על רקע הניתוחים הגיאופוליטיים של מפת האינטרסים המעורבים בפלישה הרוסית לאוקראינה – האינטרסים של רוסיה, של ארצות הברית וגם של ישראל –נקודה אחת צריכה להיות מונחת על השולחן באופן ברור: הפלישה הרוסית לאוקראינה היא הפרה ברורה של סעיף 2(4) למגילת האו"ם. על פי אותו סעיף, האוסר על מדינה "להשתמש בכוח צבאי נגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות הפוליטית של מדינה אחרת".
האיסור הזה הוא איסור מוחלט, שיש לו רק שני חריגים: פעולה שאושרה על ידי מועצת הבטחון של האו"ם, או פעולה המהווה הגנה עצמית, בהתאם לאופן שבו זו מוגדרת בסעיף 51 למגילה. אף אחד משני החריגים לא מתקיימים במקרה שבנדון.
הפעולה הרוסית אמנם מהווה הפרה ברורה של האיסור, אולם באופן פורמלי, פוטין אינו מתנער מהמשפט הבינלאומי אלא טוען שהוא פועל במסגרתו. רוסיה טוענת כי היא פועלת על מנת להגן על המחוזות הבדלניים באוקראינה, דונייצק ולוהנסק, אולם אין כל בסיס במשפט הבינלאומי לטענה הזו. הרטוריקה של המשפט הבינלאומי נשמרת, אך הדין מופר.
על פניו, נראה שלמשפט הבינלאומי יש יכולת מוגבלת להתמודד עם התוקפנות הרוסית. הגוף המרכזי האמון על פעולה נגד מדינה תוקפנית הוא מועצת הביטחון של האו"ם. העובדה שלרוסיה יש זכות וטו במועצה מונעת ממנה, כמובן, מלקבל החלטה נגדה. ואכן, הצעה אמריקאית לגינוי של רוסיה במועצת הבטחון לא התקבלה.
לא הכל אבוד
עם זאת, אין להסיק מכך שאין למשפט הבינלאומי תפקיד. גם אם לא ניתן להטיל על רוסיה סנקציות דרך המועצה, ההגדרה של פעולותיה כהפרה חמורה של המשפט הבינלאומי, והקונצנזוס שמדובר בהפרה כזו, הן שמאפשרות לגבש הסכמה לפעולה משותפת נגדה. הסכמה לפעולה, כמו ניתוק רוסיה ממערכת ה-SWIFT, למשל, לא הייתה יכולה להתגבש אם הטענה הייתה רק שפעולותיה של רוסיה נוגדות אינטרסים מערביים.
היכולת לקבל אותה נובעת מכך שפעולותיה של רוסיה מהוות הפרה חמורה של הנורמות הבסיסיות ביותר של המשפט הבינלאומי, ומכך שדעת הקהל תופסת אותה ככזו. בנוסף, גם המוסדות הפורמליים של המשפט הבינלאומי עוד יכולים להיכנס לפעולה: החלטות נגד רוסיה עשויות להתקבל בעצרת הכללית של האו"ם, ולמרות שהן אינן מחייבות, יש להן משקל פוליטי, ובנסיבות מסוימות, בפרט אם התוקפנות הרוסית תתרחב למדינות נוספות, גם בית הדין הפלילי הבינלאומי עשוי להיכנס לתמונה.
גם ישראל צריכה לדאוג
התגובה הישראלית לפעולה הרוסית הייתה, עד כה, פושרת למדי, אולם התפיסה על פיה הסכסוך אינו נוגע לישראל הינה תפיסה שגויה. ראשית, רוסיה מבקשת לקדם סדר יום עולמי חדש, וסדר היום הזה צריך להטריד את ישראל. גם הסירוב הישראלי לבקשת ארה"ב לתמוך בהחלטה נגד רוסיה במועצת הבטחון עשוי לשאת בעתיד מחירים, בעיקר מהיבטי דעת הקהל האמריקאי והאירופאי.
בנוסף, אם מדינות העולם לא תפעלנה אל מול התוקפנות הרוסית, ואם המסר שיישאר מהפלישה הוא כי תוקפנות יכולה לעבור ללא תגובה משמעותית, תהיה לכך השפעה עצומה על מעמדו של המשפט הבינלאומי ביום שאחרי ועל יכולתו לקבוע נורמות התנהגות בזירה הבינלאומית, כמו גם על יציבות הסדר העולמי שהתגבש בתום מלחמת העולם השנייה.
דעת הקהל בישראל אמנם עוינת, ביומיום, את המשפט הבינלאומי, שנתפס, הוא ומוסדותיו, כאנטי-ישראלי, אולם האמת היא שהמשפט הבינלאומי במתכונתו הקיימת, והסדר ומערך הכוחות הקיימים, כולל הווטו האמריקאי במועצת הבטחון, שירתו היטב את ישראל במהלך השנים. למדינת ישראל יש הרבה מאוד מה להפסיד, ומה לדאוג, מהתפוררות הסדר הזה.
הכותבת היא מרצה בכירה בקריה האקדמית אונו ועמיתת מחקר בכירה במכון למחשבה ישראלית
