: "הוא עדכן אותי כי כרגע מפקד החטיבה והקב"נית של מג"ב סיימו ביקור אישי בביתו. שאלתי לשלומו ואיך עבר הביקור, והוא אמר לי 'אתה זוכר שאמרת לי להשגיח לך שניה על התיק בחפ"ק? הייתי בדיוק ברגע לפני צעידה לנקודת ההצבה שלי כשאני יודע שהפיזור מההדלקה התחיל. אם הייתי מתחיל הליכה לכיוון...' קטעתי אותו, בשביל להגיע לנקודת ההצבה הוא היה צריך לעבור במסדרון וקרוב לוודאי שלא היה מגיע לשום מקום. אותו לוחםהגיע בין הראשונים לזירה לאחר האירוע והציל לא מעט אנשים באותו הערב, גיבור אמיתי".