הכתבה הינה במסגרת שיתוף פעולה עם חברת אוביטר
מנהלי בתי ספר, המתראיינים בימים אלו בכלי התקשורת, מתארים את המבוי הסתום בו נמצאת מערכת החינוך, ומאשימים בכך את המנגנון המסורבל של משרד החינוך.
בין השאר נטען כי משרד החינוך מעסיק יותר מדי עובדים, ביותר מדי אגפים, תת אגפים, מינהלים, מחוזות, חטיבות, תחומים, וכיוב', יחידות ארגוניות מורכבות ומיותרות. בנוסף, טוענים מנהלי בתי הספר שאין שיתוף פעולה בין הגורמים, יש חפיפה בסמכויות ובתקציבים, יש מלחמות כוח על סמכויות ומחלוקות בין הגורמים השונים במשרד, יש ניכור בין המשרד לבין בתי הספר, יש תקלות שכר לא מטופלות, ומנהלי בתי הספר לא מקבלים סמכויות כדי לפתור את התקלות, אלא הם צריכים לתאם בין דרישות סותרות של יחידות המשרד, באופן שיוצר ניגוד עניינים בין המורים לבין מנהלי בתי הספר.
באופן תמוה אין התייחסות מצד המנהלים לארגוני המורים. בנוסף, חלק מהמורים והמנהלים מתראיינים בעילום שם, דהיינו, חרדים ומפוחדים שמא יאונה להם רע עם יגידו דעתם בציבור. בדרך כלל כשעובד פוחד להביע דעתו, יש שני חשודים מידיים בהפחדה: המעסיק או ארגון העובדים. במקרה הזה כנראה ששתי התשובות נכונות.
אחת הטענות המקוממות היא דווקא הטענה של מנהלי בתי הספר לפיה מבנה משרד החינוך הוא זה שגורם לכך שהמנהלים "נתונים בסד שבין צוותי החינוך שהם מנהלים לבין המשרד שמעסיק אותם". לכאורה טענת מצוקה אותנטית הכוללת אלמנטים של חוסר אונים. למעשה, מדובר בהתנערות מאחריות של מנהלים לציבור המורים שהם מנהלים ומנהיגים אותו, גם אם הם אינם משלמים את שכרו. במקום להתייחס למורים כעול שיש להסיר אותו מגבם של המנהלים, על המנהלים להנהיג את המורים, לעבר היעדים והמטרות שהמנהלים מציבים לעצמם, לרתום את המורים לתמוך באתגרים שמעמידה מערכת החינוך, ולגייס אותם למאבק נגד משרד חינוך כושל וארגוני עובדים המשתפים אתו פעולה. ככה פועלים מנהיגים.
הגישה של מנהלי בתי הספר, היא להציל את המולדת בעצמם ולבדם, כאילו הם מתנהלים נגד יעד מבוצר שרק מלחמת גרילה תכריע אותו. האם יש בכך רע? האמנם יש בעיה שמנהלי בתי ספר ישמיעו קול עצמאי וייחודי? מדוע חשוב שמנהלי בתי הספר יגייסו את תמיכת המורים ויצרפו אותם לארגון המתגבש שלהם? הסיבה לכך פשוטה וברורה: שיתוף פעולה עם המורים היא הדרך היחידה להשפיע. אין דרך אחרת.
למשרד החינוך יש את הכוח לשנות אבל אין לו אינטרס לעשות זאת, מעסיקים משפרים את זכויות העובדים בלית ברירה, עקב דרישה או תחרות, אבל לאף מעסיק אין אינטרס יסוד, ליזום את שיפור את תנאי העבודה של העובדים שלו. מבנה משרד החינוך הוא פרי של הסכמים קיבוציים בין הסתדרות העובדים לבין משרד החינוך ואינו ניתן לשינוי באופן חד צדדי.
למורה הבודד אין שום יכולת להשפיע באופן משמעותי.
לקבוצת עובדי חינוך, איכותית ככל שתהיה, כמו מנהלי בתי ספר, אין מעמד ביחסי העבודה. הדרך היחידה להביא לשינוי ביחסי העבודה הוא באמצעות ארגון עובדים, שהמעסיק מחויב לנהל אתו משא ומתן. בפני המנהלים שתי אפשרויות: הקמת ארגון עובדים חדש או דרישה הכרה ביחידת מיקוח נפרדת של מנהלי בתי ספר. הסיכוי להצלחה של שתי האפשרויות, קלוש. המקרים שבית הדין לעבודה מכיר בקבוצת עובדים, כיחידת מיקוח נפרדת אצל מעסיק, נדירים. אפילו הטייסים באלעל לא הוכרו כיחידת מיקוח נפרדת. לכן, נסיונות ההתאגדות העצמאית של המנהלים לא יקבלו הכרה בדין, הם אינם כדרך מנהיגים אמיתיים, והם נועדו לכישלון.
מנהלי בתי הספר חכמים נגד משרד החינוך. אבל, הם מבועתים מהמחשבה לתקוף את ארגוני המורים או להיחשב כאופוזיציה רשמית לארגוני המורים. הסיבה לכך ברורה: מנהלי בתי הספר תלויים בארגוני המורים כדי לשמור על משרתם. ארגוני המורים משתפים פעולה באופן מלא עם משרד החינוך, כדי לשמור על כוחם. ולכן אם יעז מנהל להתייצב נגד ארגון המורים, הוא עלול למצוא עצמו מחוץ למערכת.
ארגון מנהלי בתי הספר קורא לעצמו "מנהיגים". אבל, מנהלי בתי הספר לא מתייחסים למורים כפי שמנהיג צריך להתייחס לקהילתו. מנהיג אמיתי מוביל את קהילתו בדרך הטובה ולא מניחים להם ללכת שולל אחר מנהיגות ארגוני המורים, שמנהלי בתי הספר מאסו בה בעצמם.
מנהלי בתי הספר מפקירים את המורים לשלטון הנציגים הכוחני של ארגוני המורים, שמהלכים אימים על מי שמעז להתבטא נגד, ופועלים בשיתוף משרד החינוך, להעלים מהנוף התעסוקתי את מי שמעז להרים את הראש בציבור, כפי שקרה לאייל נמר יו"ר יציגים שפוטר מאורט בפיטורים שאורגנו מראש בשיתוף פעולה בין מנכ"ל אורט, יו"ר ארגון המורים ומנכל משרד החינוך.
הדרך האפקטיבית היחידה העומדת בפני מנהלי בתי הספר להוביל שינוי היא לפעול באמצעות ארגון עובדים. אבל ארגוני המורים היום, אינם משקפים את הרצון הקולקטיבי של המורים אלא את האינטרס של נציגיהם. ההסתדרות מונעת שינויים במשרד החינוך, וארגוני המורים משתפים עם משרד החינוך פעולה כדי להשתיק את המתנגדים לארגון.
הפתרון של מנהלי בתי הספר פשוט ויעיל. כל מנהל בית ספר יחתים 51% מהמורים בבית הספר לארגון מורים חדש, שיחליף את הארגונים הקיימים במו"מ מול משרד החינוך. גם אם מדובר במהלך שיקח 5 שנים, זה בוודאי יותר טוב ממה שהשיגו מנהלי בתי הספר ב-5 שנים האחרונות, מאז שהיו יכולים לעשות זאת לראשונה. כדי להימנע מהחטא הקדמון של ארגוני העובדים המסורתיים צריכים מנהלי בתי הספר להיעזר בפתרונות טכנולוגים לאמץ מודלים של ארגונים אוטונומיים מבוזרים המאפשרים לגלות את הרצון הקולקטיבי של הקהילה והתנהלות אוטונומית ללא צורך בנציג או מנהיג. כך תוכל מערכת החינוך לזכות מחדש באמון ההורים.
הכתבה באדיבות פורטל המשפט obiter.co.il
להצטרפות לארגון יציגים
(לצורך איתור מהיר של הכתבה, חשוב להקפיד לכלול במייל את הלינק של הכתבה).