כזכור, על רקע ויכוח שהתפתח בין בני הזוג בערב ראש השנה בשנת 2020 ורצונה של בת הזוג להתגרש ולהעביר את החג יחד עם בנם בן השנה ו-10 חודשים בבית הוריה, תקף משה את אשתו באכזריות מספר רב של פעמים באמצעות מערוך עץ שבו השתמשה לצורך הכנת חלות לחג, חנק אותה בצווארה ודקר באמצעות סכין מטבח משוננת עם להב באורך של כ-10 ס"מ כ-20 דקירות בכל חלקי גופה. משה ניסה לרצוח את אשתו תוך שהוא מקלל ומשפיל אותה, חוסם בגופו את הדלת כדי שהיא לא תוכל לצאת ותוך התעלמות מוחלטת מזעקותיה ותחנוניה כי יפסיק, מבכיו קורע הלב של בנו שהיה ליד אמו, וכן מצעקותיהם של הוריה של בת זוגו ושל השכנים שלא יפגע בה.
בערעור שהוגש לבית משפט העליון מתמקדים הסנגורים סביב למעלה משלושה עיקרי טיעון, ראשית, יטען משה כי אי בחינת מצבו הנפשי עת קרות האירוע נשוא כתב האישום עולה לכדי כשל של ממש, שכן בלב ליבו של האירוע נשוא כתב האישום עומד אירוע נפשי, שלא ניבחן כלל בערכאה הדיונית עת לא מונה עבורו רופא מומחה לבחינת מצב דברים זה, עובדה שהיה בה כדי להביא לשינוי דרמטי של התוצאה אליה הגיעה הערכאה הדיונית הן לעניין הכרעת הדין וכפועל יוצא להיקפו של העונש שנגזר על המערער בסופו של יום.
לטענת ההגנה, ניכר כי אף אב בית הדין, השופטת יעל רז לוי, התחבטה "בקול" בתמיהתה הכיצד טוענת ההגנה למצב נפשי מסוים בו נמצא המערער, מבלי שזו תסמוך דבריה על ממצאי מומחה מטעמה, לצורך הוכחת הטענה והכל באמצעות חוות דעת מקצועית מטעמו של מומחה בתחום הנפש. ראויים לעניין המחדל המשמעותי, דבריה לטענת ההגנה בערכאה הדיונית, עת מעלה היא תמיהה הכיצד לא הוכחו טענות לגבי התנהלות חריגה של המערער בשל מצב נפשי, בדרך בה ראוי להוכיח טענות כאלה במסגרת משפט פלילי, נראה כי משזועק לו המחדל ומשברי כי צדק יעשה במקרה דנן, אך משיבחן כפי ראוי לעשות במשפט הפלילי מצבו הנפשי של המערער עת אירוע, יותר מסביר כי יאות בית המשפט, לבחון או להורות על בחינת חוות הדעת שתוגש לצד מסקנותיה, בעצמו או באמצעות הערכאה הדיונית, על כל המשתמע מכך.
דבר נוסף אותו יטענו כי משה הורשע בשתי עבירות אשר יסודותיהן העובדתיות זהות לכאורה והרשיע אותו בכפל הרשעה. עבירה של ניסיון לרצח ועבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. עוד נטען בערעור כי שגתה הערכאה הדיונית, עת הרשיעה את משה בעבירה של התעללות בקטין או חסר ישע, שאף אב בית הדין בערכאה הדיונית הבהירה כי עסקינן בהרשעה תקדימית שעוד לא היתה כדוגמתה במדינת ישראל. כך גם שגה בית משפט נכבד קמא, שנימנע מליתן כל משקל לעובדה שלא הייתה במחלוקת, לפיה, לא הוזהר משה כלל ועיקר עת נגבתה הודעתו ביחס לחשד המופנה כלפיו בעבירה נוספת של התעללות בקטין, כל זאת לאור הפסיקה הברורה בעניין, לפיה מחדל חקירתי זה, לפיו לא עומת חשוד למול חשד לביצוע עבירה מסוימת , תביא לזיכויו באישום שהוגש כנגדו.
בסיכומו של דבר טענה ההגנה, כי העונש שהוטל על משה הינו חמור במיוחד והינו עונש דראקוני, נדיר במחוזותינו, חסר פרופורציה למקרים אחרים שנידונו בפני ערכאות שיפוטיות אחרות, שם במקרים חמורים לאין שיעור, מוצתה ענישה קלה מזו שמוצתה כלפי המערער.